על רבנים ומכשפות

שכתוב שיעור מפי רבי אוהד אזרחי 

רמת גן, 2008

השיעור שלנו מוקדש היום לשתי דמויות שפעלו בשלהי ממלכת החשמונאים: האחד רבי שמעון בן שטח והשני חוני המעגל. נמקם עצמנו על ציר הזמן ההיסטורי ואז נכנס לעומק הדמויות וסיפוריהן:

בשעורים קודמים דיברנו על אלכסנדר מוקדון שכבש את המזרח התיכון כולו, מפרס ועד מצרים. הוא מת בגיל 31 והשאיר את האזור בידי שתי ממלכות של יורשיו הנלחמים זה בזה: הממלכה הסורית – בית סלווקוס, וממלכת בית תלמי שמושבה במצרים. דברנו כבר על שמעון הצדיק שעל פי האגדה פוגש את אלכסנדר מוקדון ועל תפיסותיו המעניינות בקשר ליופי ולקדושה.

דברנו גם על מרד החשמונאים, אשר הביסו כידוע את היוונים ויסדו ממלכה. באותם ימים חזרה המלוכה לישראל, אבל לא לבית דויד. שמעון החשמונאי, בנו של מתתיהו היה כוהן גדול והוכתר גם לנשיא העם. הדבר היה לצנינים בעיני חכמים, שהאמינו בהפרדת רשויות. לא טוב, על פי התורה, שכוהן ישמש גם כשליט. צריך שכוהן יכהן בקודש ומישהו אחר יהיה מלך וימלוך. אבל החשמונאים לא רצו להפריד רשויות. יוחנן הורקנוס, בנו של שמעון, שנקרא גם "יוחנן כוהן גדול", נחשב בתלמוד לאדם קדוש ואפילו לנביא. התלמוד מיחס לו רוח הקודש, ויוספוס פלביוס מיחס לו נבואה. יוחנן הורקנוס נרצח בסופו של דבר, ובנו, יהודה אריסטובלוס, ממנה את עצמו לכהן גדול ולמלך. יהודה מת ממחלה ואלמנתו הידועה בשם שלומציון המלכה, ויש לה גם רחוב במרכז ירושלים, מוציאה את אחיו אלכסנדר ינאי מהכלא (יהודה אריסטובלוס כלא את אחיו מחשש שימרדו בו) הוא מייבם אותה והיא ממנה אותו למלך.

ינאי היה מלך וכהן גדול, כמסורת החשמונאים. אולם חכמי הפרושים לא אהבו את העניין.

הצרה של ינאי היתה שהפרושים התנגדו לו ובראש החכמים בתקופתו עמד לא אחר מאשר גיסו, שמעון בן שטח, שהיה אחיה הקטן של שלומציון המלכה. לינאי נמאס בסופו של דבר מהפרושים וכדרכם של מלכים עצבניים רצח את כולם. מי שיכול היה ברח, כמו החכם יהושוע בן פרחיה, שנמלט לאלכסנדריה שבמצרים. את אחיה הקטן החביאה שלומציון המלכה במערה עד מותו של ינאי מקדחת באחת ממלחמותיו.

מה קורה כאשר דור שלם של חכמים מושמד ונשאר רק אחד? מה שקורה, וחשוב לשים לב לנקודה הזו, זה שמי שנשאר הוא שמעביר את המסורת הלאה. זו הייתה תורה שבע"פ, לא כתבו באותם ימים. היות ורוב החכמים נרצחו, יצא ששמעון בן שטח ויהושוע בן פרחיה הפכו להיות הצינורות הראשיים דרכם עברה מסורת התורה שבעל פה עד אלינו. שמעון בן שטח היה אמנם דמות מרתקת, אך בהחלט לא פשוטה. 

מה שאני רוצה להתמקד בו זה היחס של בן שטח לנשים ולעקרון הנשי בכללותו. שמעון בן שטח ידוע בתלמוד גם כמי שתלה שמונים מכשפות ביום סגריר אחד. זהו ציד המכשפות הראשון שידוע לנו עליו בעם היהודי.

ננסה לבחון את היחס שלו הן לנשים והן לכשפים, מה זה אומר ביחס לקשר שלו בכלל לעולם הקסם והמיסטיקה, האם הדברים קשורים- ואיך.

סיפור נוסף שנספר הוא הסיפור שמפגיש אותנו עם דמות מרתקת נוספת – חוני המעגל.

אך, קודם אוסיף קצת "קרדיט" לשמעון בן שטח. לפני שתדונו אותו לכף חובה על שתלה מכשפות, אני רוצה להראות את מלוא העושר של דמותו. אחת התרומות היחודיות של שמעון בן שטח היא הכתובה, כפי שהיא מנוסחת עד היום. הוא זה שיסד את התקנה שהחיוב הכלכלי שגבר מחויב לאשתו בכתובה זה השעבוד החזק ביותר שקיים. אם אין לו כסף, מוכרים את בית מגוריו "ואפילו גלימה על כתפיו". התקנה הזו היא תקנת שמעון בן שטח, שעד היום משפיעה על חיי אנשים באופן מעשי. מהכיוון הזה, אם היינו שואלים מה יחסו לנשים היינו לכאורה אומרים שבהחלט הוא דואג לרווחתן, נכון?

בנוסף לתקנת הכתובה, שמעון בן שטח מתקן דבר משמעותי נוסף: התקנה ההלכתית שלא מקבלים עדות נסיבתית. היום החוק האזרחי לא נוהג כך, אבל התלמוד מצטט את שמעון בן שטח שאומר: "פעם אחת ראיתי איש רץ עם סכין אחרי חברו ונכנסו לחנות. רצתי אחריהם ומצאתי אדם שזה עתה נרצח ואדם עומד עם סכין בידו. אמרתי לו: יש פה או אני או אתה, סביר שזה אתה שרצחת ולא אני, אך אני לא אדון אותך בסנהדרין, כי כדי לדון בדיני נפשות חייבים שני עדים, לכן אלוהים ידון אותך" ואז בתלמוד אומרים: "הגיע נחש והכישו ומת". שמעון בן שטח תיקן שלא מקבלים עדות נסיבתית, כדי לא להוציא להורג אדם בטעות. רק על פי שני עדי ראיה בלבד ניתן לדון דיני נפשות. כפי שנראה בסוף השיעור, זה לא ממש עזר לו, ואפילו הכה בו קשות מאוחר יותר.

