על אהבה, מיניות, תפילה ומחנות המוות

מרבית האנשים בעולם מתייחסים לביטויים גופניים של אהבה, ולמיניות בפרט, כמשהו בלתי מכובד, משהו שראוי להרחיקו ממרחבים מכובדים, או מקומות קדושים. אולם עבור אלפי אנשים המתרגלים טנטרה ועוסקים במיניות מקודשת לענפיה השונים, האהבה קדושה היא, וגם מיניות יכולה להיות אחד הביטויים העמוקים ביותר של קדושה. 

ספר הזוהר טוען שהמילה ”אהבה“ מהווה את השורש העליון לכל השמות הקדושים. על פי הקבלה תפילה גורמת לזיווג זכר ונקבה בעולמות העליונים. במיסטיקה החסידית לימדו שהתפילה עצמה היא מעשה של זיווג עם השכינה, ולכן, כמו במשוואה שניתן להפוך ועדיין עומדת בתוקפה, גם זיווג של אהבה בעולמות התחתונים יכול להיות מעשה של קדושה ותפילה. אני מסייג ואומר ”יכול להיות“ פשוט משום שפעמים רבות הזיווג האנושי נעשה ללא לב, ואז, כמו בכל פולחן אחר שהסתאב והושחת, אין לו כל משמעות מקודשת, ולעתים יש בו אף בכדי להזיק.  

נביאי המקרא מחו כנגד ההסתאבות שהתרחשה בזמנם בתחום עבודת הקורבנות. ישוע הפך שולחנות בבית המקדש בירושלים מאותה סיבה בדיוק — סיאוב הפולחן הדתי — בכל הדתות מתחו מיסטיקאים ביקורת על סיאוב התפילה ועל האינטרסים הזרים שחדרו לכל צורה של פולחן ועבודה רוחנית בכל התרבויות ולאורך הדורות כולם. ברור שהמיניות איננה שונה מכל פולחן דתי אחר. כמו כל ביטוי דתי אחר של קדושה, גם המיניות עלולה להיות מנותקת מהלב, חסרת מודעות, לא קשורה לשום ממד אמיתי של התעלות וקדושה, ולעתים אף מנוצלת לרעה. לצערנו, זהו האופן בו מרבית האנשים בעולם יודעים וחווים מיניות. כולנו חווים הפגזה בלתי פוסקת של ביטויים מנותקים ומסואבים של מיניות דרך סרטי קולנוע, תוכניות טלויזיה, שלטי חוצות וכדומה. אפילו מה שנקרא ”חינוך מיני“ בבתי הספר, מתיחס לרוב רק לאופן בו יש להגן על עצמך מפני הטרדות מיניות, מחלות מין והריונות בלתי רצויים. מיניות טובה נתפסת אמנם כמהנה וכמחברת בין בני זוג, אך מיניות כביטוי של קדושה? 

עבור מרבית האנשים בעולם הרעיון שזיווג מיני יכול להיות ביטוי אוטנטי של קדושה, התעלות רוחנית ותפילה נשמע מוזר, אם לא מופרך לחלוטין, ואף מטריד. אני מבין זאת לחלוטין, ויחד עם זאת אני רוצה לומר, שעבורנו, העוסקים במיניות מקודשת, בעולם הקדום ובעולם המודרני כאחד, המיניות נתפסת באופן אחר ושונה מהמקובל התרבות הכללית. עבורנו מיניות איננה רק מרחב של חיבור רומנטי בין אוהבים אלא אף מרחב של חיבור לממד האלהי, מרחב של קסם, התעלות, רגש דתי עז, אפשרות לריפוי גופני ונפשי ואף כמרחב לטרנספורמציה רוחנית.

