נקודות אמונה
הקדמה
המאמר "נקודות אמונה" נכתב בשנת 1999, בעקבות סערה שקמה ב"ישיבת שיח", הישיבה האורתודוקסית בה לימדתי בירושלים. למרות היותה ידועה כישיבה שפתוחה לרעיונות חדשים, הדברים אותם ביטאתי בפומבי באותה תקופה החרידו שם את אמות הסיפים.
הלכך התבקשתי על ידי ראשי הישיבה באותם ימים לחזור בי מעמדותי, להגיד ש"דברי הוצאו מהקשרם" וכדומה ואז אוכל לחזור ללמד בישיבה. אבל לא זו היתה דרכי. העדפתי לעמוד עם האמת אותה החזקתי ולא להכנע ללחץ חברתי וכלכלי (כלכלי, כי פיטורי באמצע שנת הלימודים היו מכה קשה לי ולמשפחתי). אתם בודאי רוצים לדעת מה היו הדברים אותם ביטאתי בפומבי, שהיו כה קשים לעיכול לציבור הדתי?
ובכן, בראיון שנתתי לעיתונות באותה תקופה דיברתי על החזון אותו קידמתי לפתוח סוג של אשראם יהודי, שיהווה מעבדה לחיים יהודיים חדשים, ללא נאמנות אוטומטית להלכה. דיברתי על כך שבאשראם שלי יהיו גם נשים וגם גברים ללא הפרדה. הבעתי את דעתי שההפרדה החמורה בין גברים ונשים בעולם הדתי מביאה יותר הרס נפשי מתועלת. חשפתי את העובדה שעל פי ההלכה היהודית ניתן בעצם להתיר יחסים של חבר וחברה הכוללים יחסי מין ללא חתונה (מה שנקרא בספרות ההלכה "היתר פלגש"). טענתי שלבחורים ובחורות בגילאי העשרים לחייהם הכי הגיוני להתיר קשר מיני שכזה, במקום ליצור תסביכים רבים סביב המיניות שלהם, ובמקום לגרום להם להתחתן בגיל צעיר מידי, בו אינם באמת רוצים להקים משפחה אלא ההורמונים דוחפים אותם לכך.
באותו ראיון נשאלתי גם ביחס לדעותי על שבתאי צבי וכמי שלמד קבלה באקדמיה ולא רק בישיבות טענתי שהיו הרבה דברים בתנועה השבתאית שאינני מקבל, אך היו גם דברים יפים וטובים שלדעתי עליהם הוא ראוי להערכה. כמו למשל קריאתו הפומבית של שבתאי צבי לשחרור האישה משיעבודה לבעלה. זו הקריאה הכי פמניסטית שהיתה בעולם, והיא התרחשה במאה השבע-עשרה! הרבה לפני התעוררות הפמיניזם בעולם המערבי.
הדברים שאמרתי היו לצנינים בעיני חמומי המוח שבציבורים הדתיים-לאומיים. בבית הכנסת בישוב בו גרתי (בת-עין) הותקפתי באגרופים על ידי גבר אלים באמצע קבלת שבת. (אותו גבר ישב אחר כך שנים מספר בבית הסוהר על חברות במה שנודע כ"מחתרת בת עין" - קבוצה הזויה שתכננה לרצוח בנות תיכון ערביות על ידי פיצוץ בלוני גז).
אינטרנט לא היה באותם ימים, אז אותו בחור וחבריו, שרצו להראות לציבור בגוש עציון עד כמה אני אדם מסוכן שכפלו את הכתבה מהעיתון וחילקו אותה בתיבות הדואר של כל תושבי האזור. (היום עבודתם של המלעיזים האלימים קלה יותר, עם התפתחות הרשתות החברתיות והקלות הבלתי נסבלת בה ניתן לפסול שם כל אדם).
את המסמך שנקרא “נקודות אמונה” כתבתי לקראת הביקור האחרון שלי בישיבה. נקראתי לקיים שיחה פומבית עם תלמידי ורבני "ישיבת שיח" בה יוכלו לשאול אותי כל שאלה ואני אענה כמיטב יכולתי. השיחה לא היתה ממש שיחה אלא התלהמות של צעקות שניטחו לעברי. ראש שישיבה, הרב שג”ר עליו השלום, היה נבוך מהתנהגותם של תלמידיו וצוות ההוראה והתקשר אלי למחרת להתנצל על כך. הדברים הללו התרחשו בימים בהם ישיבת שיח היתה ממוקמת בשכונת בית וגן, בירושלים, בסוף שנות התשעים.
מאז כמובן זרמו מים רבים בכל נהרות תבל. גם אני השתניתי ועמדותי התפתחו ונפתחו הרבה אל מעבר לעולם היהודי. מכל מקום, דומני שיש חשיבות למאמר של "נקודות האמונה", לא רק לשם ההיסטוריה, אלא גם לתלמידי ותלמידות ישיבות ואולפנות שאולי ימצאו בדברים הללו חיזוק למסעם גם כיום.
