ארוטיקה והתפילה המיסטית
פלא, 2024.
החוקר יוסף היינמן מִיפה את מנהגי התפילה היהודית בימי התנאים והאמורים, וקבע בצדק רב כי התפילה היהודית מעתיקה אל התחום שבין אדם למקום את דפוסי התקשורת שהיו קיימים באותה תקופה בתחום האנושי בין מלך ונתינים. היינמן מציין את "דפוס בית המשפט" אשר שכיח מאד כתבנית מעצבת בתחום התפילה היהודית. המתפלל מדמה עצמו כמי שעומד בפני סמכות משפטית עליונה, שיכולה לפסוק לו חיים או מוות, סמכות ממנה ראוי לו להתיירא. דפוס זה השפיע רבות על קביעת ההלכות הקשורות בריטואל התפילה, כמו כיצד ראוי לעמוד לתפילה, כיצד להתלבש לתפילה, מהי הדרך הנכונה לנסח את בקשותיך, וכדומה.
מה שהיינמן לא נגע בו הוא האופן בו התייחסו מיסטיקנים יהודיים, מקובלים, שבתאים וחסידים, אל התפילה באופן שונה מאד מהדפוס אותו הורישו להם חכמי המשנה והתלמוד. המיסטיקנים התייחסו אל התפילה בעיקר כהתרחשות אירוטית.
במקום להחיל על התפילה את ”דפוס בית המשפט“ דומה שהכילו המיסטיקנים על התפילה את ”דפוס חדר המיטות“ — כפי שכתב חוקר הקבלה הנודע פרופ‘ יוסף דן בספרו ”על הקדושה“: “לא תתכן הבנה של הרדיקליות המאפיינת ביטויים רבים של התפילה המיסטית בלא עמידה על הקשר העמוק, הקיים בצורות שונות, בין התפיסה המיסטית של הטקסט הריטואלי לבין החוויה הארוטית“. (התפילה המיסטית, עמ' 357).
אם למשל ב“דפוס בית המשפט“ יש חשיבות רבה לטקסט הנאמר על ידי האדם המתפלל, הרי שב“דפוס חדר המיטות“ נשמטת חשיבותן של המילים, ועולה חשיבותם של רגעי השתיקה והלחישה. המילים צרות מלהכיל את סודה של האהבה, ומגושמות מידי מכדי להגדיר את מהותה. על כן, יחסי אהבה אמיתיים יחרגו לרוב מתחום הביטוי המילולי.
בתקשורת האינטימית שבין האוהבים נודע לשתיקה מקום של כבוד, כמו שכתב אורי אסף בשירו הידוע ”פרח הלילך“:
”שותקים נאהב כי לי ולך, די בלי מילים שהם לאלה, אשר אינם יודעים לומר אחרת כמה יפה פורח הלילך“.
חווית המפגש עצמה היא המשמעותית במפגש האוהבים, ולכן גם אם יחליפו מילים תוכנן הסמנטי אינו משנה מאומה. הטקסט הנאמר ברגעים אינטימיים הופך שולי ביחס לקונטקסט בו הוא נאמר. בזאת דומה תקשורת האהבה לתפיסת הלשון המיסטית, אשר לפי פרופ‘ דן יש בה משום ”נטישה של הסמנטיקה“ (יוסף דן, ”על הקדושה“, עמ‘ 362-363).
ניתן למתוח קוי יחס ברורים בין דבריהם של מיסטיקנים על אודות התפילה ובין תופעות המייחדות את החוויה הארוטית. להלן אביא מבחר קטן של טקסטים קבליים, מתוכם נוכל לעמוד על קווי הדימיון שבין התפילה המיסטית ומעשה האהבה.
הקטע הראשון אותו אביא לקוח מספר הזוהר, אשר נכתב בספרד של המאה השלוש-עשרה. בקטע זה מתוארת תפילת הציבור בבית הכנסת כהתרחשות מינית בין הספירות העליונות המתוזמנת עם נוסח התפילה הנאמר על ידי ציבור המתפללים. המילים נדרשות באופן סימבולי-סקסואלי, והן מוליכות מדיבור ושירה ללחישה ודממה המאפיינות את תפילת העמידה וטקס נפילת-אפיים שבא מייד אחריה. ההתרחשות הזו מוליכה את האדם למצב בו אין יותר מקום לבקש בקשות מאלהיו. כל שראוי לעשות הוא להתאחד באופן מלא עם מעשה האהבה האלוהי.
