בין ארוס והפרסונלי

בגוף של כל אחד מאיתנו יש מקדש לאחד הכוחות הקוסמיים העמוקים והגדולים ביותר — ארוס. 

ארוס איננו רק חוויה פרטית שאנחנו חווים — ארוס זה הכוח שהיה פה לפנינו והביא אותנו לעולם. ולא רק אותנו, אלא גם את הורינו ואת הוריהם ואת כל הדורות שקדמו להם. 

ארוס הפגיש זה עם זה את היצורים החד תאיים הראשונים שהתחילו את האבולוציה. ארוס הוא הכוח העתיק עד מאד שכיום זורם דרכנו, אבל היה קיים הרבה לפנינו ויהיה פה גם הרבה אחרינו. בעוד מאות שנים, כששמנו ישכח כליל, וגם כל מי שהכיר אותנו יהפוך כבר לאבק, מה שיתכן וישאר מאיתנו זה רק מה שעבר הלאה במורד הדורות, דרך כוחו של ארוס. כל התאים שבגופנו ימותו, ורק הDNA שבתאי הרביה שלנו עתיד, אולי, להשתכפל ולהשאר בעולם החיים, על ידי כוחו של ארוס. ארוס יהיה הכוח שיחבר אותם עם תאים של אנשים אחרים, שבזכותו של ארוס יחפצו להזדווג איתנו, ועם צאצאינו, ולהמשיך את שרשרת הדורות המופלאה הזו. 

ארוס איננו מוגבל רק לצד הביולוגי של החיים. כפי שאני רואה זאת ארוס הוא הכוח שגרם לחלקיקים תת-אטומיים להצטרף זה אל זה בתחילת היקום וליצור את מה שאנו מכירים כיום כחומר — אטומים ומולקולות. 

חומר הוא התגלמות של ארוס. 

כך הבינו זאת גם היוונים הקדמונים שסברו שארוס הוא אחד מה“פרוטוגנואי“, כלומר אחד הכוחות הראשוניים שיצרו את הקוסמוס כולו, הרבה לפני היות הטיטנים, שקדמו לאלים האולימפיים. לפי הגרסה של אורפיאוס — ארוס הוא הכוח הראשוני ביותר שבקע מביצת הקיום (המפץ הגדול?). (ראו על כך כאן)

כל עוד אנו חיים הכוח העתיק הזה מתקיים ופועל דרכנו. הוא מסובב את חיינו ומפעיל אותנו להימשך אל כל מה שמושך אותנו — בני זוג, אהובים, חברים, מקומות מחיה, דרכי לבוש וכל מה שנראה לנו במודע ושלא במודע ”סקסי“. 

אם כל אחד מאיתנו הינו חרוז קטן על שרשרת אינסופית של דורות שהתחילה בתחילת האבולוציה ותסתיים כשתכבה השמש (אולי), אזי ארוס הוא החוט המקשר, העובר בתוכנו ושוזר אותנו יחד.

מי שמתעוררים להכיר בכך מבינים שאיברי המין שלנו נושאים בתוכם כוח עתיק יומין ועוצמתי מאין כמוהו. משום כך אני קורא לאברי המין שלנו מקדש. מקדש במובנו הקדום — מקום מושבו של האל. מקדשו של ארוס.

רוב בני האדם החיים כיום רחוקים מאד מלהכיר במקדש הארוס הקיים בתוכם. האישיות האוטונומית שלהם עדיין לא בשלה מספיק כדי להכיר בכך שיכולה להיות להם אוטונומיה והם יצורים ריבוניים. הם עדיין לא התעוררו לשלב הראשון, שהוא ההכרה בכך שהמיניות שלהם איננה שייכת לאנשים אחרים אלא להם. המיניות שלהם איננה שייכת להוריהם, לבני הזוג שלהם, לחברה, לדת או למדינה, אלא להם, ומותר להם להחליט עם מי, מתי וכמה לחלוק את חיי המין שלהם. 