דבר נוסף שתיקן בן שטח, שמשפיע עד ימינו אנו, זה חוק חינוך חובה. במאה הראשונה לפני הספירה, תיקן בן שטח תקנה שכל קהילה יהודית הקפידה בה מאז ועד היום: ילדים חייבים ללמוד החל מגיל שש. יתכן שהוא הושפע ממה שנהוג היה בעולם היווני בימיו. באתונה ילדים היו חייבים בחינוך בגימנסיון החל מגיל שש או שבע. לאחר תקנת שמעון בן שטח הקהילות היהודיות דאגו אפילו לחינוך היתומים, ושילמו את שכר הלימוד שלהם מקופת הקהל. על הקהילה היתה מוטלת החובה לדאוג לכך שכל הילדים ילמדו תורה, ולא חשוב מי בן עשירים ומי בן עניים, או יתום.

הנה סיפור נוסף לדמותו של רבי שמעון בן שטח: 

”מעשה שהיה באחד מעבדי המלך ינאי שרצח מישהו. אמר בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו ונדון אותו. (הדין הוא שאם עבד פשע, אדונו חייב להתיצב בבית הדין). שלחו שליח למלך ובקשו שיביא את עבדו לדין. ינאי שלח את העבד, אבל בן שטח אמר לו: גם אתה תבוא! הגיע המלך לבית הדין והתישב. אמר לו בן שטח :"ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא בפני מי שאמר והיה העולם". 

בן שטח לא מפחד. אין לו מורא. הוא אומר למלך: עמוד! אתה ניצב בבית הדין של הסנהדרין. אמר לו המלך:" לא כמו שאומר אתה, אלא כמו שיאמרו חברייך". כלומר, "אתה תמיד נגדי… בוא נראה מה החברים שלך אומרים". התלמוד מספר: "נפנה לימינו, כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו, כבשו פניהם בקרקע". החכמים מפחדים מזעמו של המלך. "אמר להם בן שטח: בעלי מחשבות אתם? יבוא בעל המחשבות ויפרע מכם.“ שמעון בן שטח אומר להם: אתם עושים חשבונות, הא? אתם לא מסוגלים להיות נאמנים לאמת, כי יש בכם פחד. "מיד בא גבריאל וחבטם בקרקע ומתו." מאותה שעה אמרו: " מלך לא דן ולא דנים אותו".

זהו שמען בן שטח. איש חסר מורא וישר כמו סרגל. אבל יש פה גם סיפור צדדי,  שכדאי לשים אליו לב. מעשי נסים מתרחשים לכבודו. הנחש מכיש את האיש ששמעון אמר לו שמן השמים ידונו אותו, וכאן המלאך גבריאל בא ומפיל את כל החכמים שיושבים בדין ואינם עושים את מלאכתם באמונה. 

לפרנסתו עבד בן שטח בטקסטיל. הוא לא התפרנס מהרבנות, אלא התעקש לעבוד ולא לקחת פרוטה מקופת הציבור. תלמידיו התעקשו לפחות להביא לו חמור עמוס בחמרי גלם. ואז פעם אחת גילו במטען מרגלית יקרה. אמרו התלמידים: "רבינו! מהשמים נתנו לך מתנה!" אמר להם בן שטח: "האם בעל החמור יודע שיש שם מרגלית?" ענו לו התלמידים: "לא, מן הסתם הוא לא יודע". אמר להם: "חמור עם חומרי גלם קניתי, מרגלית לא קניתי! לכו ותחזירו את המרגלית לאיש". והאיש, דרך אגב היה ישמעאלי, כלומר ערבי. הלכו והחזירו לו. אמר המוכר: "ברוך אלוהי שמעון בן שטח!".

קווים לדמותו עד עכשיו: "ייקוב הדין את ההר". זה מה שמאפיין אותו. הוא אדם ישר, לא נושא פנים, לא לוקח שוחד. מבחינתו הצדק חשוב. הוא לא נושא פנים למלכות ולא לעצמו. עובד לשם שמים. ישר כסרגל. לא סתם אני אומר ישר כסרגל. אם ננסה לאפיין על פי הקבלה טיפוסים ששייכים לאנרגיה של "יושר" וטיפוסים של "עיגולים", בן שטח הוא טיפוס אופייני של בחינת היושר. קיימים בקבלת האר"י שני סוגי אורות רוחניים שבוראים את המציאות: אור היושר ואור העיגולים, שתי הוויות רוחניות שונות לחלוטין. בקבלה אנחנו מחשיבים את אור היושר כאמת-מידה יותר זכרית, ועיגוליות נתפסת כאיכות נשית. חשיבה ליניארית היא יותר זכרית. גם בגבר וגם באישה יש גם עיגולים וגם ישורת, כמובן, כי בכל אחד מאיתנו יש גם זכריות וגם נקביות, אבל היושר זו אנרגיה זכרית מובהקת והעיגולים זו אנרגיה נקבית מובהקת.

שמעון בן שטח הוא טיפוס ישר וחד, לטוב ולמוטב. חשיבה ליניארית של יושר זו חשיבה קטגוריאלית. כשאיש של יושר חושב על צדק הוא לא תופס את האתיקה כעניין רך. הוא לא מנסה למצוא פשרות, לרכך, לעגל פינות, להבין את הנאשם או פשוט לגשר – אלו תפיסות נקביות יותר, עגולות יותר. אבל החשיבה שלו היא חשיבה קטגוריאלית. מה שברור הוא שחשיבה כזו, רציונאלית, ליניארית היא לא חשיבה של קסם.

קסם לא מאופיין בתפיסת עולם ליניארית, אדרבא, מתי קוראים למשהו 'קסם'? כשאתה מצפה לסדר מסוים של אירועים וקורה משהו בלתי צפוי. בלי הכנה, בלי תהליך רציונלי שמוביל לכך. 

למשל: כמה דורות מאוחר יותר רבי אליעזר בן הורקנוס מלמד את רבי עקיבא כיצד למלא את השדה בקישואים על ידי מילות קסם, ואז ולהעלימם באחת (אחד הקסמים האהובים על חכמי התלמוד זה למלא את השדה בקישואים ואז להעלימם). זהו כישוף. קסם זה בדיוק מה שמנוגד לחשיבה ליניארית. כיוון שזה לא רציונאלי, זה פורם את חוט המחשבה, שמפתה אותנו לחשוב שבעולם הזה יש הגיון. וכל פעם שקורה משהו לא הגיוני קוראים לזה נס, פלא, קסם.

