עבודת הייחודים והעלאת המחשבות לשורשן על פי הבעל שם טוב, והקשרה למיניות מקודשת

שכתוב שיעור שמסר רבי אוהד אזרחי ברמת גן (בביתו של האמן מוש טטרו) יולי 2008

היום נתמקד בתורת הבעש"ט על מה שהוא קורא ”עבודת הייחודים“,  שזו לדעתי הנקודה המרכזית בכל תורתו. 

בספרות חסידית מדובר הרבה על הנושא של העלאת המחשבות לשורשן. אך על מה מדובר? אתה עומד ומתפלל, ורוצה להיות מרוכז רק בתפילה. אבל פתאום, באמצע התפילה, קופצת לך בתודעה מה שנקרא אצלם ”מחשבת ניאוף“. למשל פתאום אתה חושב על מישהי שראית לא מזמן וממש בא לך עליה. אבל אתה באמצע התפילה, מה הקשר? אתה אמור להיות מלא באהבת אלהים, אתה אמור להיות מרוכז בשיחה עם הבורא, ומחשבותי גלויות לפניו. באסה. האדם הרגיל מתמלא אז בבושה, מרגיש אשמה ומנסה לדחות את המחשבה הזו מתודעתו כדי לשוב ולהתרכז בתפילה, או במדיטציה וכדומה. 

אבל החסדים אומרים: לא! מה פתאום? אל תדחה את המחשבה הזו מדעתך. להפך —תתעמק בה! עליך להבין מה פשר המחשבה הזו… זו לא מחשבה סתמית. יש בה ניצוץ קדוש.  מה שבאמת קיים בתוכך באותה העת מתחת לפני השטח זו תשוקה. ולא סתם אלא תשוקה לאהבה, לאינטימיות, ליופי, לקרבה, לתום, לכל הדברים הנפלאים שאנחנו מרגישים על ידי אהבה רומנטית מינית. כל הדברים הללו לפי הבעל שם טוב הם איכויות קדושות: אהבה, אינטימיות, שמחה, קרבה, כולן איכויות קדושות, או בתפיסה הקבלית הם כולן בעצם  ”שמות קדושים“ — כולן שמות של אלוהים. 

אלהים הוא היופי הגדול מעבר לכל שיעור. כל יצירת אמנות היא רק ניצוץ זעיר מהיופי המוחלט הזה. אבל היופי המוחלט כשלעצמו היה מפוצץ את לנו כל כלי התודעה אילו נחשפנו אליו, ממש כמו האהבה המוחלטת או כל דבר מוחלט אחר. איננו יכולים לעמוד בזאת. ממש כמו שנאמר ”כי לא יראני האדם וחי“. אנחנו חייבים פילטרים, כמו שאי אפשר להסיט ישירות אל השמש, אבל אפשר לראות את אור השמש משתקף בכל הדברים כולם. כך ממש בכל  יצירת אמנות, בכל פרח, בכל ילד, בכל אישה יפה, אומרים החסידים, יש ניצוץ מסויים מהיופי הקדוש והמוחלט והמופלא הזה. 

הבעש"ט מוסיף ואומר: אם תדחה את המחשבה הזו, אתה תפסיק להזרים לה חיות, ובכך אתה הורג אותה, ויחד איתה את הניצוץ הקדוש הקיים בה. ומה שצריך לעשות זה ממש להפך. המחשבה היא ישות שמבקשת שתכיר בה, שתפגוש בה, אבל בעומק. כשמכירים במהותה העמוקה של כל מחשבה זה נקרא אצל הבעל שם טוב ”להעלות את מחשבות לשורשן“. 

כשאנחנו מחזירים את כל הניצוצות הביתה לאלוהים זה תיקון גדול של המציאות הנפולה, או בשפה הקבלית תיקון לשבירת הכלים של עולם התוהו . מחשבות מופיעות בתוכנו כשהן מנותקות מהמקור העמוק שלהן, המחשבות עצמן נמצאות בגלות, הן ישויות תודעה שנפרדו מהמקור שלהן ושכחו את הדרך הביתה. חסיד אמיתי בעבודתו הרוחנית מחזיר דברים לשורשם.

שאלה מהקהל: איזה בירור ניצוצות יכול להיות אם יש לי למשל מחשבה אובדנית?

