ניכור, בדידות וניצוצות
ניכור ובדידות הן תחושות קשות, ויחד עם זה גם נפוצות מאד, בפרט כיום.
בעבר אנשים חיו לרוב בתוך מרחב קהילתי. אנשים שהכירו אותם היטב הקיפו אותם מיום היוולדם ועד יום מותם. עם כל המריבות הקטנות והסכסוכים המשפחתיים היתה בדרך כלל בקהילה גם מידה רבה של ערבות הדדית. גם האדם השנוא ביותר בקהילה לא היה אדם שקוף, וכשהוא חלה או נזקק לעזרה האנשים שסביבו לפחות ידעו על זה.
בני אדם הרגישו שייכות עמוקה למקום בו גדלו, המקום שבו חיו ונקברו גם אבותיהם ואמותיהם. מקום שהאדמה שלו הזינה אותם מברכתה, ועטפה אותם ברגביה כששבו אל העפר ממנו באו. למקום בו חיו היה סיפור שעבר במסורת קדושה מדור לדור, היה לו שיר, והם היו חלק ממנו. האינטימיות הזו שבין אדם למקום הפכה נדירה כיום.
תהליכי החילון הפקיעו את האדם המודרני מהשתייכות למסורת, לשושלת, לסיפור, או לשיר. תהליכי העיור והמוביליות הגדולה של העידן המודרני ניתקו את רובנו מהשתייכות עמוקה למקום, לנחל, לעץ או אפילו לרחוב צדדי קטן עם חנות ספרים ישנה ועץ התות שגם אמא שלך כשהיתה קטנה נהגה לטפס עליו ולחזור הביתה מאושרת עם כתמים סגולים על החולצה.
אולם אבדן האינטימיות של העת המודרנית איננו מסתכם רק בזאת. המהפכה התעשייתית והמהפכה המיחשובית גרמו לאובדן אותה אינטימיות יחודית שהיתה לכל בעל מקצוע עם כלי עבודתו ועם דרכו היחודית ליצור דברים, אותה יחודיות שהתבטאה גם במוצר שיצא מתחת ידיו, מוצר שלא היה זהה לשום דבר אחר, כי הוא היה מה שאנחנו קוראים היום בהערכה נוסטלגית — ”עבודת יד“.
אולי אני חש זאת באופן מאד ברור מכיוון שכבר שנים לא מעטות שאין לי בית. כמו דרוויש סופי אני נודד ברחבי העולם וחולק את מתנותי. שוהה כמה שבועות במקום אחד ועובר למקום אחר. אין לי חדר שמסודר על פי טעמי ואין לי הרבה חפצים בעלי ערך סנטימנטלי. אני מסתובב בעולם עם תיק קטן וזה הכל. Traveling light.
ויחד עם זאת — אני לא מרגיש מנוכר. הרבה שואלים אותי אם לא חסר לי בית והאמת היא שלא. אינני מרגיש חסר בית. להפך. אני מרגיש שיש לי המון בתים בעולם, ובכל מקום אליו אני מגיע אני מרגיש די בבית.
לאחרונה תהיתי על כך בעצמי. איך זה יכול להיות שאני לא מרגיש מנותק ומנוכר עם כל הנדודים הללו, ושמתי לב שהעבודה הרוחנית אותה אספתי מהקבלה החסידית הוטמעה בי כל כך עמוק עד שמבלי משים אני מייצר לי תחושה של בית בכל מקום אליו אני מגיע. העבודה הזו קשורה למושג הקבלי-חסידי של ”גאולת הניצוצות הקדושים“ שהיא אחת מאבני היסוד באופן בו אני אישית חווה את העולם. ואני רוצה לנסות ולהסביר זאת מעט כאן:
הנה, כך כתוב בשם רבי ישראל בעל שם טוב, שחי במאה הי“ח ונחשב למייסד הדרך החסידית. בטקסט שאביא להלן הוא מדבר על אודות הקשר הנשמתי שיש לאדם עם החפצים האישיים שלו והבריות שסובבות אותו:
”כל מה שיש לאדם, הן עבדיו ומשרתיו ובהמותיו, ואפילו כל הכלים שלו, כולם הם ניצוצות שלו השייכים לשורש נשמתו, וצריך להעלותם לשורשם“. (”דגל מחנה אפריים“, פר‘ בא)
הדימוי של ניצוצות נוצר משום שניצוץ הוא שביב של אש שעף הרחק ממקורו. האש הגדולה מסמלת את מוקד ומקור הקדושה האלוהית, וחלקי הקודש שנמצאים בכל הדברים בעולם הם ניצוצות, שבגלל אירוע ”שבירת הכלים“ (שהתרחש לפני בריאת העולם ויצר תוהו ובוהו) — התרחקו ממקורם.