קוסמים אמיתיים לא יודעים בעצמם איך הדבר פועל. הם חייבים להאמין בפלא, לחיות פלא, להאמין בקסם שקיים במציאות. קוסם אמיתי יודע שעליו לעשות נוסחה מסוימת וזה מה שיוצא, הוא מאמין בקסם, בכח הפלא, בנפלא שבמציאות, והוא יודע גם שהוא צריך להתרכז ולהיות בנוכחות נפשית, כי התהליך דורש את מיטב כחות הנפש שלו.

הנביאים שבהם עסקנו בשיעורים קודמים, אליהו ואלישע, מה מאפיין אותם? לאליהו יש תפקיד רוחני שאף אחד לא מינה אותו לשאת: הוא המוכיח של המלך. אליהו מוכיח את אחאב ואיזבל על פשעיהם, והוא גם שדואג למפלתם. לנביא המקראי יש תפקיד של מוכיח בשער. הוא מוכיח את מנהיגי העם. וחוץ מזה הוא גם מחולל ניסים. רוב הסיפורים הקשורים באליהו ובאלישע הם סיפורי ניסים.

מה שקורה בתקופה שאנו מדברים בה, סוף ימי הבית השני, זה שהתפקיד של הנביא המקראי נחלק פתאום לשניים: בתקופת הנביאים הנביא אחז בשני הקצוות: איש מוסר יושר וצדק, המוכיח את העם ואת המלך, ומאידך איש פלא עושה נפלאות, מרפא ומוריד גשמים.

בתקופה שבה אנו עוסקים שני התפקידים הללו מתפצלים לשתי אישיויות שונות. יש מי שהם בבחינת "איש האלוהים", איש הפלא והקסם, ויש מי שלוקח את תפקיד המוכיח בשער, איש היושר והמוסר. שמעון בן שטח הוא איש היושר המוכיח והצדק, ובאותה תקופה – חוני המעגל היה איש הקסם.

הנה הסיפור המופיע בכמה מקומות, גם במשנה וגם בתלמוד. אקרא מהתלמוד כי הנוסח שם נרחב יותר:

"תנו רבנן: פעם אחת יצא חדש אדר ולא ירדו גשמים". רשמית הגיע אביב ולא ירדו גשמים. זו שנת בצורת. בתקופה העתיקה משמעות הדבר היא מוות ברעב ובצמא. בורות ריקים, אין מה לשתות אין במה להשקות שדות. זה אומר באופן מיידי שילדים מתים בקיץ. "שלחו לחוני המעגל ואמרו לו: 'התפלל וירדו גשמים'. התפלל ולא יַרדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה". עוגה בעברית זה מעגל, עיגול. והנה מופיעה בחינת העיגולים בסיפור שלנו… "כדרך שעשה חבקוק הנביא. שנאמר: 'על משמרתי אעמוד ואתייצבה על מצור". חז"ל אומרים שזו מסורת עתיקה, עוד מימי הנביאים. חבקוק הנביא כבר עשה את הקסם הזה. כאשר אתה רוצה לדרוש משהו במפגיע, אתה אומר לאלוהים: לא אצא מהמעגל עד שלא תעשה מה שאבקש. וצריך להאמין שלאלהים אכפת אם תצא או לא תצא מהמעגל…

"אמר: 'ריבונו של עולם, אינני זז מכאן עד שתרחם על בניך". חוני נשבע שהוא לא זז, וטיפוס כמו חוני יקיים דבריו. הוא ימות במעגל אם לא ירדו גשמים. יש לו מחויבות מוחלטת. הוא אומר לאלוהים: "בניך שמו פניהם עלי כי אני כמו בן בית אצלך". וכיון שכך כולם סומכים עלי. והתלמוד אומר: "התחילו גשמים מנטפים. אמרו תלמידיו: ראינוך ולא נמות". – זו לשון מאד מעניינת. כתוב בספר שמות שמי שרואה אלוהים מת: "כי לא יראני האדם וחי". לכן הם אומרים כשהם רואים את הנסים שהוא מחולל, רק שלא נמות. מבחינתם לראות את חוני מחולל ניסים זה גילוי אלהות. יחד עם זאת אומרים לו תלמידיו שהטפטוף נראה כאילו שאלוהים אומר: בוא אוריד לך שתי טיפות וחצי כדי שתוכל לצאת מהמעגל שלך. אז חוני מגיב ואומר לאלהים: "לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות, שיחין ומערות". הוא רוצה גשם שימלא את הבורות והמערות. "ירדו בזעף עד שכל טיפה וטיפה מלאה דליים". "אמרו תלמידיו ראינוך ולא נמות. דומה שאין הגשמים יורדים אלא כדי לאבד את העולם. אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו גשמים כתיקונם".

חוני המעגל עובד עם אלוהים על איזון, הוא דורש דיוק. יש בו עזות פנים. מה שקוראים בחסידות "עזות דקדושה". הוא דורש מהקב"ה שהגשמים יהיו בדיוק כמו שצריך, לא יותר מדי ולא פחות מדי. "עד שירדו גשמים כתיקונם". התלמוד ממשיך ומספר שהגשם ירד בכמויות כה גדולות עד שעלו כל העם להר הבית, כי הכל היה מוצף. "אמרו לו: רבי כשם שהתפללת שירדו כך התפלל שילכו להם .אמר להם: כך מקובלני: אין מתפללים על רוב הטובה". חוני עונה שלא מקובל לומר יותר מדי טוב נתת לנו, בבקשה תפסיק. אבל הוא אומר אף על פי כן "הביאו פר קרבן הודאה" (פר של קרבן תודה). "סמך שתי ידיו עליו" כך היה הנוהג בקורבן. המקריב סומך את עצמו על ראש הבהמה ומעביר את משקלו לבהמה – בזה הוא מעביר את הקרמה שלו לקרבן. "ואמר לפניו: ריבונו של עולם, עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינם יכולים, לא ברוב טובה, ולא ברוב פורענות. יהי רצון מלפניך שיפסקו גשמים ויהיה רווח בעולם. מיד פסקה הרוח וזרחה החמה“.

זהו חוני המעגל והפרקטיקה המאגית שלו. 