מעטים התעוררו להכיר בכך שהמיניות שלהם שייכת להם ולא לאף אחד אחר. שהם יכולים להרגיש מה נכון להם ומה לא, והיכן עוברים הגבולות שלהם. 

התעוררות לריבונות בתחום המיני היא השלב הראשון והחשוב ביותר כיום. 

אולם יש מי שהתעוררו לכך, ואז התעוררו אף יותר, להכיר שבעצם…. המיניות שלהם איננה באמת ”שלהם“. ארוס הוא כוח טראנס-פרסונלי שעובר דרכם כחוט השוזר חרוזים לשרשרת, ואף חרוז קטן לא יכול באמת להכריז עליו בעלות. 

כשמכירים בכך, עולה שאלה עמוקה על היחס הנכון בין האני הפרטי שלי, ובין הכוח הקדום שחי בתוכי ודרכי. מהו היחס הנכון בין החרוז הקטן שהוא ”אני“, ואינו אלא אחד ממיליוני מיליונים של חרוזים, ובין החוט העובר דרכי ומקשר אותי אל השרשרת הקדושה הזו? 

כשאנחנו באים לחשוב על היחס הנכון בין האישיות הפרטית של האדם שהתעורר להכיר בכך שיש צד עמוק וטראנס-פרסונלי בכוחות האירוטיים הפועלים בו, ובין אותם כוחות עמוקים וקדומים, טוב לחשוב על הגוף שלנו ואיברי המין שלו כמקדש, ועל האישיות הפרטית שלנו ככהנת המשמשת כאחראית לתפעולו התקין של אותו מקדש.

כשחושבים על היחס הנכון בין המקדש והכהנת ניתן לחשוב על ספקטרום רחב של אפשרויות, שבצידו האחד יש בורות, אגואיזם וניצול של המקדש על ידי האישיות, ובצד השני יש ניצול של האדם הפרטי על ידי הכוח הקדום של האלים.

ישנם מקומות קדושים, כמו הפירמידות במצריים למשל, שלשומרי המקום אין השגה אמיתית בעוצמתו של המקום עליו הם שומרים. ניתן לשחד אותם ולהכנס לחדרים שאסורים לקהל הרחב. השומרים הללו מנצלים את המקדש לטובת הרווח האישי שלהם. דומה הדבר לאדם ששם לב לכך שאנשים אחרים מתעניינים במיניות שלו, או שלה, והאגו שלהם גילה שאפשר לגזור על זה קופון.  

מצידו השני של הספקטרום יש, או היו פעם, מקדשים בהם האדם הפרטי לא ממש נתפס כחשוב או משמעותי אל מול חשיבותם של האלים. האדם הפרטי והעדפותיו הוקרבו — על ידי עצמו או על ידי החברה — לטובת האלים. כהנות וכהנים חיו חיי הקרבה אישית למען המקדשים עליהם היו ממונים ולמען הכוחות הגלומים בהם.

בנקודת האמצע של הספקטרום הזה, יש הכרה עמוקה בכך שארוס הוא אמנם כוח טרנספרסונלי עמוק אדיר ועתיק יומין, אולם כל עוד אני חי, הוא פועל ופועם דרכי! ואם ארוס בחר לחיות דרכי, זה אומר שאני חשוב מספיק כדי להיות קיים (”יום הולדתך הוא היום בו היקום החליט שאי אפשר להמשיך בלעדייך“), ולהיות קיים באמת פירושו להיות אותנטי. 

להיות אותנטי משמעו להקשיב לרצונות ולגעגועים האמיתיים ביותר שלי מצד אחד (ולא לרצונותיהם של כל מי שחושבים שיש להם סמכות עלי), וגם מצד שני, להקשיב למגבלות שיש לי בהיותי אדם ולא אל. 