עבודת האדם, על פי הקבלה החסידית, היא לאתר את הניצוצות הללו, להכיר בהם, להתחבר איתם באופן אינטימי ובכך להשיבם למקורם. יתרה מזאת: לכל אדם יש ניצוצות מסוימים ששייכים לשורש נשמתו, ניצוצות שרק הוא בייחודיותו האין סופית יכול לברר, הוא ולא אף אדם אחר.
בטקסט שהבאתי למעלה מלמד הבעל שם טוב שהניצוצות השייכים לשורש נשמתנו מקיפים אותנו. הם נמצאים בבגדים שלנו, בכלים שלנו, בבעלי החיים שלנו, באנשים שעובדים איתנו ולמעשה בכל מה שנמצא סביבנו ומקיים זיקת שייכות איתנו. תחושת השייכות אותה אנחנו מרגישים קשורה באופן מהותי לכך שיש בדברים הללו ניצוצות השייכים לשורש נשמתנו. כלומר משום שיש בדברים הללו ניצוצות שקשורים לנשמתנו אנחנו מרגישים אליהם קירבה אינטימית וסנטימנטלית.
הטקסט הקודם התיחס לניצוצות שסובבים אותנו בדברים השייכים לנו ובמקומות אליהם אנחנו מרגישים שייכות, אך בטקסט הבא מתיחס הבעל שם טוב לניצוצות שנמצאים במקומות אחרים, מרוחקים ואף זרים:
”ואמר הבעש״ט.... כי מה שמוליך השם יתברך את האדם לאיזה מקום ע״י מבוקש (=צורך) שיש לאותו אדם בזה המקום... כי השם יתברך רוצה לתקן האדם שם, להעלות ניצוצות קדושות שבמקום זה.“ (”מאור עיניים“ פרשת ויקהל).
כאן מדבר הבעל שם טוב על אנשים שנוסעים ממקום למקום ולפעמים לא מבינים למה. הבעל שם טוב טוען שהסיבה לכך שאנחנו מובלים ממקום למקום נעוצה בניצוצות הקדושים. משום שיש במקום הזה ניצוצות השייכים לשורש נשמתנו, אנחנו נקראים לפגוש אותם ומתוך המפגש להעלות אותם לשורשם.
”להעלות ניצוצות קדושים“ יכול להשמע כעניין מיסטי (ובמובן מסוים זה אכן כך) אבל כמו בכל הענינים של הקבלה החסידית יש בדברים גם עומק של פשטות שקשור ללב. המפתח לדלת הסתרים הזו הוא במשוואה אותה למדתי דווקא ממורה הזן שלי, משוואה שאומרת ש: אינטימיות = קדושה.
קל להבין זאת כשנזכרים שאחדות היא קדושה, ופירוד הוא ההפך מקדושה.
ההכרה בניצוצות נשמתנו שנמצאים במקומות אליהם אנחנו מגיעים היא הזמנה לאינטימיות, במקום בו אנו עלולים לעטות שריון של ריחוק כמגננה.
כתוצאה מכך, תחושת הניכור והזרות שהיתה לנו בתחילה עשויה להתחלף בתחושת שייכות וקרבה.
ההזמנה היא לפגוש את אותם ניצוצות כמו חברים ותיקים שעדיין אינני מכיר, או כמו בני משפחה אבודים שהלב מתרגש לפגוש אף שמעולם לא התראינו עד כה. כשזה קורה אני עשוי להרגיש פתאום סקרנות לקראת המיסתורין וגם תחושות מתוקות של שייכות במקום שעד לרגע זה היה זר לי.
כל מקום בעולם הופך כך להיות סוג של בית.
תחושת הניכור והזרות מתחלפת בתחושות של שייכות ואינטימיות.
*
אינני יודע עד כמה הדברים הללו נגישים לכל אדם, אבל לי זה עובד וחשבתי שראוי יהיה לשתף אחרים בכך. אולי מישהו ימצא בדברים מזור לכאב המתלווה לניכור ולבדידות האופייניים כל כך לאדם התלוש בחברה בת זמננו.
נסו לדמיין שיש בדברים שסביבכם ניצוצות ששיכים לנשמתכם, ולברך אותם בלב לשלום. דברו עם העצים והציפורים. ברכו את המזון הבא אל פיכם וראו אם הולכת ומתפתחת בלבכם אינטימיות חדשה. אינטימיות עם עצים וסלעים, עם בתים ושולחנות, עם בדים ומכוניות, ובעיקר עם האדמה עליה אנו דורכים, שתמיד היא בעצם הבית שלנו באופן הכי מוחלט שאפשר — האדמה של פלנטת ארץ, שנמצאת בכל מקום בו דורכות רגלינו.