בואו נסתכל אם כך על קווים לדמותו: אנחנו רואים שיש לו עזות דקדושה, הוא מאד קרוב לאל כמו בן בית, והוא מאד פופולארי אצל העם כמחולל ניסים ידוע. בפרט בשעה שכזו שהוא מציל בה את העם, הפופולאריות שלו בוודאי מרקיעה שחקים. ואז שולח לו שמעון בן שטח הודעה בזו הלשון: "אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי." כלומר, לולא היית מי שאתה, הייתי גוזר עליך נידוי. למה? כי הוא חוצפן כלפי שמיים, ובעיקר כי הוא עוסק בפרקטיקה מאגית. על פי בן שטח לא מתווכחים עם אלוהים. אבל חוני הוא בבחינת עיגולים, לא בבחינת יושר – ולכן הוא לא מקבל את הבצורת והוא מתווכח עם אלהים.

אבל יותר מזה – חוני הוא מכשף גדול. הוא פועל קסמים, חוני משתמש בפרקטיקת מאגיות. הסיפור מגיע דרך התלמוד, לכן צריך להבין שיתכן מאד שהוא מצונזר. זה אינו סיפור שמגיע דרך הצינורות של המיסטיקנים, אלא דרך ספרות רבנית קלאסית. לכן למרות שהם מביאים את הסיפור, יש סבירות רבה שכמה פרטים מאגיים הושמטו מחמת הצנזורה. התלמוד מיתן את הכיוון המאגי של מי שחפץ היה ביקרו. מה שאנחנו יודעים על הפרקטיקה המאגית של חוני זה שהוא עושה מעגל סביבו ונשבע. הוא משתמש בהשבעות. רואים שיש לו פרקטיקה. והתלמוד אומר שזו פרקטיקה קדומה עוד מימי הנביאים. אבל שמעון בן שטח לא אוהב דרכי פעולה כאלה. מבחינת בן שטח, התפללת ולא ירד גשם – קבל את הדין. אך חוני אוחז בדרכי הנביאים הקדומים ומביא את הגשם. הוא פותח שערי שמיים כי הוא אוחז במפתחות הגשם. במקום אחר מציין התלמוד שבימי ממלכת ישראל "מפתחות הגשם” היו בידי אליהו הנביא.

שמעון בן שטח אומר לחוני: "אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום כבן המתחטא בפני אביו". היינו, אתה כמו ילד מפונק של אלוהים שמבקש: אבא תרחץ אותי במים חמים, לא! תוסיף קרים, לא, תוסיף קצת חמים… 

ביחסי הורים וילדים אין שורת הדין. זהו סוג יחסים שהכל בו לפנים משורת הדין, זה חלק מה"חיינדלאך" של הילד וזה לגיטימי. ככה בן שטח אומר לו, אתה כמו ילד של אלהים שאומר לו "אבא תביא לי אפרסקים ואגוזים"…

והנה, מי מכריז על עצמו שהוא בן אלוהים שני דורות אחר כך? ישו! והכנסייה הנוצרית עושה מזה "הו הא". ישוע היה חלק מאסכולה יהודית מסוימת. הוא היה במסורת של מה שנקרא "חסידים ראשונים" שהיו מחוללי נסים וראו עצמם כבני אלוהים, אך לא באופן אקסלוסיבי. חוני אומר: כולם בניך ואני קרוב אליך. אני בן בית אצלך – אבל הרי כולם בניך!

בן שטח אומר לו: אתה הבן של אלוהים, יש לך יחסים איתו. עם זאת הוא מוסיף: הייתי גוזר עליך נידוי, כי פעולות קסם וכישוף אינן לרוחי, גם אם זה למען העם וגם אם זה מצליח.

את האבחנה שבתקופה הנדונה תפקיד הנביא התפצל לשניים אני רוצה להביא בשם פרופסור אפריים אלימלך אורבך.

בתקופה בה אנו דנים הייתה אסכולה רוחנית שלמה של "חסידים ראשונים" שלא היו אנשי הלכה. כך גם רבי חנינה בן דוסא שמוזכר מאוחר יותר. התלמוד מספר עליו רק מעשי נסים ולא מביא שום הלכה בשמו. האסכולה של חסידים ראשונים עוסקת בקסמים ובמעשי נפלאות, וכן בלהיות קרובים קרבה נפשית לאלהים, מה שהיינו קוראים בשפה חסידית המאוחרת של חסידות הבעש"ט: "דבקות". מה שמעניין את בית המדרש של החסידים הראשונים, ומאוחר יותר את חסידי הבעש"ט, זה הדבקות באלוהים. לפתוח קסם במציאות, להראות שהמציאות הליניארית והבנאלית איננה מוכרחת. בכל נקודה אפשר לפתוח פלא, לפתוח פרח. שושנה של שכינה. המציאות עשירה, כי אלוהים, הנמצא בכול, הוא לא חיצוני ומרוחק, הוא כאן. ”אצילות זה כאן“ כמו שאמר המגיד ממזריטש, ממשיכו של הבעל שם טוב. היחסים הם יחסי קירבה כמו בין בן לאב לא יחסים פורמאליים.

לעומת זאת קיים גם בית המדרש של חכמי הפרושים, שהוא בית מדרש הלכתי בעיקרו. בעוד הראשונים הם בבחינת 'עיגולים' כמו חוני המעגל, הרי שבית המדרש ההלכתי הוא בבחינת היושר, ההלכה, המוסר הזכרי והדקדקני. ייקוב הדין את ההר. זהו בית מדרש של אנשים ישרים, בעלי חשיבה מאד ליניארית.

מה שאצל הנביאים בא יחד התפצל לשניים מאוחר יותר. בירידת הדורות התפצלו שני הכיוונים – הפלאי והפוליטי – לשתי אסכולות נפרדות. הסיבה היהודית הרשמית לפיצול היא ההבדל בין בית ראשון לבית שני – סוף הנבואה. כך רואים זאת חז“ל לפחות. נגמר התנ"ך. תם פרק הפלא מבחינת הפרושים.

החסידים לא היו חושבים כך, אך זו היתה תפיסת החכמים והם שעיצבו את היהדות של הדורות הבאים והשאירו את החסידים בשוליים.