איבר המין הנקבי נקרא בקטע זוהרי זה “גורן” (או “אידרא” במקור הארמי) שמשמעותו “מעגל”, ואילו איבר המין הזכרי נקרא “צדיק” או “טוב”. המעגל והצדיק מתעוררים ומתלהבים במהלך התפילה לחבור זה לזה במעשה האהבה. על הגורן עולה גוון חיוור (שכנראה מסמל את נוזלי העוררות המינית של האישה) והצדיק בשיא המפגש, הנקרא “שים שלום” שופע שפעו אל תוך הגורן, כנהר היוצא מעדן:
”בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות, ומתפללים תפילתם, כשמגיעים ל'גאל ישראל' וסומכים גאולה לתפילה או-אז אותו גוון חיוור עולה על ראש הגורן ונהיה לו לכתר…. …ובאותה שעה … מתעורר אותו צדיק להתחבר במקום הראוי לו באהבה, בחביבות, בחדוה, ברצון, וכל האיברים כולם מתחברים בהשתוקקות אחת אלו באלו, עליונים בתחתונים. והלפידים כולם מאירים ומתלהטים, וכולם עומדים בחיבור אחד באותו צדיק הנקרא 'טוב' , כמו שנאמר (בישעיהו ג‘) ’אמרו צדיק כי טוב‘ והוא מחבר לכולם בחיבור אחד. או-אז הכל בלחישה, למעלה ולמטה, בנשיקות החשק ועומד הדבר בחיבור בתוך המעגל. כיוון שהגיעו ל'שים שלום‘ או-אז משמש אותו נהר היוצא מעדן באותו הגורן. ואז חייבים כולם לצאת מלפני המלך. ואל לו לאדם או לשום ברייה אחרת להימצא שם, ולא לבקש בקשות, אלא צריך ליפול על פניו. מה הטעם? מפני שאותה השעה שעת התשמיש היא, וצריך כל בן-אדם להתבושש מלפני אדוניו ולכסות פניו בבושה גדולה, ולכלול נפשו באותו תשמיש הנפשות, שנכלל אותו הגורן מלמעלה ומלמטה בנפשות וברוחות“ (זוהר חלק ב, דף קכח/ב)
התפילה היא זיווג קדוש בין הספירות העליונות, זיווג המתרחש באמצעות פעולת האדם. ציבור המתפללים גורמים לאותו זיווג להתרחש, ואז מוזמנים הם לקחת בו חלק מתוך יראת כבוד (זו משמעות ה“בושה“) ולכלול נפשם באותו מעשה אהבה אלוהי.
בקטע אחר בזוהר נתפס המתפלל כשושבין המכין את הכלה, כלומר את השכינה, לזיווג עם המלך. ההכנה הזו מתרחשת בחלקי התפילה הנאמרים בישיבה, אבל אז כשמביאים את הכלה אל החתן ומתחיל הזיווג עצמו להתרחש, צריך המתפלל להזדקף ולעמוד מתוך הזדהות עם הזכר המתחבר בנקבה:
״בוא וראה… שתי תפילות הן, אחת במיושב ואחת במעומד, … תפילה מיושב …להתקין אותה כמי שמתקין את הכלה, ומקשט אותה להכניסה לחופה. גם כאן מקשטים אותה בסוד המרכבות והמחנות…ועל זה תפילה במיושב. כיוון שנכנסת אל המלך העליון והוא מגיע לקבל אותה, או-אז אנו עומדים לפני המלך העליון, שהרי אז הזכר מתחבר בנקבה“ (זוהר חלק א, קלב\א)
היהדות ההלכתית מתיחסת למעבר מישיבה לעמידה בתפילה מתוך מודל חשיבה היררכי, הקשור ביחסי כוחות בין מעמדות רשמיים כמו ב“עמידה בפני המלך“. אך התפיסה המיסטית רואה את הדברים מתוך חשיבה על התפילה כאירוע מיני, בו העמידה קשורה להזדקפות האיבר הזכרי בעת הזיווג ולהזדהות המתפלל עם אלוהיו.
בקטע נוסף (זוהר חלק ג דף קמו/א) דן הזוהר בריטואל המיסטי של ברכת הכהנים. גם כאן נתפסים הדברים כהתרחשות ארוטית, בה לחישות של אהבה מתקיימות בתוך מרחב של דממה ויראת כבוד:
”בשעה שהכהן שלמטה קם ופורש את ידיו, כל הכתרים הקדושים שלמעלה מתעוררים ומִתַּקנים להתברך, ומאירים מעומקו של הבור …מאותו עומק הנובע תדיר ולא פוסקות ברכותיו, נובעים מבועים לכל העולמות ומתברכים ומושקים מן הכל.
ולמדנו: באותה העת יש לחישה ושתיקה בכל העולמות. משל למלך החפץ להזדווג בגבירה, וחפץ לבוא אליה בלחישה, וכל השמשים מתעוררים באותה עת ומתלחשים הנה המלך בא להזדווג עם הגבירה“.