דברים ברוח זו כתב הפסיכולוג היונגיאני ד“ר גדי מעוז במאמר על המיסטריות של דיוניסוס, בהן התקיימו גם אורגיות מקודשות כחלק מהטקסים הדתיים: 

"האורגיה קיבלה לעיתים בתרבות המודרנית דימוי פרברטי שלילי, שכן היא הוצאה מהקשרה הסימבולי. במובן הסימבולי משמעותה הגעה למצב של אקסטזה ושל איחוד עם האלוהי. במונחים פסיכולוגיים מדובר באיחוד הניגודים או הפיצולים הפנימיים ואינטגרציה בין אגו וסלף."


אושוויץ

בין השנים 2001 ו-2014 הגעתי בכל שנה לשבוע של תפילה ומדיטציה במחנות המוות אושוויץ בירקנאו. מורה הזן שלי — רושי ברני גלסמן — הוציא את תרגול הזן מהמקדשים והמנזרים המסורתיים אל דרי הרחוב כשיסד את ה-Street Retreet, ואל מקומות בהם נעשו טרגדיות איומות לאנושות,כדוגמת אושוויץ. ברני רצה שמדיטציה תתרחש לא רק בגינות זן מטופחות, בהן החצץ מגורף בתבניות אסטטיות, אלא אף על החצץ התומך בפסי הרכבת, שהביאו מאות אלפים מבני עמנו (כן, ברני היה מורה זן יהודי) אל תאי הגזים והמשרפות.  

In the death camp of Birkenau with the Zen-Peacemakers retreat

במשך 14 שנים רצופות ישבתי על החצץ הזה לשבוע של מדיטציה ותפילה. ישבתי שם יחד עם רושי ברני גלסמן ועשרות רבות של אנשים בני לאומים שונים, שהגיעו מכל רחבי העולם. בתפקידי כרב הייתי חלק מצוות ההנחיה של הריטריטים הללו, לצד מנהיגות ומנהיגים מדתות אחרות (כמרים נוצריים, כהנים בודהיסטים ועוד). ישבו איתנו יחד במדיטציה גם ניצולים אחרונים מן ממחנות המוות. ניצולים מהמחתרת הפולנית וניצולי שואה יהודיים. יחד איתם ישבו למדיטציה גם גרמנים, חלקם צאצאי נאצים, ששרתו את הרייך השלישי. לפעמים הצטרפו לריטריט שלנו גם פלסטינים, שרצו לחוש את מקור הטראומה הגדולה של היהודים הישראלים. 

A night vigil at the children’s barak in Birkenau

14 השנים הללו היו כה משמעותיות בהווייתי. תפילות, דמעות, שתיקה עמוקה, צ‘אנטינג בלתי פוסק של רשימת שמות הניספים האינסופית, שירה בלב שבור של  ניגונים חסידיים, שהיו מן הסתם על דל שפתיהם של חלק מהנספים, אמירת קדיש בנוסח מחודש שכתבנו יחד, קדיש שנאמר בכל יום מימי הריטריט על ידי כולנו בעברית, אנגלית, גרמנית, פולנית, ולפעמים אף בערבית (את נוסח הקדיש המיוחד הזה אצרף בסוף המאמר).

 אושוויץ חרותה במעמקי לבבי. תאי הגזים ההרוסים, ה“סאונה“ בה הפכו אנשים  כמוני וכמוכם לעבדים חסרי זהות אישית, למספר סידורי המקועקע על הזרוע. תאי העינויים בבלוק 11, קיר ההוצאה להורג (היהודים לא ”זכו“ למשפט, אבל הפולנים נשפטו והוצאו מיידית להורג בחצר הסמוכה), ערימות הציוד שנשדד מהנרצחים: אלפי זוגות משקפיים, אלפי זוגות נעליים, מזוודות, וערימות של שיער אנושי שנגזם ועובד כחומר גלם לתעשיית הטקסטיל הגרמנית. צמה בלונדינית אחת הבולטת עד היום מתוך ערימת השיער במוזיאון לא יוצאת לי מהראש.

דברים מיומנה של אתי הילסום, אשר נרצחה באושוויץ.