כדי להמחיש זאת אביא את המשך הסיפור על חוני שנפל לתרדמה של שבעים שנה:

בהמשך ישיר לסיפור על הורדת הגשמים, מספר התלמוד שחוני עובר בסך ורואה אדם נוטע חרוב. לשאלתו של חוני עונה האיש שהוא נוטע את החרוב למען צאצאיו. התלמוד מספר שחוני מתחיל להרהר בפסוק שאומר "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". משמעותו הפשוטה היא שכשהעם חזר מגלות בבל כל עניין הגלות נראה כחלום בלהות, והגלות, כידוע, היתה בת שבעים שנה. חוני אומר לעצמו, וכי יש אדם שישן שבעים שנה? ואז, הוא אוכל משהו, מתכרבל מתחת לעץ ונרדם. הוא מתעורר רק אחרי שבעים שנה ורואה אדם שאוכל מעץ החרוב שאותו נטע אותו האיש לפני שחוני נרדם. הוא שואל את האיש הצעיר אם הוא הבן של מי שנטע את העץ והוא אומר לו: לא, אני הנכד שלו. חוני הולך העירה ושואל היכן ביתו של חוני המעגל. אנשים עדיין מכירים את הבית. הוא שואל אם בנו של חוני בסביבה ואומרים לו שהוא כבר מת אבל נכדו של חוני פה. חוני עושה את דרכו לבית המדרש ורואה שם אנשים מתקשים בסוגיה מסויימת. הוא שומע אותם אומרים זה לזה, ’אה… פעם, כשחוני היה חי הוא היה נכנס לבית המדרש וכל הסוגיה הייתה מתבהרת‘. אמר להם חוני: ’אני חוני!‘ ולא הכירו בו ואפילו זלזלו בו. חוני המתוסכל מבקש רחמים על עצמו ומת.

מה התלמוד מנסה לומר כאן? נראה לי שהתלמוד מנסה לומר דרך אותו סיפור אגדה: חוני עבר זמנך! לא שמת לב שהייתה גלות בבל. אתה ממש כמו אדם שנרדם לשבעים שנה ומתעורר אחרי הגלות וחושב שלא קרה כלום. אתה אולי חושב שאפשר להמשיך את ימי המקרא, אבל העולם השתנה. 

חוני מבקש: תכירו בי, אני עדיין קיים. התלמוד אומר לו: אתה מסתובב ועושה נסים, כאילו שאתה נביא מלפני גלות בבל. אך עברנו שינוי פרדיגמה, ועבר זמנך. זו האמירה. לכן הכניסו את הסיפור של לישון שבעים שנה מיד לאחר הסיפור על הורדת הגשם ועל אי הנחת של שמעון בן שטח מפעולתו של חוני המעגל. זו הביקורת של החכמים שכתבו את התלמוד על טיפוסי-חוני. לזכותם  יש לומר שהם לא השמיטו את הסיפור. הם שמרו במסורת שלהם גם את דעות המתנגדים להם. כל הסיפורים נמצאים במסורת החכמים, גם סיפורים על דרכם ודעתם של אנשים שחשבו אחרת מהם.

והנה אנחנו מגיעים לציד המכשפות הגדול של בן שטח. סיפור עצוב מכל כיוון שנסתכל עליו:

מעשה במוכס אחד, כלומר גובה המסים מטעם השלטונות, כזה שמחלק "רפורטים" מטעם העיריה, כזה איש שכל הכפר שונא, שמת. באותו יום מת גם אדם גדול בעיר ובאו כל בני העיר ונתעסקו במיטתו. באותה שעה הוציאו בני משפחת המוכס גם את מיטתו של המוכס לקבורה. יוצאות שתי הלוויות ופתאום מגיעה כנופיה של שודדים. כולם עוזבים את הגוויות ובורחים על נפשם, רק תלמיד נאמן אחד מתחבא בשדה ולא עוזב את מיטת רבו. נשארים שני המתים בשדה. לאחר זמן חוזרים חכמי העיר לקבור את החכם, אבל משום מה הם מתבלבלים וקוברים את המוכס במקומו. והיה התלמיד צועק: התבלבלתם, התבלבלתם, ולא שמו לב אליו. ובני משפחת המוכס קברו את החכם בקבר המוכס. נצטער התלמיד מאד, מה חטא החכם שנקבר בביזיון כזה ומה זכה אותו רשע להקבר בכזה כבוד? נראה לו רבו בחלום הלילה ואמר לו: "אל תצטער, בוא ואראך כבודי בגן עדן וצרותיו של השני בגיהנום. הוא מראה לו שהציר של פתח הגיהנום חורק באוזניו של המוכס. הרב מסביר לתלמידו: "פעם שמעתי בגנות תלמידי חכמים ולא מחיתי, ולכן נענשתי. והמוכס הזה, פעם אחת הכין סעודה לשר העיר ושר העיר ולא בא, וחילק המוכס את הסעודה לעניים, וזה היה שכרו". שאל התלמיד בחלום: עד מתי יהיה המוכס מתענה בדין קשה שכזה? אמרו לו: עד שימות שמעון בן שטח ויכנס תחתיו. תמה התלמיד ושאל, למה? אמר לו: "מפני נשים כשפניות ישראליות שיש באשקלון ואינו עושה בהן דין". האגדה הזו מופיעה בפירוש רש"י לבבלי, אך המקור הוא בתלמוד הירושלמי, ושם יש תוספת קטנה. לפי הירושלמי כל העניין קשור בעצם בהבטחה לבוחרים: בירושלמי הרב מספר לתלמידו ששמעון בן שטח אמר: "כאשר אהיה נשיא (הסנהדרין) אהרוג את כל העוסקים בכישוף". והנה הוא התמנה לנשיא ולא עשה כן. כבר אז, מסתבר, לא קיימו את מה שהבטיחו לבוחר בתעמולת הבחירות.

נחזור לסיפור. "למחרת סיפר אותו תלמיד את הדברים לשמעון בן שטח. מה עשה בן שטח? כינס שמונים בחורים בעלי קומה, והיה אותו יום יום גשום, ונתן כד גדול ביד כל אחד ואחד וקיפל טלית, כלומר בגד, בתוך כל כד, ואמר להם היזהרו בהן כי הן שמונים במספר, כמוכם". 

לפי החלום ישנן שמונים מכשפות שגרות במערה באשקלון. לכן הוא לוקח שמונים בחורים ביום סגריר ונותן לכל אחד מהם כד גדול ובגד יבש בתוכו. "ואמר: הזהרו בהן, ובשעה שתכנסו יגביה כל איש אחת מהן מן הארץ, ושוב אין מכשפות שולטות בכם." 