פלא. 2024
״הנה אשמיע לך מילים מטורפות
אתה הקשב להן הקשבה מטורפת״ — צ'ואנג-טסה
נקודות אמונה
אני משרטט כאן מספר נקודות בקיצור, שמובילות מן הנקודה הכי אישית של הזהות והאמונה הראשונית, ועד ליחסי אל ההלכה היהודית הנהוגה כיום, ואל מקומי בתוך המכלול היהודי.
אוהד אזרחי
1. מעגלי זהות: לפני הכל, מוצא אני את עצמי כאדם, שנולד לתוך העולם הזה ומחפש את דרכו, כשאר כל בני ובנות האדם על פני כדור הארץ. ככזה, מכיר אני בעצמי גם את העובדה, שלא די לי בדברים אותם מציע לפני העולם החומרי, ונפשי מבקשת לה קשר גם עם משהו נוסף, שנמצא מעבר לכל. עובדה נתונה זו יוצרת לי מעגל זהות בדרגה שניה, כחבר למבקשי האמונה מסוג זה בכל מקום שהם. גדלתי על ברכי השפה העברית ושפת התודעה היהודית, שהפכו עבורי לדרכי החשיבה והביטוי הכנות ביותר. לכן לאותו נשגב שנפשי חפצה בקרבתו אקרא הוי"ה אלהי ישראל, ואת הדרך להליכה האמונית אבקש למצוא וליצור בתורת ישראל. זהו מעגל זהות בדרגה שלישית, המעגל היהודי.
2. אותו שאני מאמין בו, ישנו ואיננו כאחד, בכל משמעות הדבר. כפי שכתבו המקובלים כי באין-סוף יש כח של התפשטות עד אין סוף, והוא הווייתו האין סופית הכוללת כל, ויש גם “כח הגבול שבאין-סוף” (רבי מאיר אבן גבאי), שהוא הכח להתאיינות אין סופית, עד לאי-היותו המוחלטת. האמירות של "יש אלהים" או "אין אלהים" נכונות על כן באותה מידה. שתיהן לוקחות חלק בשלם, שלמעלה ממושגי המציאות.
3. החילונות במיטבה, שהופיעה בעולם כחלק מתהליכי המודרניזציה, הכוללים את עליית מושג האדם כאינדבידואל, מהווה בעיני שלב חשוב בפיתוח האמונה הטהורה. על כן כל התהליכים המתפתחים באופן ספונטני בעולם המודרני נתפסים בנפשי כבעלי ערך אמוני, ואני מבקש להאזין להם קשב רב.
4. יושר פנימי הוא בעיני אמת המידה היחידה בה יכול אדם למדוד את עצמו, ולשקול לפיה את דרכו בחיים. לכן, את התורה אינני יכול לקבל כמאגר של דוגמות דתיות, אלא ככלי המסייע בחיפוש כנה של הדרך, והתווייתה בשפה היהודית. תורה מלשון לתור – לחפש (כפי שכתב רבי אברהם אבולעפיה).
5. אחד מפירות המודרנה הוא הנכונות לביצוע מחקר בלתי משוחד, במדעי הטבע ובמדעי הרוח. אינני חסיד שוטה של המחקר, אבל לאחר כל ההסתיגויות והערבון המוגבל, החקירה המדעית מקובלת עלי ככלי הטוב ביותר הקיים בידינו לבירור המציאות. את סיפורי התורה על בריאת העולם, מתן תורה בסיני וכדומה, אני מבין בעיקר במושגים מיתיים-קבליים-נפשיים. אלו הם המישורים המשמעותיים ביותר. לשאלה אם היה לדברים קיום במציאות הריאלית או לא – אין חשיבות רבה בעיני.
6. סדרי השלטון השתנו בעת החדשה ללא הכר. הדמוקרטיה מחליפה את המלוכה, והפער שהיה קיים בין השליט לנתיניו כמעט ונמחק כליל. עם שינוי הדפוסים בהם מבינה האנושות את משמעות השלטון הראוי, נשתנתה גם משמעותה של הסמכות השלטונית. למרות שבמישור המיתוס הקולקטיבי עדיין יש משמעות לדימויי מלוכה וריכוזיות, בכל זאת ברמה האקזיסטנציאלית אלהים כמלך אינו יכול להיות מכובד בעיני באמת. חז"ל ראו את סדרי השלטון של מטה כמשקפים את סדרי מערכות העולם האלהי – "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע". דומני על כן שהיהדות צריכה לעכל לתוכה מבנה אחר של תפיסת יחסי אדם ואלהיו (משמעותי ביותר להלכות תפילה, המבוססות כולן על דרך ה"עמידה לפני המלך"), מבנה הכולל תובנה פתוחה יותר של מערכות הסמכות ההלכתית.
