חמש דרגות בהתפתחות התודעה וחיוכו של חתול
החיים הם רצף של התנסויות, שבאות וחולפות כתוצאה מאינטראקציות שונות. אלא שהאופן בו אנו חווים את אותן התרחשויות ומגיבים להן שונה ברמות תודעה שונות.
ברמה הבסיסית ביותר של התודעה (שקיימת ביצורים חד תאיים כמו אמבה, או ביצורים פשוטים מאד כמו תולעת) קיימת יכולת להעדיף חוויות מסוימות על פני אחרות. ברמה זו יש נטיה להעדיף חוויות שנתפסות כמועילות או נעימות, לתור אחריהן במידת האפשר, או לנסות להאריך את שהותן עמנו. לחלופין, קיימת ברמה זו היכולת לנסות להימנע, או להרחיק מעלינו, חוויות אחרות, שנחוות כמזיקות או כואבות, ואף לחוש סוג של רווחה כשהן חולפות. זו הרמה הבסיסית ביותר של מודעות. ברמה הזו לא מתלווים עדיין רגשות, כמו שמחה או עצב, לתחושות הנעימות או הבלתי נעימות אותן אנו חווים. כל מה שקיים זו תחושתיות של האינטראקציה המיידית בעת התרחשותה, והעדפה של תחושות מסוימות על פני תחושות אחרות.
ברמה גבוהה יותר של מודעות מופיע הרגש. שמחה, עצב, כעס, יראה או תסכול מופיעים בתוכנו ברמה זו של מודעות. במובן מסוים כל הרגשות אינם אלא תחושות. אלא שבהבדל מהתחושתיות שברמה הבסיסית, בה אנו חווים את העולם החיצוני, כאן קיימת גם חוויה של העולם הפנימי שלנו שמושפע מהעולם החיצוני. קוקטיילים שונים של כימיקלים והורמונים מופרשים בתוכנו וגורמים לתחושות פנימיות, כמו התכווצויות או התרחבויות של שרירים, שינויי דופק ולחץ דם, שינויים במיקוד הראיה או בעומק הנשימה, שינויים אותם אנו חווים בסופו של דבר כרגשות. מה שמיוחד ברגש זה שהוא אירוע שמתקיים בתוכנו ולא מחוצה לנו. הרגש מגשר בין הרמה הבסיסית של התחושתיות לרמה הבאה בתור, בה מתווספת גם משמעות מנטאלית לתחושות. משום כך בעברית רגש זה גשר בשיכול אותיות.
הרמה הרגשית משפיעה על המשמעות אותה ניתן לחוויות, אך היא גם מושפעת באופן עמוק מאותה משמעות. אותה חוויה בדיוק תייצר רגש שונה אם המשמעות שניתן לה תהיה שונה: ארוחה דשנה שהוצעה לנו כשהיינו רעבים תיצור בנו רגשות של שמחה, רגיעה, אמון ואף פתיחות רגשית, עד שנגלה שהבשר שהוגש לנו היה החתול האהוב שלנו… כשנגלה זאת מיד יתחלפו הרגשות הקודמים בכעס, זעם, עצב, אבל ואף גועל נורא. אולם מה שהשתנה היה רק המידע אודות משמעות החוויה ולא החוויה עצמה. הרגש מייצר משמעות, וגם מתעצב מחדש בעקבות המשמעות אותה אנו מעניקים לחוויה.
ואכן כאן נכנסת הרמה הבאה של המודעות, בה מוענקת משמעות מנטלית לחוויות החיים. החוויות אותן אנו חווים הופכות לחלק מהתפיסה העצמית שלנו. אנו מודעים לקיומנו, בודקים את הערך שלנו בחברה, ומספרים לעצמנו סיפורים אודות משמעות החיים. כמו למשל ”אני כשלון כי הפסדתי כסף“ או ”אני ממש שווה כי כל הגברים מריירים עלי“. כמובן, שווה ערך לזה היא המשמעות שניתנת ל ”אני מצליח לנקות את הראש ממחשבות ולשקוע אל האין במדיטציה, ולכן עוד מעט אצליח מן הסתם לנקות את כל הקארמה שלי ואחיה בנירוואנה…“ זהו בסך הכל עוד סיפור. עוד משמעות שמולבשת על חוויית החיים עצמה.
ולכן ברמה גבוהה יותר של מודעות אנחנו מתחילים להיות מודעים לעצם קיומו של הסיפור המנטאלי כדבר בפני עצמו. אנחנו מתחילים לשים לב לאותו חלק בנו שנותן לדברים משמעות ולהשתחרר מלפיתתו. אנחנו מתחילים להבחין בין המשמעות שהענקנו לדברים לבין ההתרחשות עצמה, שהיא תמיד יפה ובתולית, וגם חסרת כל משמעות מצד עצמה.
גם את הרגש עצמו אנחנו מתחילים לראות כמו שהוא — תחושה של התרחשות פנימית. ויברציה. כל מה שקורה לנו אנחנו תופסים כחוויית חיים בלתי אמצעית שאיננה דבוקה בהכרח לסיפור או למשמעות מסוג מסויים. אנחנו מתחילים לשים לב שאפשר למתוח כל מיני קוים בין נקודות, ולספר אין ספור סיפורים ביחס למשמעות אירועי החיים. דרגה זו של מודעות מעניקה לנו חירות (לעבודה הזו אני קורא ” THERE IS NO DUCK“ ומלמד אותה בסדנאות).
ברמה גבוהה יותר של מודעות אנחנו מבחינים גם ברצון להבחין עצמו. בעצם הרצון להתפתח ולהשתחרר מהאשליה של המציאות בעולם הזה, ואנו מניחים גם לו. לא נלחמים בו, אלא רואים אותו כפי שהוא: עוד נסיון של האני המבוהל לארגן לעצמו טיפה שליטה במצב… וכל זה מתחיל להצחיק אותנו.
ואז, נדמה לי, נותר רק החיוך. אותו חיוך של החתול מצ’שייר.
החיוך עצמו, נטול החתול.
והנה בלי לשים לב ובלי כוונת מכוון, נדמה שדרגתי פה את דרגות המודעות לפי חמשת העולמות הקבליים ואותיות שם הויה:
ה —חוויה תחושתית בלבד (אמבה) — עולם העשיה — אות ה‘ תחתונה.
ו — רגשות — עולם היצירה — אות ו‘.
ה — המשמעות אותה אנו מעניקים לחיים — עולם הבריאה — אות ה‘ עליונה.
י — מודעות לסיפור ולמשמעות ואבחנה של הדברים מהמשמעות המוצמדת להם — עולם האצילות (העולם האלוהי, לכן יש בו חירות) — אות יוד.
— החיוך של החתול נטול החתול — האינסוף שמעל העולמות — קוצו של יוד.
———
נכתב עם חיוך — פלא. בופלו, יוני 2024