כשתכנסו למערה, מסביר בן שטח, כל אחד מכם יגביה אחת מהן באויר, כי כשהיא לא נוגעת באדמה איןו היא יכולה לעשות כשפים. זו תפיסה מאד מעניינת, שמיד נדון בה. 

"הלך שמעון בן שטח לטרקלין שלהם (שהייתה מערה באשקלון, שם ישבו המכשפות) והניח את הבחורים מבחוץ. אמרו לו ”מי אתה?“ אמר להן: ”מכשף אני ולנסותכם בכשפים באתי“.

אמרו לו: "ומה כשפים בידך?"

שוב, בירושלמי הנוסח הוא ששאלו אותו: איך הגעת ביום גשם כזה? והוא ענה: הלכתי בין הטיפות, אני מכשף ולכן לא נרטבתי. אמרו לו: מה אתה יודע לעשות? אמר אני יכול להביא לכל אחת מכן בחור בקסמים שלי. שאל הוא אותן ומה אתן יודעות לעשות? אחת אמרה מילת קסם והופיע לחם, שנייה אמרה לחש והופיע סוג אחר של מאכל. שלישית לחשה משהו והופיע יין משובח. שאלו אותו מה איתך? אמר יש לי קסם מיוחד. אני שורק פעמיים ופתאום יגיע לכול אחת מכן בחור. התלמוד הירושלמי מספר שהוא תיאם עם הבחורים שבשריקה ראשונה כל אחד יוציא בגד יבש מהכד ובשריקה השנייה יכנסו. שרק להם שמעון בן שטח. הוציאו בגד מהכד, התלבשו ובאו יבשים. למכשפות זה נראה כמו קסם, שהם הגיעו בבגדים יבשים בגשם שכזה. מן הסתם נוצאו במקוםף כמו הלחם והיין. ואז "אחז כל אחד באחת מהן והגביה אותה ולא יכלו להם (המכשפות) ותלאון כולן". כלומר הבחורים לוקחים את הבחורות ותולים אותן. מוציאים את כולן להורג. 

ויש לזה המשך:

"נתקנאו קרוביהן בדבר“ כלומר קרובי משפחתן של הנשים ביקשו נקמה. באו שניים מהן והעידו על בנו של בן שטח עדות שקר, חייבו אותו מיתה בבית הדין ונגזר דינו". שני עדים באו והעידו עדות שקר על בנו של בן שטח. "וכשהיה יוצא הבן להיסקל אמר: אם יש בי עוון זה לא תהי מיתתי כפרה עלי, ואם אין בי עוון זה יהיה הקולר תלוי בצווארי אותם האנשים". שמעו העדים את דבריו והתחלחלו וחזרו בהם. "ונתנו טעם לדבריהם מחמת שנאת הנשים" (לשון התלמוד). 

הבן הצעיר של בן שטח אומר אם אני חטאתי אז אני מקבל עלי את הדין, ואפילו אני מוכן שלא ימחלו עוונותיי על ידי מיתתי. אך אם לא חטאתי, והעדים עדי שקר הם, כל האחריות על מיתתי תנוח על שכמם של העדים. ואז נבהלים העדים וחוזרים בהם, ומספרים ששיקרו בגלל סיפור שנאתו של בן שטח לנשים. 

למרות כל זאת לא פתר בית הדין את בנו של בן-שטח והוציאו אותו להורג. שמעון בן שטח לא יצא מסיפור רצח המכשפות בקלות. הוא זה שתיקן שיש חיוב לדון על פי שני עדים ולא על פי עדות נסיבתית, כי לדעתו יש תוקף של אמת רק בעדות ישירה, מקבל שני עדים שמתאמים את דבריהם בדיוק רב, מעידים עדות שקר על בנו וגורמים להוצאתו להורג שלא כדין.

יש בזה עומק רב. שמעון בן שטח רצה דברים ברורים כשמש ותיעב דברים שלוטים בערפל. לכן הוא רצה לדון רק על פי שני עדים. הוא פחד להרשיע אדם חף מפשע בגלל עדות נסיבתית ודבק בחקירת עדי ראיה. והנה בנו נידון למוות על פי העיקרון שהוא עצמו סבר שאין בו דופי. דווקא לו באו שני עדי שקר מומחים, כנקמה על הרג הנשים. לי נשמה שזהו העיקרון הנשי בעצמו שהתנקם בו ובחשיבה הליניארית שהוא מייצג בדבקות כה רבה. העיגולים בגרו מעגל ונקמו את נקמתם באיש היושר.

אבל בואו נחזור לגופו של עניין: התלמוד מספר שיש "נשים מכשפות“ באשקלון. למה נשים מכשפות? כי הכישוף נתפס באופן קלאסי כמשהו הקשור בנשים, ונשים מייצגות עיגול. יש אמירה בתלמוד: "רוב נשים כשפניות הן". וגם "מרבה נשים, מרבה כשפים" זאת למרות שהתלמוד והתנ"ך מלאים סיפורים על מכשפים גברים: חרטומי מצרים וקוסמי בבל היו גברים. בתנ"ך יש בערך "מכשפה וחצי": בעלת האוב בעין דור והמלכה איזבל, שכאשר יהוא הורג אותה הוא מתיחס אליה ואל ”כשפיה המרובים“.

והנה גם המצווה במקרא אומרת "מכשפה לא תחיון", למה זה נאמר בלשון נקבה? תשובת התלמוד היא: משום ש"רוב הנשים כשפניות“. זו חשיבה של גברים, כמובן, שעולמן של הנשים נראה להם מיסתורי ובלתי מובן. מה מדברות הנשים בינן לבין עצמן? מהו סוד קסמן? למה הן מוציאות אותנו מדעתנו? כיצד מושכות הן אותנו בחבלי קסם וגורמות לנו לעשות מעשים חסרי כל היגיון? ברור יש בזה איזה כישוף. זו חשיבה של גברים שאינם מחוברים לצד הנשי בתוכם

אחד מבעלי הדקדוק בימי הביניים, רבי יונה אבן ג‘נאח, כתב: הסיבה שהפסוק אומר "מכשפה לא תחיון" איננה משום שהוא נוקט לשון נקבה אלא משום ש"מכשפה" הוא שם עצם כללי, כמו שאנו אומרים היום "כישוף". לא מדובר בפסוק על אישה מכשפה, אלא על המושג ’מכשפה‘, כמו שאומרים 'דגה' כשם עצם כללי לדגים. כמו ש'חסידה' איננה נקבת החסיד, ו'דגה' היא לא נקבת הדג, ו'צייה' איננה נקבת הצי, כך המכשפה היא לא נקבת המכשף, אלא שם עצם כללי למה שבשפתנו קוראים כיום כישוף. כמו שיש 'מעשה מרכבה' כך יש 'מעשה מכשפה'. התנ"ך אומר במפורש שהאיסור על מעשה אוב וידעוני חל בין על איש ובין על אישה, ללא הבדל, אבל התלמוד כאמור, סובר שמי שבדרך כלל עוסקות בכשפים אלו הנשים.