7. ההיסטוריה של התפתחות ההלכה מכילה אופציות רבות מאד, שנהגו בתקופות מסוימות ובמקומות מסוימים בעם ישראל, ביחס לכל נקודה ונקודה בקיום היהודי. רק הוגן הוא הדבר שאפשרויות אלו תפתחנה בפני הציבור, כדרכים אפשריות לקיום יהודי דתי אותנטי. לשם דוגמה — הידעת ש: בימי התנ"ך לא היתה תפילה מנוסחת ומאורגנת, ואף בימי חז"ל לא היה לתפילה דפוס קשוח מבחינה מילולית כמו היום? הידעת שבימי חז"ל היו חכמים שאכלו עוף עם חלב, והורו כך להלכה לאחרים? הידעת שחובת ההפסקה בת שש השעות בין בשר (בקר) לחלב אינה דעה יחידה בהלכה? הידעת שרק מפאת המנהג פורשים בני זוג זו מזה לתקופה של 12 יום בעת הנידה, בעוד שהתורה מחייבת פרישה ל 7 ימים בלבד? הידעת שאיסורי נגינה ואיסורי שחיה בים בשבת אינן אלא גזרות שגזרו חכמים (שמא יתקן כלי, ושמא יבנה סירה), ושכבר תמהו חלק מן הפוסקים הראשונים על מידת הרלוונטיות של גזרות אלו לזמנם? רוב תלמידי החכמים יענו על שאלון מקרי זה בחיוב, ורוב אלו שאינם בוגרי ישיבות יענו בשלילה. הלואי ומישהו היה מחבר כיום שולחן-ערוך חדש, בו ערוכות כל המנות כמו במזנון של הגשה עצמית, עם בחירה מגוונת ביותר, כפי שיכולה להציע דת בת אלפי שנים, על בסיס המסורת הלמדנית ובסיס המחקר האקדמי של התפתחות ההלכה.
8. גם לאחר פתיחת כל מניפת האפשרויות ההלכתיות, ברור הוא שישנם תחומים שבהם מתקיימת התנגשות בין ההנחיה התורנית, וההכרה האנושית העמוקה של מה שבאמת ראוי להיות. התנגשויות אלו עלולות להתקיים בכל מה שנוגע למקומם של ממזרים בחברה; למקומה ההלכתי של האישה כשוות זכויות באמת (כולל בעניני עדות בבית הדין, סמכות משפטית לדון, ושיוויון בעניני אישות לזכויות הגבר); ביחס לערך חייו של מי שאינו יהודי, ועוד. אני תקווה שמפעל הלכתי אמיץ ואמיתי, יוכל ליישם מנגנונים הלכתיים אורגניים כדי להביא לנקודה בה ההלכה תשקף את "הטוב" לפי מיטב השיפוט של בני הדור, אך דומני שלא נִמָלט מלעמוד בסופו של דבר בפני נקודות שלא תהיה לנו ברירה אלא לומר שהכרתנו אינה תואמת את הנחות היסוד של התורה. למרות שכפיפת קומה אוטומטית בפני הכתוב פסולה בעיני, כי אינה מאפשרת לאדם חיפוש אמיתי, הרי שגם פריצת הגבולות באופן אוטומטי עלולה לחטוא בחטא ההיבריס, שאינו לוקח בחשבון את מוגבלותינו ואת מידת הענווה הראויה. בנקודות אלו ראוי לנו למצות את המתח הפרדוקסלי, ורק מתוכו לפעול, ללא חוקים ידועים מראש של פתרון כזה או אחר.
9. לעיתים הקשב לנקודה הפנימית שבאדם מחייב לנהוג בניגוד לקודים ההלכתיים או החברתיים המוכרים. בנקודות סערה אלו אני רואה חשיבות במיצוי ובהעצמת הסתירה מבחינה נפשית, כאשר רק מתוך כך תנבע הפעולה הנכונה — כפריצת מסגרת ההלכה, או כפריצת מסגרת האני. דרך זו למדתי מן הספר “מי השלוח” ואני מאמצה בכל לב.
10. את האלהות ניתן למצוא בכל הדברים שבעולם, ובכל תכונות ותפניות הנפש האנושית. על כן אין תחום מחיי האדם שאינו קשור לעבודה הרוחנית. אין תחום פסול. השאלה נעוצה במינון, שיכול להשתנות מאדם לאדם ומעת לעת, ובהתאם לאיכות הנפשית מתוכה נעשים הדברים. הארוס, לשם דוגמה, שהיה קיים להערכתי באופן די בריא בימי בית ראשון, נדחק לקרן זוית בהויה היהודית, עד שכיום הפכה הארוטיקה לתסביך נפשי של ממש (שעומד באופן מגוחך מאחורי החלטות גורליות רבות, בקנה מידה היסטורי, שהחליטו מנהיגי היהדות הדתית). ראוי לה לארוטיקה לשוב אל הקודש, וראוי לה לקדושה שתתבסם מחדש מן העִזוז הארוטי. תסביכים נושנים אינם נפתרים בקלות, אך מאידך אין זה נכון לקדשם ולהנציחם. קדושה היא פרי הִלולים התלוי באיכות התהליך שצימח אותו. הדברים המוסכמים כמקודשים עלולים להפוך לבנליים וריקים כשהאדם לא מביא לתהליך היווצרותם את פנימיותו הקשובה והרכה. מאידך מעשים שנתפסים כבלתי ראויים עשויים להתקדש ולקרב את האדם לעצמו ולאלהיו, במידה והם נעשים מתוך ענוה, פתיחות, קשב ואהבה.