הקטע הבא שאביא לקוח מתוך הספר החסידי ”צוואת הריב“ש", המכיל תורות מבית מדרשו של המגיד ממזריטש, תורות שנלמדו מרבו רבי ישראל בעל שם טוב, שחי בהרי אוקראינה במאה הי“ח. שם, בתוך מקבץ הוראות המיועדות למיסטיקנים, כתוב:
”התפלה היא זיווג עם השכינה. וכמו שבתחילת הזיווג (יש) ניענוע כן צריך לנענע עצמו בתפלה בהתחלתה, ואחר כך יכול לעמוד כך בלא נענוע, ויהיה דבוק להשכינה בדביקות גדול.
ומכח מה שמנענע עצמו יכול לבוא להתעוררות גדול, שיחשוב: למה אני מתנענע את עצמי? כי מסתמא השכינה בודאי עומדת לנגדי! ומכח זה יבוא להתלהבות גדול“. ((פיסקה סח)
בעוד ספר הזוהר דיבר על התפילה כמרחב מילולי בו מתרחש זיווג אלוהי, אשר האדם מוזמן להתאחד בו ביראה ובושת פנים, באה החסידות ולימדה כי תנועות הנענוע הגופני של התפילה מבטאות את זיווגו של האדם עם השכינה העומדת לנגדו. בתורת הבעל שם טוב ותלמידיו הפכה התפילה לאירוע סקסואלי המתבטא בהתעוררות הגוף ותנועותיו.
הקטע הרדיקלי הנ“ל שימש כמובן ככלי ניגוח בידי מתנגדי החסידות. הללו ביקשו להוכיח שהחסידים אינם אלא כת מסוכנת של סוטים מיניים (ראו וילנסקי, ”חסידים ומתנגדים“, חלק ב, עמ' 109 ואילך). יתכן שמתנגדי החסידות הכירו כבר את הרעיונות הללו מכתבים של קבוצות מיסטיות רדיקליות אחרות, שנמנו על ספיחי השבתאות. יתכן שהמתנגדים קישרו את דברי המגיד ממזריטש עם דברים דומים שמצאו כתובים בהגהותיו של ר' לייב מלמד מברודי להלכות התפילה. בהגהותיו ממליץ למשל ר‘ לייב למתפלל לדמיין אישה ניצבת לפניו. ההתעוררות המינית שיכולה אותה פנטזיה ליצר עשויה להביא את האדם למדרגה רוחנית גבוהה. כדבריו:
"ראוי לחשוב בתפילה שאישה נקבה עומדת לפניו, ואז יבוא למדרגה כידוע“. (הגהות לטור, סימן ק“ב).
גם ההכנות הנדרשות מן המתפלל לקראת התפילה נתפסו בעיני ר' ליב כהנחיות להכנת הגוף להוצאת זרע. על דברי ההלכה (טור, סימן צ‘) הקובעת ש: "המתפלל צריך שיכווין מקום לתפילתו, ושיכין לבו, בגדיו ומחשבתו וגופו" כתב ר' לייב: "זהו להוצאת זרע. כי זרע בא מחמת חימום הגוף והתאווה“. דברים אלו נאמרים בהמשך ישיר למסורת המיסטית אותה הוא מביא לפיה עיקר הכוונה הראויה בתפילה מתרחשת בעת שהמתפלל פולט זרע. על דברי ההלכה האומרת כי "המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות" כתב ר‘ לייב בהגהותיו: ”ושמעתי, שעיקר הכוונה בשעת הוצאת זרעו". במקום אחר (טור, או“ח סימן ע"ה) בו אוסרת ההלכה להסתכל על אישה כתב: "אבל (להסתכל על אישה) בחושים הרוחניים מותר (כלומר לפנטז). ואף להוציא זרע בעת התפילה, ויעלה (על ידי כך) למדרגה גדולה".
מתנגדי החסידות השמרנים סברו שר‘ לייב נמנה על חוגי החסידים ומשום כך ציטטו את הדברים (ותודה להם על כך!) בקונטרס ”שבר פושעים“ אותו כתבו כנגד החסידים. אולם החוקר מנחם פייקאז' בספרו ”בימי צמיחת החסידות“ (עמ‘ 209 ואילך) עמד על זיקתו של ר‘ לייב לתפיסות מיסטיות רדיקליות שקדמו לחסידות. יוסף דן במאמרו "השבתאות והעידן החדש בתולדות ישראל" (עמ‘ 88-89, בתוך מדעי היהדות 33, תשנ“ג) מסכים גם הוא עם מסקנה זו.
