למה ”פלא“?
סיפור על טביעה בים הגדול
ראוי היה שאזכור את התאריך המדוייק, אבל אני לא. נדמה לי שזה היה איפהשהו בדצמבר 2013. הקהילה שלי — ”השבט העברי“ — התכנסה למה שקראנו שבת-שבט באחד הבתים בפרדס-חנה. אחרי פעילות בוקר כלשהי יצאנו להפסקת צהריים. למרות התאריך, שאמור להצביע על חורף וקר, אותו יום היה שמשי וחם. דון אשתי רצתה לנסוע לחוף הים בקיסריה ויהוא, הבן שלי ואני החלטנו להצטרף. יעל, החברה שלי באותם ימים, החליטה להשאר ולא לבוא איתנו לים. התכנון הקהילתי היה שאחרי הצהרים נתכנס שוב למעגל של ”פורום“ בסגנון תמרה, שאותו הייתי אמור להנחות.
רגע לפני שיצאנו נגשה אלי במטבח אחת מנשות הקהילה. אני זוכר שעמדנו ליד השולחן עמוס המאכלים שכולם הביאו כדי לחלוק, נשנשנו משהו ודיברנו. ביני ובין אותה אישה היה סיפור מתמשך של משיכה וסקרנות חביבה, עם רצון למפגש אינטימי, שתמיד לא הסתדר, כי היא עברה ממערכת יחסים מונוגמית אחת לאחרת, ובגידות זה לא הקטע שלנו. תמיד חייכנו בצחוק אל הגורל המצחיק שלא מאפשר לנו להפגש. באותה שבת היא היתה לאחר פרידה טריה מבן הזוג שהיה לה בחודשים האחרונים, ולמרבה השמחה, עדיין לא במערכת יחסים חדשה. היא ניגשה אלי ושאלה אם אני רוצה לבלות איתה את הפסקת הצהריים במעשה אהבה. ההצעה היתה מפתה מאד כמובן, אבל כבר הבטחתי לאשתי ולבני שניסע לים. הודיתי לה מאד והצעתי שנקבע למועד אחר.
דון, יהוא ואני נכנסנו למכונית החבוטה שלנו ונסענו לחוף הים בקיסריה. השמש זרחה בחום נעים על האנשים שרבצו על שפת הים, אבל הרוח היתה חזקה. אם התנפנף דגל מעל סוכת המציל באותה שבת היה זה בטח דגל שחור, אבל אני לא זוכר בודאות. בכל מקרה, זרקנו את המגבות על החול ורצנו אל המים.
דון ויהוא נכנסו מיד פנימה ואני השתהיתי קצת במים הרדודים. ידעתי שהים עלול להיות מסוכן, אבל כמו ישראלי מצוי אמרתי לעצמי ש“יהיה בסדר“ ולבסוף קפצתי גם אני אל הגלים. עם כל גל שחזר מהחוף הרגשתי את הזרם החזק שסוחף אותי עמוק יותר אל תוך הים. אני זוכר שבשולי הכרתי שמעתי פתאום קול, שנשמע כמו קריינית של מהדורת חדשות ברדיו, האומרת בקול קודר: ”משפחה שלימה טבעה היום בחוף הים בקיסריה…“
הבטתי קדימה, וראיתי את יהוא משחק עם הגלים ואת דון מבסוטה, שוחה שחיית גב, ומתרוממת על גל ענק. ידעתי שהיא גדלה באזור האגמים הגדולים של אמריקה ולא ממש מבינה מה זה ים ולא אגם, ים עם גלים גדולים ומערבולות. פתאום הכתה בי ההכרה שאנחנו בסכנה גדולה. ניסיתי לצעוק אליהם שחייבים לצאת, אבל הרוח והגלים עשו צחוק מצעקותי. נלחצתי. לא רציתי שמהדורת החדשות ששמעתי בתוכי תשודר בקול ישראל אחרי הצהריים. אזרתי את כל כוחותי ושחיתי לכיוונם. כשהגעתי קרוב מספיק צעקתי שוב שהים מסוכן וחייבים לצאת לחוף, אבל מייד! הם שמעו.
התחלנו לשחות חזרה לחוף נגד הזרם. היה קשה מאד להתקדם. הרגשתי שכוחותי אוזלים. כיליתי את כל כוחי בשחיה הקודמת. אמרתי לדון: ”תמשיכו לחוף. אני לא יכול יותר. אל תחכו לי. צאו הכי מהר שאתם יכולים“.
”מה זאת אומרת אתה לא יכול?!“ היא נזעקה.
לא זוכר מה עניתי, אבל היא השתכנעה ושניהם שחו ממני והלאה. ידעתי שכשהיא תגיע לחוף היא תזעיק עזרה.
