מנהיגות מאהבה - היתכן?
”היטלר ומוסוליני היו מנהיגים גדולים, שהניעו מיליונים לפעולה, אבל הם עשו זאת מתוך פחד. מה שאנחנו צריכים כיום זה מנהיגים שיניעו מיליונים לפעולה מתוך אהבה“ את הדברים הללו אמר לי אחד האנשים המיוחדים שפגשתי בחיי. קראו לו מריאן קולודז‘י, והוא היה ניצול ממחנות המוות.
בלי שום תכנון מראש מצאתי את עצמי עולה לרגל בשבוע שעבר למחנות ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, בדיוק בימים הסמוכים ליום השואה 2023. כשדברים כאלו קורים בלי שאתכנן זאת מראש אני מרגיש שאני נלקח על ידי הרוח הגדולה בדיוק להצטלבויות המקום והזמן בהן אני צריך להיות, מסיבות נסתרות.
את אושוויץ אני מכיר היטב. במשך 14 שנים הייתי חלק מצוות ההנחיה של ריטריט נשיאת-עדות מדיטטיבי, שמתקיים שם מדי שנה בנובמבר מטעם ארגון הזן-פיסמייקרס הבין לאומי. בכל שנה ישבנו שבוע שלם במדיטציה במקומות שונים במחנה. ימים ולילות רבים עברו עלי בהתבוננות, תפילה ותחושת-לב במקום הנורא הזה.
כמו כל ישראלי באתי לשם תחילה בהנחה בלתי מודעת ש“השואה זה שלנו“. אחד הדברים המוזרים ביותר שקרו לי שם זה שהבנתי שזה לא ממש נכון. השואה זה של כולם. השואה איננה עניין שבין היהודים לשאר האומות אלא עניין של כולנו, היא עניין אנושי. השואה זה מה שעם אחד יכול לעשות לעמים אחרים בנסיבות מסויימות. השואה זה מה שאדם (לא ”מפלצת“ אלא אדם) עלול לעשות לאדם אחר, בנסיבות מסויימות.
היום אני רוצה לספר לכם על גיבור של אהבה שפגשתי באושוויץ. ניצול שואה פולני בשם מריאן קולודז‘י. עד לשנת 2009, בה נפטר, הצטרף אלינו מריאן בכל שנה לריטריט, נסמך על מקל הליכה ושלוב ידיים עם אשתו האהובה הלינה. מריאן היה בן 19 בלבד כשנשלח בטרנספורט הראשון לאושוויץ יחד עם חבריו למחתרת הפולנית. מריאן שרד במחנות השונים במשך 5 שנים שלמות, עד לנפילת גרמניה הנאצית. חמש שנים הוא חי בגיהנום עלי אדמות, אבל כשפגשנו אותו כאדם זקן, מריאן היה מלא אור ואהבה, כפשוטו, ואמר שהוא חי בגן עדן כשהצביע על זוגתו. היו איתנו גם לא מעט גרמנים בריטריט, ומריאן שסבל סבל נורא תחת ידי הנאצים, לא סלד מהם כלל ועיקר. באופו ברור וחד משמעי מריאן בחר באהבה כפילוסופיה וכדרך חיים.
סיפור ההישרדות של מריאן קשור במעשה של ״אהבה-אפית״ שעשה לאדם אחר, תוך סיכון חייו שלו, מעשה שבאופן פרדוקסלי הוביל להצלתו. אולם הסיפור מתחיל עוד קודם לכן. את הדברים הבאים שמעתי ממריאן:
התחושה במחנה היתה נוראה. עינויים פיזיים ופסיכולוגיים, רצח והתעללות מצד השומרים, רעב, קור, מחלות והוצאות פומביות להורג — כל אלו גרמו לנו לאבד צלם אנוש. רצינו לשרוד ויצר ההשרדות היה מה שהוביל אותנו מרגע לרגע. כל אחד חשב רק על עצמו, עד שקרה משהו שהפך את הכל על פניו.
יום אחד ניסו כמה אסירים לברוח. הם נתפסו והוצאו כמובן להורג. כדי ליצור לחץ פנימי של האסירים זה על זה, שלא יניחו לחבריהם לברוח, נהגו השומרים שברגע שמתרחשת בריחה, מוציאים להורג עוד עשרה אנשים שלא קשורים לכך כלל.
במסדר הבוקר הצביע הקצין על עשרה אנשים והורה להם לצעוד קדימה. הם יוצאו להורג ביריה. אחד מהם החל לילל בבכי. ”יש לי אישה וילדים מחוץ למחנה… בבקשה אל תהרוג אותי, אני רוצה לראות שוב את הילדים שלי…“. באותו רגע צעד אסיר אחר קדימה ואמר: ”אני נזיר, אין לי אישה או ילדים. קח אותי במקומו.“
בדרך כלל היה הקצין הנאצי אומר במקרים כאלו ”ניקח את שניכם". אבל בפעם הזו קרה נס והקצין הסכים. האיש שבכה הוחזר לשורה. הוא אכן שרד וחזר אל משפחתו לאחר המלחמה, והנזיר נלקח במקומו להוצאה להורג.