כמו שאמרתי קודם גברים הם אלו שחושבים שנשים עוסקות בזה. כשגברים עוסקים בקסמים זה בסדר, וכשנשים עושות דברים שגברים לא מבינים, זה מפחיד וזה נקרא כישוף. כל מה שנשים עושות יחד נתפס כמסתורין בעיני הגבר. כל נושא הלידה והמוות, שקשורים בעקרון הנשי, נראה מפחיד. אישה זה דבר מסתורי בעיני הגבר. מכאן נובעת שנאת הנשים, המיזו-מאניה הפחד מנשים. כל גבר בא מתוך אישה, ולאט לאט מזהה עצמו כדבר שונה, בעוד אישה גדלה מאישה ומזהה עצמה כמשהו דומה לאמה.

בכל המיתוסים, בניתוחי חלומות, בעומק הפסיכולוגיה האנושית, המסתורין קשור לאישה, או אם נרצה אפשר לומר: האישה מסמלת את המסתורין. הנשמה נחשבת כנשית. הנשמה היא "בת המלך שאבדה" בלשון רבי נחמן מברסלב. נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה – כל התארים הקבליים הללו הם בעלי הטיה נקבית.

התפיסה הנשית היא תפיסה מעגלית. מחזורית, זה מה שמאפיין מעגל, תפיסה שקשורה לטבע. אישה קשורה באופן טבעי לטבע המציאות, הרבה יותר מהגבר. למה? בגלל המחזור חדשי. מחזור האישה הוא מחזור הירח. היום בתאורה מלאכותית נשים לא חוות את זה. כשגרו בטבע, תחת הלבנה, חוו באופן ישיר את מחזור הירח שהוא בן 28 יום ורבע. ובאותם ימים, חוץ מיוצאות מן הכלל, נשים היו מקבלות מחזור בימי חידוש הלבנה, ומבייצות בימי הירח המלא. כל נושא הזמן, השבתות והחגים, קשור למחזור הירח וסובב סביב הלבנה, שבמסורת היהודית נתפסת כישות נקבית. האישה חווה את הטבע בתוכה. היא היא הטבע, המעגל, החיים והמוות. הרחם בתודעה של גבר זה המקום שממנו באים ואליו חוזרים. תשומת הלב של גבר עסוקה במודע ובלא מודע בלחזור לשם. והוא גם חוזר אל האדמה בסוף ימיו.

הקבר הוא סוג של רחם, שבו אני נזרע ונובט. נכנס במוות שלי לקבר ויוצא לגלגול הבא. לכן בלשון התלמוד אחד הכינויים לרחם האישה הוא ”קבר“. החרם הוא מקור החיים וגם סוף החיים. זהו המעגל. האישה קשורה לאדמה, והאדמה עגולה ככדור, והיא היא ספירת המלכות בקבלה, שהיא השכינה בלשון חז“ל. מכאן ניתן להבין למה שמעון בן שטח מצווה על הבחורים לנתק את הנשים מהאדמה. האדמה היא מקור כוחן, ולכן אם רוצים לשלוט בהן יש לנתקן מן האדמה.

בעולמו של בן שטח הנשים הללו היוו איום. הנשים הללו שחיו במערה, ויתכן מאד שעסקו בריפוי מאגי היוו מקור של פחד. הקשר שלהן לטבע מפחיד את התודעה הגברית. הטבע עצמו זר לתודעה הגברית. התודעה הגברית איננה בת בית בעולם הזה. לכן עבור הגבר העולם הזה הוא מקום שצריך לעשות בו משהו, "לכבוש את הטבע“, לעשות איתו משהו. התודעה המעגלית, הנשית, זה להיות. לחגוג את זה. אנחנו הטבע. אנחנו מחזור הבריאה. לכן בדתות עם תודעה גברית קיימת השאיפה לשחרור ממחזור החיים והמוות.

לעומת זאת תודעת האהבה היא תודעה נשית מובהקת. עובדות האלה הגדולה לא יושבות במדיטציה ומחפשות שחרור מהבלי העולם הזה. הפולחן שלהן נערך בטבע, עם אוכל טוב, מין ויין. חגיגת המעגל זהו הפולחן הנשי. גברים שייסדו דתות, ייסדו את הדתות שלהם על בסיס הפחד מהכליאה בתוך מחזור החיים והמוות, בתוך הטבע, שעבור הגבר הוא מלכודת אחת גדולה. לכן הגבר כל הזמן שואל את עצמו באופן בלתי מודע: האם אני לכוד או חפשי?

גברים טיפוסיים מחפשים להיות חופשים בכל מיני צורות. כשהוא רוחני הוא מחפש להיות חופשי באמצעות מדיטציה, כשהוא לוגי הוא מבקש לשלוט בטבע באמצעות המחקר המדעי. לכן הניסיון היסודי של המדע במאה העשרים היה להעמיד הכול על נקודה אחת, על חוק אחד שיאחד את החוקים הבסיסיים שך היקום, חוק אחד שהוא בבחינת הפין, העמוד האחד עליו העולם עומד. המטרה של התודעה הזכרית היא למזער את הכאוס. העולם כאוטי. הרבה דברים קורים, ובפרט כשאתה מתעסק עם נשים, הרבה דברים קורים להן. והעולם הוא השכינה בהתגלמותה, הוא ”הגבירה הגדולה". הרבה דברים קורים בו והם מבלבלים אותך והצד הזכרי שבנו מנסה לפשט את זה. לכן אחרי שהיא מספרת לך בדמעות את כל הדרמה שלה מי שיש בו עקרון זכרי (לא בשל) נוטה מיד לחשוב איך לתקן את זה ומה צריך לעשות…

תודעת המעגל זה להרגיש את הדרמה. הדרמה של החיים, המעורבות בחיים חגיגת רגשות, פעם אני עצובה ופעם שמחה, ככה זה, זה מרתק את התודעה הנשית. אבל לתודעה הגברית המצויה זה מאיים והוא רוצה תמיד לפתור את המצב. הוא מרגיש טוב רק כשהענינים נפתרים. עבורה, מאידך, הפתרון הוא רק הפוגה, כי הכיף שלה זה להיות מעורבת התרחשות הגדולה של החיים, ככה היא מרגישה את עצמה קיימת.