הגלים התחילו להופיע לעברי מכיוונים מנוגדים, ולהתערבל. הזרם החזק החוזר מהחוף סחף אותי אל המעמקים. כה רחוק הייתי מהחוף עד שלא יכולתי כבר לראות מה מתרחש שם, ואם יהוא ודון הצליחו באמת להגיע ליבשה. קיויתי והאמנתי שהם בריאים ושלמים, אבל לא הייתי משוכנע במאה אחוז. התחלתי להתפלל: ”יהיה מה שיהיה איתי“ אמרתי, ”העיקר שהם ינצלו! אני, כמו תמיד, כפרתו של בני בכל מצב ובכל צורה שצריך, אם צריך“.
פתאום בין הגלים בצבצו שני ראשים של גברים שניסו לשחות לעברי. הגלים הכו בהם מכל עבר. הבנתי שדון שלחה אותם אלי ושמחתי. אבל הם לא הצליחו להתקדם. אחד מהם זרק לעברי שקית ניילון מנופחת באויר, שבאופן מוזר הצלחתי לתפוס. השקית הזו היתה עבורי הצלה גדולה. נשענתי עליה ונחתי לרגע מהמאמץ הבלתי פוסק. שורת בועות קטנות שהשתחררה מהשקית בישרה לי שהמנוחה הזו עומדת לחלוף בקרוב.
הייתי רחוק מהחוף. שום סירה לא נראתה באופק. אף אחד לא יכול היה לשחות אלי להציל אותי ואני הולך ומאבד כוחות. הבנתי את המצב לאשורו. בעוד דקות ספורות אני עומד לטבוע. באמת? תהיתי. ככה מסתיימים חיי? פתאום ככה, באמצע שבת-שבט, בהפסקת צהריים סתמית שממנה לא אשוב לעולם? כנראה שכך, אמרתי לעצמי. והאמת… זה לא כל כך רע: למות בטבע הפראי זו אופציה לא כל כך נוראית עבורי.
בקושי רב החזקתי את הראש מעל המים. מדי פעם כשניסיתי לנשום נכנסו לי מים לפה ומצאתי עצמי בולע כמויות גדולות של מי הים התיכון.
”זה לא הכי בריא", אמרתי לעצמי, ”הים מזוהם…“
”אבל ממילא אני הולך למות עוד רגע“ השבתי לעצמי ”אז לא נורא… העיקר לא לתת למים להכנס לקנה הנשימה, כל עוד אני יכול“.
סקרתי את חיי, ובסך הכל הייתי די מבסוט. חייתי חיים טובים ומלאים. אהבתי מלא. הלכתי בדרך הלב. עשיתי כמה דברים טובים שאנשים יזכרו לטובה, אבל העיקר היתה ההרגשה שחייתי חיים מלאי משמעות, והלכתי בדרכי האהבה.
המים המלוחים שבלעתי בכמויות גרמו לבטן שלי לחוש צורך עז לשלשל. הסרתי את בגד הים ושלשלתי אל המים. ניסיתי בכל כוחי לא ללגום עוד מים. בטח לא עכשיו כשתכולת המעיים של ארוחת הצהרים מקיפה אותי מכל עבר. אזרתי כוח ושחיתי משם והלאה. אם ימצאו את הגופה שלי צפה בעוד כמה שעות לא בא לי שהיא תהיה מכוסה בצואה, חשבתי לעצמי. אני מסכים למות, אבל רבאק, אני רוצה למות בכבוד.
התפללתי. דיברתי אל ההויה הגדולה, וגם אל גלי הים, ואל הרוח. בעולמי השמאני, הכל חי והכל מלא אלהים. אני זוכר את הרגע בו קלטתי שהתמונה שעיני רואות עתה, גלים גלים, זו התמונה האחרונה שהעיניים הגשמיות שלי יראו. טעמתי את התמונה הזו כמו שטועמים יין משובח. כל התחושות הגופניות נעשו חדות ובהירות. חגגתי כל אחת מהן כמו במסיבת פרידה. היתה בי תחושה טובה. הרגשתי שהמוות מתקרב, ואני לא מפחד ממנו ולא נלחם בו. אני הולך בשלום ובאהבה אל השלב הבא.
ואז, פתאום הכתה בי ההכרה: יפה שאני מתמסר ומסכים למות. אבל האם אני רוצה לחיות? נזכרתי בהצעה של אותה אישה מבנות קהילתי ורציתי לממש אותה. כל פעם היא עם גבר מונוגמי אחר, ועכשיו שהיא פנויה אני אמות פתאום? לא. אני רוצה לחיות. חשבתי גם על כל הפעמים הקטנות שלא חייתי במלאות כי ריציתי את רצונותיהם של אחרים, ניסיתי לענות על ציפיותיהם, והחלטתי שאם במקרה אני אמשיך לחיות נגמר הסיפור של הריצוי. מעתה, אם אני אחיה, אני אחיה עוד יותר במלאות ובאותנטיות. יאהבו זאת הבריות, או לא.