הנזיר הזה היה האב מקסמיליאן קולבה (Father Maxemilian Kolbe), כומר פרנציסקני פולני שנשלח לאושוויץ כחלק מדיכוי המנהיגות הפולנית. אבל את האב קולבה לא הוציאו להורג ביריה, כמו את תשעת האחרים. הקצין הנאצי החליט שהאב קולבה יומת ברעב ובצמא. הוא הוכנס לתא בידוד במרתף העינויים של בלוק מספר 11. אולם למרות שגופו היה מורעב וחלוש, האב קולבה לא מת. הוא בילה את ימיו האחרונים בתפילה והתבודדות, עד שנמאס לשומרים, ולאחר שבועיים בהם לא גווע מרעב הזריקו לו רעל וגרמו למותו.
מריאן הצעיר ומריאן הזקן נפגשים מעבר לזמן ולמרחב
מה שהתרחש במחנה בעקבות הצעד ההירואי של האב קולבה היה מהפכה, סיפר לנו מריאן.
פתאום נזכרנו שאנחנו בני אדם. שיש כזה דבר שנקרא אנושיות. לפני המעשה של האב קולבה כל אחד חשב רק על עצמו ועל ההשרדות שלו, אבל לאחר המעשה ההירואי שלו התחלנו לדאוג זה לזה. נזכרנו מה זו אנושיות.
מריאן היה צייר. הנאצים הזמינו אותו מידי פעם למסיבות שערכו ליד המחנה כדי שיצייר פורטרטים שלהם. באחת הפעמים הללו, כשחזר למחנה ובידו פרוסת לחם שקיבל בתמורה, נתקל מריאן בזוג עיניים מתחננות של אסיר ששכב על האדמה, גווע ברעב והתחנן ללחם. בעקבות מעשהו של האב קולבה, החליט מריאן לחלוק עם האסיר הזר את פרוסת לחמו היקרה מפז. הם חלקו את הלחם ושוחחו מעט.
האסיר שמריאן הציל מרעב עבד בסידור הניירת של ”בית המשפט“ הנאצי, ששפט למוות עשרות אסירים פולנים בכל יום.
כשראה אותו אסיר את הניירת של מריאן מגיעה לבית המשפט, החליט לגמול לו טובה, והעביר את התיק שלו לערימת הניירת של הדואר היוצא, שנשלחה למחנה ריכוז אחר, ובכך הציל אותו מגזר דין מוות.
חמש שנים הטלטל מריאן בין המחנות השונים (!) בעקבות הניירת הנודדת שלו, ויצא לחופשי בסיום המלחמה. הוא חזר לעבודתו כאומן והדחיק את מאורעות השואה. רק לאחר שעבר שבץ מוחי בגיל 60, החלו הזכרונות להציף אותו, והוא החל לצייר מאות רישומים, באופן אובססיבי, על חוויית הגיהנום של מחנות הריכוז הנאציים.
את תערוכת ציוריו בנה מריאן כלבירינט במרתף המנזר הפרנציסקני של האב קולבה. מאד מומלץ לבקר שם. זה האתר של הלבירינט www.kliszepamieci.org
מוטיב שמאני שקיים בהרבה מהציורים של מריאן זה המפגש בין מריאן הזקן לבין מריאן הצעיר מהמחנות. לפעמים הזקן ששרד מחבק את הצעיר המפוחד מעבר לממדי הזמן והמרחב, ולפעמים הצעיר נושא את הזקן על כתפיו.
האב קולבה מתועד בתערוכה פעמים רבות כגיבור שהפיח רוח של אהבה בגיהנום. לפעמים בציורים האב קולבה מוריד את ישוע מהצלב. עבור מריאן נדמה לי שהאב קולבה העניק משמעות לדת עצמה. בכל פעם שאני מבקר באושוויץ, אחד ממקומות העליה לרגל שלי הוא תא הבידוד של האב קולבה במרתף העינויים של בלוק 11. הכנסיה הקתולית הכריזה עליו כקדוש, וגם האפיפיור עלה לרגל אל תא הבידוד שלו.
אני ופרוטרטים של האב קולבה
אבל מה שחשוב לי לומר זה שמריאן היה אדם של אהבה. הוא האמין באהבה בכל ליבו — גם, ובעיקר אחרי השואה. לפגוש אנשים שהיו בגיהנום הנורא מכל ויצאו משם עם מסקנה של אמונה באהבה ככוח מרפא ולא עם חשדנות, ציניות או רצון בנקמה, היווה את אחת מנקודות המפתח בחיי.
”היטלר ומוסוליני היו מנהיגים גדולים שהניעו מיליונים לפעולה מתוך פחד. מה שאנחנו צריכים כיום זה מנהיגים שיניעו מיליונים לפעולה מתוך אהבה“ — אמר לי פעם מריאן מחוץ לאחד הצריפים באושוויץ, והניח את ידו הגרומה על ראשי.
מריאן ואשתו הלנה בריטריט נשיאת העדות באושוויץ
— פלא אוהד אזרחי, אפריל 2023