מתוך חפיסת “קלפי אתי הילסום”

אולם עלי לציין שבזכות הריטריטים שעשינו שם כל אותן שנים, אושוויץ חקוקה במעמקי לבבי לא רק כמקום של טראומה איומה, אלא גם כמקום שמזמין ריפוי גלובלי לאנושות. אושוויץ בעיני היא מקום שיכול להפוך לנקודת אקופונטורה לריפוי הפצעים הכי איומים והטראומות הכי כואבות של האנושות כולה. 

אחד הדברים שלמדתי באושוויץ (ואני יכול לומר זאת אולי דווקא משום שאני יהודי) זה שהמקום הזה אינו מוגבל למערכת היחסים שבין גרמנים ויהודים. לא. אושוויץ שייכת לאנושות כולה. לא רק בגלל שהושמדו בה גם צוענים, רק בגלל היותם צוענים, ולא בגלל שנרצחו בה הומוסקסואלים רק בשל נטייתם המינית, אלא משום שתחת תנאים מסויימים, כל קבוצת אנשים עלולה להתדרדר לגזענות נאצית אלימה, וכל קבוצה אחרת עלולה למצוא את עצמה פתאום בתפקיד הקורבן חסר הישע. 

אושוויץ היא דוגמה קיצונית ונוראה למה שבני אדם (לא ”מפלצות“ ולא ”חיזירים“ אלא בני אדם) עלולים לעשות לבני אדם אחרים. משום כך אושוויץ מהווה מקום לעליה לרגל. אפרם של יותר ממיליון הנרצחים, שעדיין מפוזר מחוץ למשרפות, זועק לשמים, זועק אל לבבנו, כדי שנלמד. 

סביב אגם האפר, מחוץ למשרפות. מחנה המוות בירקנאו


האהבה ככח מרפא

בשנה האחרונה שישבתי למדיטציה במחנה בירקנאו (2014), שמעתי שוב את הזעקה מפלחת הלב העולה מן הרוחות. אולם באותה הפעם שמעתי גם קריאה חדשה. הקשבתי ושמעתי את הקריאה להביא למחנות המוות את הריפוי היחודי שרק האהבה יכולה להביא לעולם. הרגשתי שאני נקרא להביא אהבה ככח מרפא למקום בו האהבה היתה אסורה, בו האהבה היתה מסוכנת, למקום בו הופרדו אוהבים זה מזה בכוח הזרוע, עונו ונרצחו. למקום בו נטלשו ילדים מידי הוריהם לעד, למקום בו נאנסו נשים ונרצחו, למקום בו נרצחו ילדים לעיני הוריהם, הורים לעיני ילדיהם ואהובים לעיני אהוביהם. להביא את ריפוי האהבה למקום בו כנגד כל הסיכויים התרחשו גם מספר סיפורי אהבה הרואים, סיפורי אהבה אפיים ובלתי אפשריים. למקום הזה נקראתי להביא אהבה ככוח מרפא.

 

יתכן שהתמהמהתי יתר על המידה, כי רק בשנת 2020 מצאתי את עצמי מדבר על כך עם חברים קרובים, מורים בכירים המלמדים איתי מזה עשור בארגון הבין לאומי של ISTA. סמכתי עליהם שיוכלו להחזיק יחד איתי ריטריט מורכב שכזה סביב האזור של אושוויץ. 