פניתי אל כל האלהים שבעולם (כן, אני פגאני גדול, החי עם אין ספור כוחות אלוהיים הקיימים כולם בתוך האחדות הגדולה) ואמרתי כך:
”תשמעו, נכון שאני נכנע ומתמסר ומסכים בלב שלם למות. אבל אם אתם שואלים אותי מה אני רוצה — אני רוצה לחיות! ואני אחיה באמת! ”
לא האמנתי, אבל תוך שניות ספורות תפס אותי גל אדיר ממדים, לקח אותי איתו לכיוון החוף וזרק אותי אל הסלעים.
שמעתי אנשים צועקים לעברי: תזהר! סלעים!
אבל אני הייתי כל כך שמח על הסלעים הללו. רק תנו לי משהו יציב להאחז בו! נצמדתי אל סלעי הכורכר. הגל חזר הביתה אל מעמקי הים וכמה אנשים טובים הגיעו וסחבו אותי אל החוף.
הייתי האיש הזה מהסרטים, שסוחבים בשתי זרועותיו על החוף והרגליים שלו חורשות תלמים בחול, האיש הזה שכמעט מת ואין בו כוח להזיז אצבע. להזיז אצבע לא היה לי כוח, אבל לחייך חיוך גדול יכולתי. הייתי מוקסם. זה היה מדהים. לפני שניה כמעט ומתתי והנה אני פה, בריא ושלם על החוף?
האנשים הטובים הניחו אותי על החול. הם שאלו אם אני בסדר ואם להזמין עבורי אמבולנס. אמרתי להם שאני מותש אבל בסדר גמור.. לא נשמתי מים. דון ויהוא הגיעו מיד והשמחה היתה גדולה.
אה! הבננה שהם נתנו לי אחרי קצת זמן היתה אורגזמית. איזה המצאה נהדרת זו בננה!
לאחר מנוחה עזרו לי להגיע למכונית. דון נהגה וחזרנו אל השבט שלנו, שכלל לא היה מודע לכל הדרמה. אני זוכר את יעל אהובתי ששמעה מאשתי את אשר קרה, קמה מהנדנדה שהיתה תלויה על ענף גדול. ניגשת אלי בעיניים אוהבות ומברכת על שעודני חי. גם אני ברכתי זאת, כמובן, אבל לא היו לי הרבה מילים.
לא יכולתי להנחות את הפורום. תמיר הנחה אותו, ואני השתרעתי בשכיבה על הרצפה. לא היה בי כוח לשבת.
בשלב מסוים, בעודי שוכב על הרצפה, ביקשו שאשתף.
”מה אני יכול לומר?“ שאלתי… ”לפני רגע מסרתי את חיי לאלהים… ופתאום אני פה… אבל אני מרגיש שבמובן מסויים מתתי…“
"מי מת שם בים?“ שאל תמיר כמנחה הפורום.
”רבי אוהד אזרחי מת“ עניתי בלי היסוס.
”אז מי אתה?“ הוא שאל.
”אני?“ תהיתי… ”מה אני יודע“… ואז החל להתנגן לי בלב ניגונו של רבי נחמן מברסלב שאמר: ”אני פלא, ונשמתי פלא גדול, חידוש כמוני לא היה מעולם“.
”אני פלא“ אמרתי בפליאה גדולה על כל המתרחש. ”אני פלא“ …
זה הסיפור.
***
מאז ועד היום אנשים קוראים לי גם פלא וגם אוהד. לסרוגין. כמו יעקב אבינו שקיבל מהמלאך את השם ישראל, ולמרות זאת ממשיך להקרא גם אחר כך יעקב מדי פעם.
היות ואני לא חי בישראל, אף אחד לא מבין את משמעות השם העברי. יש ששואלים אותי אם אני משחק כדורגל , בגלל פלה, שחקן הכדורגל הברזילאי. רוחניקים חושבים שאני קרוי על שמה של אלת הגעש הוולקני של הוואי. אלה שיש לה פן זועם, כמו לבה רותחת. ואני הרי לא בדיוק כזה… אז זה נראה להם מוזר.
אני תמיד מוצא עצמי מסביר שהשם שלי הוא פלא בעברית, ומשמעו פליאה, אי ידיעה, נס, כל מה שמעבר למינד (כמו שאמר רבי נחמן ” הלא-יודע שלי הוא חידוש גדול“).
עבורי המובן הקבלי של פל”א קשור גם בהיפוך אותיות לסוד האות אל“ף, ולסוד האפ“ל (אלף בחולם חסר). לספר השני בסדרת הרומנים ההיסטוריים ”קדשה“ קראתי ”אפלה זוהרת“. הספר הזה עוסק בדמותו של יעקב פראנק, שהיה אובססיבי לסוד הכמוס של האות אלף, זו שבאה לפני האות בית, ומגלמת את סוד האחדות הפרדוקסלית שלפני הפיצול והשניות של טוב ורע, יפה ומכוער, נכון ולא נכון.
ואת כל זה זה לך תסביר לדוברי אנגלית….