(להמשך המאמר גללו למטה)
אחרי שהבנו את האוירה שרווחה בקרב מיסטיקנים, חסידים או שבתאים, ביחס למהותה של התפילה כאירוע ארוטי שיש לו סממנים סימבוליים בחסידות וסממנים מאגיים בחוגים השבתאים, נחזור לעוד כמה טקסטים חסידיים המתייחסים אל התפילה מזוית זו, של דבקות ואינטימיות גדולה בין המתפלל והשכינה, דבקות שכמו במעשה אהבה מתמשך, לפעמים יש בה תנועה ולפעמים עצירה, לפעמים דיבור ולפעמים שתיקה, וחוזר חלילה.
בכתבי אחד מתלמידי המגיד ממזריטש, ר' מענדל מפרמישלן, נאמר:
”לפעמים אדם עומד סתם בלי שום תנועה, מחמת התגברות הקדושה שיש למעלה […] וזה כלל גדול, לפעמים יעמוד בתפלה ומדבק עצמו בבורא יתברך הרבה מאוד, ושותק מלדבר מחמת הדביקות, ואחר כך מדבר עוד תיבות, וזה עושה כמה פעמים בתפלה אחת“ (הנהגות ישרות מרבי מנחם מענדל מפרעמישלן, יא)
את דברי התפילה ראו מורי החסידות כטיפות זרע הנתזות בשעת התלהבות מינית. משום כך הורו שעל המתפלל להכניס את כל כוחו אל תוך המילה (ה“תיבה“) אותה הוא מבטא:
״כשילמוד או יתפלל יצא ממנו התיבה בכל כחו, וכמו טיפת הזרע שיוצא מכל איבריו, ואז כחו מלובש בטיפה ההיא, כן בהתיבה יהיה מלובש כל כחו, על דרך ׳בוא אתה וכל ביתך אל התיבה׳“ (בשם המגיד ממזריטש, בספר "שמועה טובה" נו, ב. וכן אצל רבקה ש"ץ ”החסידות כמיסטיקה“ עמ' 101).
כמו במעשה האהבה, בו לפעמים מובילה ההתלהבות לשטף תנועה זורם ואף לשפיכה מהירה, ולפעמים גורמת האהבה לזיווג בתנועות איטיות עד מאד של מעשה אהבה ”טנטרי“ ואריך נגן — כך גם במעשה התפילה, כפי שמתוארים הדברים בספר צוואת הריב“ש, בשם הבעל שם טוב:
”פעמים יכול לומר התפלה במהירות מאוד, מחמת שבוער בלבו אהבת השם מאד, והתיבות יוצאים מפיו מעצמם“.
ומצד שני — ”הדביקות הוא כשאומר תיבה הוא מאריך באותה תיבה הרבה, שמחמת דביקות אינו רוצה לפרוד עצמו מהתיבה, ולכך מאריך באותה תיבה".
התפילה בתפיסה המיסטית משתמשת באנרגיה מינית ומתעלת אותה כלפי עולם הרוח. כך ניתן ללמוד מההסבר אותו מביא אחד מהוגי החסידות היותר עמוקים — רבי צדוק הכהן מלובלין (פולין, סוף המאה ה-19), לאגדה התלמודית על אנשי הכנסת הגדולה שניסו לבטל את היצר המיני מהעולם, כי חשבו שהוא מסוכן מידי, אך גילו להפתעתם שללא יצר מיני אין לאף אחד גם חשק להתפלל:
"(…כשביטלו את) יצרא דעריות לא נמצאה ביעתא בת יומא, ופירשו הקדמונים תפילה… (כי) לתפילה צריך חשק והשתוקקות, וזהו שורש אותו יצר (מיני)". (”דובר צדק“ אות ד, ד"ה ואצל).
לסיכום: את התפילה המיסטית יש להבין בעיקר כמעשה אהבה, ולא כהתייצבות בבית הדין בפני שופט עליון. משום כך, דיבור ושתיקה, לחישה וזעקה — כולן נתפסות כחלק לגיטימי ממעשה האהבה הלוהט. כמאמר המשורר: ”אין חוקים באהבה, אין צורה ללהבה, אין מתוק מן הנשיקה“ (יהוא-שלם אזרחי).
לדברים הללו יש לעניות דעתי השלכה משמעותית למבקשי הדרך כיום. רבים מחפשים את דרכם להתחבר לאלוהות, אך ה“תפילה“ שאמורה להיות מעשה ספונטני של תשוקה הולאמה על ידי הדתות הממוסדות והוכנסה לקופסאות של מסורת מקובעת. לכן, חשוב להכיר את הגישה הקבלית-מיסטית אל התפילה כמעשה אהבה, כשיחת אוהבים אינטימית שאין בה נכון ולא נכון, כל עוד הלב בוער בתשוקה והנפש חפצה. והעיקר שתהיה תשוקה, כי אם בטל הלהט האירוטי, בטלה גם היכולת להתפלל.