הגבולות שלי כאדם חשובים כדי שארוס בכוחו הקדום והבלתי מתפשר לא יכחיד אותי ואת האנושיות שלי. חשוב מאד בעיני לכהנות ולכהני האהבה לשים לב לאותנטיות שלהם ולא לדלג על עצמם. לא להסחף לעשות דברים שנראים אולי נכונים טרנספרסונלית, אבל עלולים להיות דורסניים כלפי הצד הפרסונלי שלנו. 

בשנות פעילותי בתחום ראיתי את זה קורה כמה וכמה פעמים, וגם אני עצמי נכוויתי מכך לא פעם, כשהקרבתי עצמי על מזבח הארוס, ולא שמתי מספיק לב לצד האנושי שבי. 

מבחינה מיתולוגית המקום בו נמצאת האנושות כיום הוא מרתק: אם בעבר הקדום האלים היו הדבר החשוב ביותר והאדם כלי משחק בידיהם, באה המודרנה עם גל החילון והאינדיבידואליזם שהביאה, ושמה את האדם כנקודה מרכזית, ולפעמים אף יחידאית, במגרש. האלים כולם, אם בכלל יש בהם ממש, הפכו להיות לא יותר מארכיטיפים פסיכולוגיים בתוך נפש האדם. התמסרות דתית אמיתית קשה כבר למצוא בעולם המודרני, אפילו במעגלי העידן החדש. הרוחניות המודרנית נסובה סביב חוויית האדם הפרטי, ומה שנתפס כמשרת אותו. האדם כבר לא תופס עצמו כמשרת האלים. 

ויחד עם זאת נדמה לי שההזמנה המרתקת של הנקודה בה אנו נמצאים כיום היא להתחיל לקיים דיאלוג של כבוד הדדי בין האנושיות ובין הכוחות הקוסמיים הגדולים הפועלים דרכה. בדיאלוג אמיתי יש מפגש ולא ניסיונות לשליטה. דיאלוג אמיתי הוא מקום בו אנו נפגשים באמת, ומחפשים מהו הכוח שיש לנו יחדיו, ולא מחפשים כיצד להפעיל כוח מהאחד על האחר. 

הכוחות הקמאיים של הקוסמוס הללו יכולים להשמיד אותנו, כיחידים או כחברה במחי יד, אבל, הם כנראה לא יעשו זאת, כי לקיומנו השברירי כל כך ישנה חשיבות קוסמית כלשהי, שעדיין איננו מודעים לה. 

הלכך, הבה נפצח בדיאלוג על היחס הנכון בין אלוהים ואדם. בין הארוס הקדום והנצחי הזורם דרכנו ובין הנפש בת החלוף, בין החוט השוזר את השרשרת ובין כל חרוז וחרוז שבה. הבה נמצא מקום שיש בו כבוד גדול גם לנצחי העל-אישי, וגם לאנושי והאישי עד מאד. בדיאלוג אמיתי איננו מחפשים לשלוט זה על זה. ברור לנו שאף צד לא נועד על מנת לשרת את הצד השני. אני כאדם אינני רק ”משרת האלים“, וגם האלים מצידם אינם מיועדים לשרת אותי ואת גחמותי (כפי שנדמה לפעמים שאנשים ”מאמינים“ מתיחסים לאלוהיהם).

*על מערכת היחסים המורכבת שבין ארוס כ“אמור“, או קופידון, בנה של ונוס היא אפרודיטה, ובין הנפש כ“פסיכה“ כתב בשלהי העת העתיקה המחזאי אפוליאוס את הסיפור האפי על ”אמור ופסיכה“. הפסיכולוג היהודי-גרמני אריך נוימן, תלמידו המובהק של קארל יונג, כתב ניתוח פסיכולוגי מופלא על הסיפור, המנתח את הסיפור כמשל להתעוררות ההכרה של הנשיות. אך על כך ארחיב במאמר אחר.