רבי אוהד: מה באמת אתה מחפש דרך המחשבה האובדנית? מה אתה מחפש על ידי המחשבה על המוות?

- שחרור

• אז השחרור הוא שורשה של המחשבה הזו. לך אל השחרור, ותעמיק בו. רעיון השחרור מניע את כל דתות המזרח הגדולות. את הדרמה של החיים הן רואות כמעמסה שיש בה כאב בלתי נמנע, ולכן היא גורמת לסבל. במזרח אנשים מחפשים שחרור מאשליית החיים דרך מדיטציה, יוגה וכדומה, כי השאיפה לשחרור היא שאיפה לשלווה הגדולה של אלוהים, מה שנקרא ”נירוונה“. משום כך כל מחשבה אובדנית היא בעצם סוג של בקשת אלהים, בקשה לחזור הביתה, לחזור אל האין. ה‘יש' הוא מצב מורכב ומטלטל, והנפש מבקשת לשוב אל האין. ה‘אין' זו האלוהות.   
  
  נמשיך.

התפיסה של הבעל שם טוב היא שבתוכו של כל דבר בבריאה נמצא ניצוץ קדוש, וכשמתחברים לאותו הניצוץ בתודעה שלנו חוויית החיים כולה עוברת טרנספורמציה ומתקדשת. 

היהדות הלא-חסידית מדברת על כך ש“כל מעשיך יהיו לשם שמיים“ כלומר, אדם צריך לאכול כדי שיהיה לו כוח לעבוד את השם. ומה זו עבודת השם עבורם? לימוד תורה או תפילה, או עשיית מצוות כמו ישיבה בסוכה או נענועי לולב בחג. כל מעשי החולין בתפיסה בלא חסידית מקבלים הצדקה לקיומם, ואפילו חשיבות מסוימת, רק אם יוצא לנו מהם משהו שתומך במה שנחשב כעבודת השם. כסף ללמוד תורה, כוח ללמוד תורה, וכדומה — מעשי החולין מגייסים משאבים שבהם האדם משתמש כדי ”לעבוד את השם“. 

אבל בתפיסה החסידית זה לא כך. 

התקדשות החומר בחסידות הבעל שם טוב נובעת מהפסוק ”בכל דרכיך דעהו“. כלומר, בכל מה שאתה עושה, לא חשוב מה זה, דע את האלוהים. בכל דבר, בכל מחשבה, בכל מעשה, בכל דיבור, יש ניצוץ קדוש. יש תשוקה, יש געגוע למשהו עמוק, ואם תלך עם המשהו הזה עד הסוף תמיד תגיע לאלהים. כי כל הדברים שאנשים נכספים אליהם בשורשם הם דברים טובים ויפים. כל הצרכים האנושיים הם טובים. אנשים אומנם מתבלבלים בדרך שבה הם חושבים להשיג את הדבר אליו הם מתגעגעים, וזה גורם להרבה סבל, למשל מתוך רצון לחופש אדם מחפש חופש כלכלי, וכדי להשיג זאת הוא משעבד את חייו לאיזו חברה שרואה בו בורג במערכת שלה. זה בילבול שיגרום לתסכול. אבל בבסיס הדברים יש בקשה לחופש, והחופש המוחלט הוא רק באלהים. 

הפסוק המקורי בספר משלי אומר "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". 

זו מן הבטחה שכזו: אתה תדאג שבכל הדרכים שלך תדע את האל, והוא יישר את דרכי החיים שלך.  ושימו לב: לא נאמר שהוא יקרב אותך לדרך הישר, אלא שהוא  יישר את הדרך שבה אתה הולך. כלומר, תמשיך ללכת בדרך בה אתה הולך, לא חשוב מה היא, רק תתחבר לניצוץ האלוהי שקיים בה ( כי בכל הדרכים יש ניצוץ קדוש) ואז האלוהים יישר את הדרך עצמה כך שתהפוך לדרך הישר.  

בתלמוד אחד האמוראים אומר: ”בכל דרכיך  דעהו —  ואפילו לדבר עבירה“. האמירה הזו הכניסה את הפרשנים לבעיה. מה הכוונה ”אפילו לדבר עבירה“?