האישה היא הטבע. בקבלה יגידו שהטבע בגימטריה זה אלוהים ו'אלוהים' ביחס ל'יהוה' הוא שם נשי. הטבע עצמו הוא העיגולים בתפיסה קבלית, לכן כדור הארץ עגול, הקוסמוס הוא מרחב עגול והכוכבים עגולים. יש טוענים שהזמן עצמו גם הוא מעגלי, כל מה שנברא מעגלי. רק התודעה הזכרית היא ליניארית, אבל אין ליניאריות במציאות. שמעון בן שטח מייצג חשיבה ליניארית, לכן עבורו המעגל הוא איום. לכן הוא אומר לחוני "לולא חוני אתה הייתי גוזר עליך נידוי". אילו הוא היה חנה ולא חוני לא היה חונן אותו.

בתפיסה שלו כדי לשלוט באישה צריך לנתקה מהאדמה. במובן עמוק זה מסמל איך גברים שולטים בנשים: נתק אותה מהטבע ושלוט בה. איך אפשר לנתק נשים מהטבע? רוב הנשים כיום מנותקות כבר מזמן מהטבע של עצמן, בעיקר על ידי הנתק הגדול מהמחזור. הגלולות מנתקות לגמרי נשים מהטבע של עצמן. החברה שלנו בכללותה אומרת לאישה: את צריכה לתפקד בעבודה כמו גבר, שלא מקבל מחזור. זה נקרא ”לתפקד כרגיל", ושאף אחד גם לא ידע שקבלת, כי משום מה יש בזה בושה.

ברשות נשמתו של שמעון בן שטח (שאני ממש מקווה שעברה מאז התפתחות גדולה), אני רוצה לומר שהיתה לו כנראה בעיה פסיכולוגית עם העובדה שהוא חי בחסות אחותו הגדולה, המלכה שלומציון. אחותו הגדולה מצילה את חייו והוא בודאי מודה לה, אך כידוע במשולש הדרמה של קרפמן, בסתר ליבו שונא הקורבן את המושיע. שמעון מפתח טינה ואיבה ל“אחות הגדולה“ ובמקרה של המכשפות האימה הופכת לאיבה והאידיאולוגיה בה הוא מאמין נותנת לצללים שלו פתח להתפרץ בזעם רצחני.

אני רוצה לחשוף עוד רובד: חינוך הילדים שדיברנו עליו, ששמעון בן שטח ייסד כחינוך חובה, היה רק חינוך הבנים. בנות לא זכו לחינוך. 

גם האישה שבן שטח מגן על זכויותיה היא האישה שקיבלה את הסיפור הגברי והשתעבדה לו. האישה שנכנסה למערכת הנישואין, שהקנתה לבעלה את הבעלות על החופש המיני שלה. בשפה פשטנית חוזה הנישואין של הכתובה היהודית שתיקן שמעון בן שטח אומר: אני (הגבר) אפרנס אותך, אזון אותך, אדאג לך, אקיים איתך יחסים על פי ההלכה, ואת בתמורה לא תשכבי עם אף גבר אחר. עד לתקנת רבנו גרשום בימי הביניים מותר היה לגבר להתחתן עם עוד נשים, וכמובן יכול היה שתהינה לו פילגשים. עבור האישה הנשואה, מאידך, לשכב עם גבר אחר פירושו גזר דין מוות. החתונה היהודית המסורתית מושתתת על שכירות של מיניות האישה על ידי גבר. לאישה כזו, ורק כזו, שמעון בן שטח דואג. אישה שויתרה על חירותה ונכנסה לעיסקת הנישואין, שהופכת אותה ללגיטימית בחברה הפטריטרכלית היהודית. רק כשתקבלי עליך את המוסכמות הללו, אומרת הכתובה היהודית, אנחנו נדאג לך, נכבד אותך ונשעבד את נכסיו של בעלך להבטחת רווחתך.

נחזור רגע אל היום הסוער והגשום שבו שמעון בן שטח הגיע אל המכשפות. סערה מסמלת את זה שהאם הגדולה סוערת עכשיו. קראתי פעם ספר מצויין של מטאורולוג בריטי, חוקר עננים, בו הוא טוען שמזג האויר זה בעצם מצב הרוח של אמא אדמה. לכן יום גשום מסמל סופה רגשית ומצב רוח קודר.

אם נכנס למוחן של המכשפות, אז זה שהוא מגיע יבש עד פתחן ביום גשום זה סימבול לפנטזיה נהדרת של העיקרון הנקבי ביחס לזכרי. זה מה שהן (והנשי בכללותו) כל כך רוצות: שיגיע אליהן גבר ביום של סופה רגשית, ביום של מצב רוח קודר וסוער, ושלמרות הכל יגיע יבש, כלומר שלא ירטב מהדמעות, שידע ללכת בין הטיפות של הדרמה. ”תהיה מכשף אפילו יותר גדול ממני, ותכשף אותי באהבה שלך“  זה בערך מה שכל ”מכשפה“ רוצה מהאהוב שלה. מעט מאד גברים מצליחים לעמוד בזה.

איך נסיים את השיעור באקורד אופטימי?

נסיים בברכה לעידן שלנו, עידן שמכשפות חוזרות לחגוג בו, במקום באשקלון, בפרדס-חנה. 

אני מברך אותנו שהארכיטיפים של חוני ובן שטח יתאחדו מחדש לדמות אחת, שיש בה גם הגיון וגם קסם. הפיצול הזה הוא חלק ממחלתה של היהדות. הטראומה הבלתי מטופלת שלנו מאז גלות בבל, שעלינו להבריא ממנה. חלק מהעבודה שלנו כיום, הוא להחזיר את הזיווג הקדוש בין המעגל לקו, ולתקן את העוולות הרבות שנוצרו בגלל שאנשי הקו היו בטוחים שרק הם מאד מאד צודקים.

אני מחכה לרקוד בנשף של רבנים ומכשפות.