הריטריט תוכנן לקייץ והיה אמור להיות פתוח רק לבוגרי לבל-2 של איסתא, כלומר לאנשים שנחשפו לרבדים הטראנס-פרסונליים של האהבה, ולעבודה מעמיקה עם הצללים של הנפש האנושית. התכנון היה להכנס לאתר ההנצחה, כמו כל קבוצה אחרת, עם מדריכים רישמיים מטעם המוזיאון, שיסבירו לנו את הפרטים העובדתיים. רצינו לעצור מידי פעם למדיטציה שקטה במקומות בהם ראוי להתעכב ולהרגיש לעומק. ואז בסוף היום לחזור לאכסניה שלנו, להתכנס כקבוצה, לשתף תובנות ורגשות, להניע אנרגיה דרך הגוף, להכנס לעומק הצללים שבנפש האנושית, צללים שנחשפים מול הזוועות, ולחקור יחד כיצד פוגשת האהבה את המקומות הקשים הללו? אילו תרגילים ואילו ריטואלים ניתן לערוך בסדנה כדי להניע אנרגיה תקועה, ולהכנס לרבדים עמוקים של הלא מודע הקולקטיבי במרחבים הטרנספרסונליים שאושוויץ מציפה?

הריטריט, לו קראנו LOVE FROM THE ASHES לא התקיים בסופו של דבר. מגפת הקורונה שינתה את התוכניות של כל האנושות בקייץ 2020, ואפילו ההרשמה לאותו ריטריט בקושי נפתחה. אני מקווה לערוך אותו בעתיד, עם האנשים המתאימים, ובזמן המתאים ביותר. 


האהבה והפחד

אושוויץ היא תוצאה קיצונית של תרבות המושתתת על פחד. פחד מפני האחר והשונה, המגיע עד לשלילת קיומו. אושוויץ התקיימה בזכות הפחד המשתק, שמנע מאזרחים רבים להתנגד לשלטון. פחד הוא שמאפשר גם כיום לעריצים לבצע זוועות נוראיות. פחד ואימה שירתו את הרייך השלישי. 

מריאן, אחד מניצולי המחנה שישב איתנו בריטריטים עד שעזב גם הוא את העולם, הניח פעם את ידו הגרומה על ראשי ואמר: ”היטלר ומוסוליני הניעו מיליונים על  ידי פחד. אבל אנחנו צריכים הנהגה חדשה בעולם. הנהגה שתניע מיליונים על ידי אהבה. האם זה אפשרי? האם אפשר להנהיג מאהבה? האם אתה מסכים להיות חלק מההנהגה של האהבה?“ — הסכמתי. האם תסכימו גם אתם לצוואתו של מריאן?

מריאן ואשתו הלנה, במחנה המוות בירקנאו



פלא

ינואר 2023

———————————-

מיומנה של אתי הילסום, אשר נרצחה באושוויץ. מתוך חפיסת “קלפי אתי הילסום”


 נוסח הקדיש המחודש 


מתוך חוברת התפילות של ריטריט המדיטציה ונשיאת העדות באושוויץ מטעם ארגון Zen Peacemakers. את הנוסח הזה נהגנו לומר בכל יום בכמה שפות: עברית, אנגלית, גרמנית, פולנית ואף בערבית.


יתגדל ויתקדש במרחבי הבריאה כולה השם הגדול, שבתשוקת רצונו בורא עולמו – עכשיו!                        [אמן]

תהא הנוכחות העצומה הזו מדריכה את חיינו, כל ימינו, ואת חיי העולם כולו – ואמרו אמן.                             [אמן]

מבעד לממדי הזמן והמרחב ברכו, ברכו את השם הגדול הזה!

אף כי אנו מברכים, משבחים, מפארים ומנשאים אל-על את שמך הקדוש, עדיין, תמיד, תשאר מעל ומעבר לכל ברכה ותהילה, מעל ומעבר לכל תפיסה ומחשבה, מעל ומעבר לשפה עצמה – ועל כך נאמר – אמן!                           [אמן]

שלום גדול וחיים טובים יוולדו מן השם הקדוש, לנו ולכל היצורים החיים כולם – ונאמר אמן!                           [אמן]

האחדות הגדולה היוצרת יקום של שלום תעשה שלום עלינו ועל כל יושבי תבל – ונאמר אמן!                       [אמן]

Previous
Previous

מנהיגות מאהבה - היתכן?

Next
Next

המודל המיני המורחב