הדרך הלא חסידית ניסתה להסביר שאם אדם הולך לגנוב, ואז פתאום זוכר את אלוהים יש סיכוי שהוא ימנע ברגע האחרון מלגנוב. אבל חסידים אמרו שזה לא הפירוש. אלא אם אה הולך לגנוב, וזו הדרך שלך, להיות גנב, אז תגנוב מתוך תודעה אלוהית. יש סיכוי שזה יהפוך אותך לגנב קדוש…  

הטיפוס מוסרני יגיד שאם אתה שם לב לאלוהות בזמן מעשה עבירה זה עשוי למנוע ממך לעשות את העבירה, אבל הטיפוס המיסטי יתהה אם כשאדם באמת נפתח לאלוהים בשעת מעשה עבירה —  האם זו בכלל עדין עבירה?

בקטע רפ“ב בספר ”כתר שם טוב“ (ספר שמרכז תורות של הבעש“ט) מדובר על הפסוק "בכל דרכיך דעהו"

ושם הוא אומר: ”דעהו הוא לשון חיבור“. 

דעת זה זיווג, כמו ש“האדם ידע את חוה אשתו“ בספר בראשית. לכן ”דעהו“ זה להתחבר איתו, להזדווג עם אלהים. ופירוש הפסוק לכן הוא שבכל דרכיך תעשה עמו אהבה. לא פחות. 

הבעל שם טוב ממשיך שם ואומר שהמילה דעהו מדברת על חיבור הזכרי והנקבי, כי יש בה את המילה ”דע“, ואחריה את האות ה“א והאות ו“ו. האות ה“א מסמלת בקבלה את העקרון הנקבי והאות ו“ו את העיקרון הזכרי. אפשר לראות את זה בצורת האותיות עצמן. ו‘ נראית כמו איבר מין זכרי מאורך, וה‘ נראית כמו איבר מין נקבי, עגול ומכיל, אם יש לך מספיק דמיון כמובן. לכן פירוש הפסוק מבחינת הבעל שם טוב הוא: בכל דרכיך דע-ה-ו. כלומר, בכל מה שאתה עושה תמיד תזווג את הזכרי והנקבי.

בכל מעשיך, כלומר אפילו בדברים גשמיים שאתה עושה. אפילו כשאתה אוכל ושותה, משתין, רואה סרט, עושה עסקים או עושה אהבה. 

זוהי תורת הייחודים של הבעל שם טוב: 

כשאדם לוקח חוויה מחוויות העולם וחי אותה במלאות מתוך חיבור חי אל השורש העמוק של אותה התרחשות באלוהות. כשאתה לוקח מתיקות של גלידה ומקשר אותה למתיקות המוחלטת של אלהים נהיה לך ברור שהגלידה היא חלק מהופעת האלוהות בעולם. ליקוקי הגלידה הופכים למעשה של קדושה, ליקוקים של התמסרות דתית ודבקות באלהים (ואתם יכולים לקחת את זה לכל רובד אחר של ליקוקים). 

לכן החסידים אכלו טוב ושתו הרבה וודקה ואמרו שבאכילה ובשתיה שלהם הם תיקנו יותר ממה שהיו מתקנות אלף תעניות של צדיקים גדולים. למה? כי הם עושים עבודת ייחודים באכילה, מה שהופך את הארוחה לסעודה קדושה, ולכן גם כל מי שאוכל משולחנו של אדם שסעודתו מלאה בתודעה אלוהית, מתברך. זה בסיס למנהג ה“טיש“ של הרבי ולהרבה מאד סיפורים חסידיים טובים על ניסים ונפלאות שנעשו על ידי אכילה שכזו. 

הם דיברו על אכילה, ואנחנו רוצים לקחת את אותם רעיונות והביא אותם גם למעשי האהבה, ולמעשי האומנות. 

כשאנחנו עושים אהבה ומודעים לכך ששורש הכיסופין שלנו איננו רק אחד אל השניה אלא בעצם זוהי השתוקקות להתמזגות באלוהות, שאותה אנחנו חווים דרך ההתמזגות זו בזה — מעשה האהבה עצמו הופך קדוש. זה הבסיס האמיתי לדעתי למיניות מקודשת, ולמה שנקרא במחוזותינו ”מקדש אהבה“