תפילה היא זיווג — זיווג הוא תפילה
קיימות שם למשל המלצות לגבר המתפלל לדמיין בתחילת התפילה כאילו אישה נחשקת ניצבת מולו, ועל ידי כך להביא את עצמו להתעוררות. לאחר שהתעוררה נפשו מומלץ לו להסיח את דעתו מהאישה כמושא התשוקה ולהתפלל בכוח התשוקה הזו, כי התפילה טוב שתהיה חיה ונלהבת.
בעיני הלימוד הזה מצביע על משוואה דו כיוונית. כלומר אם התפילה היא זיווג, אז גם הזיווג יכול להיות תפילה. מעשה אהבה בין אוהבים בעולם הזה יכול להיות לתפילה.
תפילה = זיווג \ זיווג = תפילה
כשאני אומר תפילה למה אני מתכוון?
אינני מתכוון בהכרח לתפילה של בקשות (”בבקשה אלהים תעשה ש…“) כי תפילה אמיתית איננה רק בקשה. למען האמת, עיקר התפילה ראוי שתהיה ביטוי של שבח והודיה על כל הדברים הנפלאים שכבר קיימים בחיינו, ואפילו על הזכות להכיר בנוכחות האלהית בחיינו. בבחינת ”הללויה“.
כשחז“ל יצרו את מבנה התפילה היהודי הם הקפידו שבכל קטע מתפילת הלחש יהיו שלושה אלמנטים עוקבים, שהם: שבח —> בקשה —> הודיה.
כך למשל הברכה הקצרה מתוך תפילת הלחש העוסקת בנושא החכמה והדעת, פותחת בשבח ואומרת: ”אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה“.
לאחר השבח עובר הנוסח להצהרה שיש בה בקשה: ”חננו מאתך חכמה בינה ודעת“
ואז מסיימת הברכה בהודיה: ”ברוך אתה יהוה חונן הדעת“.
זאת בתפילת הלחש, הידועה גם כתפילת שמונה-עשרה או ”תפילת העמידה“. אך התפילה כולה כריטואל יומי לא מתחילה שם. תפילת השחר מתחילה ב“פסוקי דזמרה“ שהם פרקי תהילים שלמים העוסקים בשבח והודיה לבורא עולם על יפי הבריאה — ”הללו את יהוה מן השמיים, הללוהו במרומים. הללוהו כל מלאכיו, הללוהו כל צבאיו“ ועוד.
וכך ראוי שיהיה גם מעשה האהבה.
מעשה האהבה כולו יכול להיות תפילת שבח והודיה. ואינני מדבר על כך שבזמן מעשה האהבה יתחילו האוהבים להקריא פרקי תהילים זה לזה (למרות שזה יכול להיות קינק חביב ביותר, ואני די בטוח שיש כמה קוראים שמהרהרים עכשיו לנסות אותו) אלא שמעשה האהבה יהיה לתפילה כמו שהיה הריקוד עבור החסידים. מעשה הריקוד עצמו, אמרו ראשוני החסידות, יכול להיות תפילה, וזה כשהרוקדים מרגישים שהם נמצאים ורוקדים בתוך הנוכחות האלהית.
מהי תפילה אם לא כל דבר שאנחנו עושים כמחווה של הכרה בנוכחות האלהית. בתקשורת שבין אדם למקום, כל מה שמביע האדם אל מול האלהים נחשב לתפילה, ובכל צורה בה שומע האדם את קול אלהים מדברת עמו — זו בחינת נבואה, או לפחות בבחינת ”בת-קול“. (מעשה האהבה יכול להתפתח גם לבחינת נבואה, וקיימות פרקטיקות למתקדמים העוסקות בכך, ולא ארחיב על כך כרגע).
יש אולי קוראים שתוהים מה פתאום להזמין את אלהים למעשה האהבה. זה מרגיש זר ומנוכר. אולי אפילו מפחיד ומוריד חשק. כמו להזמין את המורה הקפדן מהתיכון, או את ההורים שלנו לחדר המיטות. אבל אלהים איננו המורה הקפדן וגם לא ההורה העצבן. אלהים הוא ”האהוב“.
”ידיד נפש“ קראו המקובלים הקדמונים לאלהים. ידיד, כן. לא שופט או מחנך או פקיד ההוצאה לפועל. רומי וחאפיז קוראים תמיד לאלהים — ”האהוב“
נסו לקרוא לאלהים אהובי, או לשכינה אהובתי, במשך כמה חודשים, ותראו איך זה משנה הכל. לאחר מכן לא יהיה דבר נפלא יותר מלהזמין את נוכחות האהוב\ה לחדר המיטות (או כל מקום אחר בו אתם בוחרות לעשות אהבה) ולהרגיש שכל תנועה היא תפילה גופנית, כל גניחה אומרת הללויה, ומעשה האהבה כולו נפתח למרחבים נסתרים של התקדשות.
לפעמים, אחרי השבח הנפלא הזה, נוצרת אינטימיות עמוקה עם האחדות הגדולה, שהיא האהובה, ומתוך האינטימיות הזו אלהימה מתעניינת לדעת מה נשמע, ואם אנחנו צריכים במקרה משהו. אז ורק אז, ראוי גם לבטא, בענווה והוכרת תודה, איזו בקשה שעולה בנו מאת האלהים.
יהי רצון שכולנו נתפלל הרבה ועמוק.
פלא 2025