אחוז בזנבו

דרשה קצרה מפי פלא

נחש הוא בחינת הצל, ובעיקר הצללים של המיניות.
מטה הוא בחינת מנהיגות.

איך נדע ואיך נאמין למנהיג כי מה‘ נשלח? כלומר ששליחותו ראויה ומקודשת?

אם יודע הוא לאחוז בזנבו של הנחש הרי שאפשר לבטוח בו.

לאחוז בזנבו של הנחש משמעו לקחת חזקה על הצללים שלנו, ובפרט על הצללים המיניים שלנו.

עצם זה שמנהיג מעז להיות וורנביל (Vulnerable) ולקחת חזקה על הצללים המיניים שלו זו עצמה עדות כי אכן ”נראה אליו הויה“ וכי המנהיגות שלו מה‘ היא.

התגובה הראשונית של משה, ברגע שראה שהמטה שלו הפך לנחש, כלומר שבמנהיגות שלו יש צללים מיניים בלתי מודעים, היתה לנוס מפניו. להתרחק מזה ככל האפשר. הרי זה מבהיל לגלות שיש ’נחש‘ ב‘מטה' שלנו. אף אחד לא רוצה להיות מזוהה עם הנחש הזה. אנחנו רוצים להתרחק ככל האפשר מהצללים המיניים שלנו ולומר שהדברים הללו לא קשורים אלינו כלל, דברנו הוצאו מהקשרם וכדומה. אבל ההנחיה של ההויה בסנה הפוכה היא: ”שְׁלַח יָֽדְךָ וֶאֱחֹוז בִּזְנָבוֹ! — רק מתוך שאתה מתגבר על הרתיעה המתגוננת ומסכים לקחת חזקה על הצללים המיניים שבתוך המנהיגות שלך, כלומר על האופן שבו אתה משתמש בכוח המנהיגותי שלך כדי לשרת את הנחש שנמצא שם בהעלם ותחת מסווה המטה, רק מתוך כך מתברר שאתה מנהיג ראוי — ”וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו“.

ויש לשים לב שהנחש עצמו הופך למטה ההנהגה. כלומר, כשהצללים הופכים להיות מודעים הם שיוצרים את המנהיגות המקודשת. ואף יותר מכך — כדי להנהיג יש להיות עניו. ענווה איננה הקטנה עצמית אלא עמידה בעוצמה במהות שעבורה נבראתי. כשמשה אומר לאלהיו ”מי אנכי כי אלך אל פרעה?“ הוא מקטין את עצמו, וזו איננה ענווה. ענווה היא הידיעה כי האלהות עמנו ולכן ”מי אנכי שלא אלך אל פרעה??“ מי אני שאסרב לעשות את מה שנועדתי לו? ענווה היא הכנעה פנימית המשולבת בעוצמה וחוצפה מקודשת שלא מוכנה לדפוק חשבון לשום דבר שאיננו האמת הכי עמוקה שלנו. רק כך, כשאנחנו ענווים מספיק כדי למלא את תפקיד נשמתנו ההויה אומרת לנו, כמו שהיא אומרת למשה בסנה: ”כי אהיה עמך“. באופן פרדוקסלי, כשמשה אוחז בנחש הוא בעצם מקבל את השראת ההויה איתו — ”אהיה עמך“ אומרת ההויה ”כי אחזת בזנבו של הנחש הפנימי שלך ולא ניסית להתחמק ממנו“. 

אבל כאשר מנהיג כמו משה, או נביא כמו יונה, מתכחשים לתפקידם מתוך הקטנת עצמם, המטה שלהם הופך לנחש. כלומר כוח המנהיגות והכריזמה שלהם עלול להפוך לכוח צילי. מהצללים עלולה אותה עוצמה נשמתית מודחקת להזיק לאדם עצמו ולאחרים, ממש כמו נחש. 

אולם כאשר מעז המנהיג להיות וורנבילי ועניו, לקחת חזקה על הצללים שלו ולאחוז בזנבו  של הנחש שב הנחש והופך למטה של הנהגה (זנב, דרך אגב, גם הוא סימבול מיני, ויש אומרים שהסלנג העברי ”זין“ בא מקיצור של המילה זנב). כשמנהיג מודה בנחש הקיים בתוכו ואוחז בזנבו כל כוחות הצל של הנחש הופכים לכוחות מטה של מילוי תפקידו הייעודי בעולם. 

הצורך במנהיגים, ובפרט מה שנקרא ”מנהיגים רוחניים“ שיהיו מושלמים הוא צורך ילדותי שמושלך מהתקווה של הילד בהורה שאין בו כל פגם. 

התבגרות של קהילה, מדינה או התרבות האנושית כולה מתבטאת ביכולתנו לקבל מנהיגות רוחנית שאיננה ”מושלמת“ אלא משתלמת. מנהיג משתלם הוא כזה שמודה בכך שיש בו צללים, שיש בו ”נחש“, שיש בו ארוס ובארוס יש גם פוטנציאל של ארס. הוא מודע לזה ולא מנסה להעמיד פנים של ”מואר“ אינפנטילי. מנהיגות וורנבילית היא המנהיגות הבוגרת והראויה, שבאה מקשב עמוק למילוי תפקיד נשמתנו בעולם מתוך ענווה עמוקה, הודאה על האמת ונכונות ללכת בדרך ו“לבוא אל פרעה“. 

מטה המנהיגות הוורנבילית לא יכול לבוא מתוך אמביציה. המטה הזה מתגבש מתוך הנחש לאחר שהעזנו להכיר בו, ולאחוז בזנבו בענווה אמיתית, שהיא תמיד שילוב פרדוקסלי של הכנעה פנימית וחוצפה מקודשת.

[פלא, מיורקה,  8 נובמבר 2024.]