ההבדל בין חוויה טראומתית למסע חניכה איננו הבדל חיצוני אלא פנימי. ההבדל נעוץ באופן בו ממסגר האדם את החוויות הקשות שעבר ומעבד אותן. 

ההכרה בניצוצות נשמתנו שנמצאים במקומות אליהם אנחנו מגיעים היא הזמנה לאינטימיות, במקום בו אנו עלולים לעטות שריון של ריחוק כמגננה.

מאמר שנכתב בשנת 1999, בעקבות סערה שקמה ב"ישיבת שיח", ישיבה האורתודוקסית בה לימדתי בירושלים. למרות היותה ידועה כישיבה שפתוחה לרעיונות חדשים, הדברים אותם ביטאתי בפומבי באותה תקופה החרידו את אמות הסיפים.

החיים הם רצף של התנסויות, שבאות וחולפות כתוצאה מאינטראקציות שונות. אלא שהאופן בו אנו חווים את אותן התרחשויות ומגיבים להן שונה ברמות תודעה שונות.

במקום להחיל על התפילה את ”דפוס בית המשפט“ דומה שהכילו המיסטיקנים על התפילה את ”דפוס חדר המיטות“

בגוף של כל אחד מאיתנו יש מקדש לאחד הכוחות הקוסמיים העמוקים והגדולים ביותר — ארוס.

כל אחד יכול לשאול את עצמו: בין מה למה אני מחבר\ת בחיי? איזה רחוב אני? האם אני רחוב עירוני, או דרך בינעירונית? האם יש בי הרבה רמזורים או שאני אוטוסטרדה? אולי אני בכלל שביל למטיילים מטיבי לכת?

חשבתם פעם מה היה קורה אילו שרה והגר היו מצליחות להתגבר על הקנאה, הפחד והשנאה ולחיות יחד למרות הכל?

כשאנשים שפוגשים אותי כיום שומעים שפעם הייתי חרדי, חסיד, רב ושומר הלכה קפדן הם תמיד שואלים איך??? איך הפכת מכזה לכזה?