אלוהים אינו ישות
על האלילות המונותאיסטית, אמונת האחדות הנון-דואליסטית והניאו-פגניזם.
אוהד פלא (גרסה מעודכנת, יוני 2023)
מקובל לחשוב במערב שהמונותאיזם הינו בשורה תודעתית שפרצה לפני אלפי שנים אל תוך עולם אלילי, שלא היה עדיין מוכן לה. במאמר זה אני מבקש להצביע על האלילות החמקמקה המובנית אל תוך המונותאיזם עצמו — “אלילות האל האחד” — עליה הצביעו כבר תיאולוגים ומיסטיקאים קדומים. בנוסף מבקש אני גם לעמוד על נקודת העומק הנסתרת בתוך המיסטיקה הקבלית, של אמונת אחדות נון-דואליסטית, שבאופן פרדוקסלי למדי מאפשרת לנו להכיר בקיומם של אלים ואלות ואף לעמוד איתם בקשר, מבלי להשתעבד שיעבוד אלילי.
כי:
אלהים איננו ישות.
גם לא "ישות אלהית" או "ישות רוחנית” כלשהי.
אז מה כן?
אלהים זו המציאות עצמה, הכוליות הגדולה, על כל מה ש”קיים” וכל מה שכביכול ”אינו קיים” בה.
אלהים זה כל היש וכל האין גם יחד.
האחדות האלהית הגדולה היא היא המציאות עצמה, כפי שכבר הציע ברוך שפינוזה במאה ה - 17. המציאות על כל רבדיה, מהחלקיקים התת-אטומיים ועד מסתרי הגלקסיות הרחוקות. כל מה שקיים במציאות: קווארקים, חלקיקי בוזון חמקמקים, חורים שחורים, יקומים מקבילים, החומר האפל והאנרגיה האפלה (שמהווים לפי מיטב המדע העדכני כ- 96% מהמציאות) — הכל בכל מכל כל - זה אלהים. “אלהים” זה “הטבע” (כמו שאמרו המקובלים על בסיס הגימטריה הזהה של שתי המילים השוות 86). אלהים זה גם אנחנו: אתם ואני, החברים שלנו וחיות המחמד שלהם גם.
על דברי שפינוזה אני רוצה להוסיף שאלהים זה לא רק כל מה שיש, אלא גם “כל מה שאין”. אלהים זה גם העולמות הרוחניים שאינם עולמות של חומר ואנרגיה. אלהים זה גם מה שאיננו משערים בדעתנו וגם כל מה שאנחנו עשויים להעלות בדעתנו באופן המוזר ביותר. הכל זה אלהים, באופן אחדותי ובלתי ניתן להפרדה. יחד עם זאת: למרות שאלהים איננו ישות, יש להדגיש כי אלהים גם איננו פחות ממה שישות יכולה להיות.
כל האיכויות הנפלאות שאנחנו מזהים במה שנוכל לקרוא לו “ישות תבונית", כמו חכמה, תבונה, רגש, תודעה עצמית, יכולת קומוניקציה וכדומה, חייבים להיות קיימים גם הם באלהים, שאחרת לא היו יכולים להיות קיימים בישויות חלקיות, שהן חלק מהאחדות הגדולה של אלהים. כל התכונות המקסימות שיכולות להיות לישות כלשהי קיימות באלהים, אך האחדות האלהית הגדולה מצד עצמה איננה מוגבלת בהגבלות המגדירות ישויות, כי הישויות כולן הן חלק מהאלוהות, ויחד עם זה אינן מגבילות אותה.
השיבוש הגדול
השיבוש הגדול שיצרו מאמיני הדתות המונותאיסטיות היא הנטיה להחליף את ההכרה באחדות הגדולה והפרדוקסלית הזו, בפולחן לישות רוחנית כלשהי, לקרוא לאותה ישות בשם "אלהים" או "יהוה" ולהשלות עצמם כאילו שונים הם מעובדי האלילים, בעוד למעשה עובדים הם אליל מוגבל לו קוראים הם יהוה.
במהותה עבודת אלילים הינה מצב תודעה של שיעבוד. כמו שאמר הרבי מקוצק:
מהי עבודה זרה?
עבודה הזרה לנשמתך.
עבודת אלילים הינה שיעבוד רוח האדם לישות אחרת, אותה רואה הוא כגדולה וחזקה ממנו. אין זה משנה באיזה שם נקרא לאליל אליו אנו משתעבדים, כל עוד רוח האדם משתעבדת לישות כלשהי, עצומת ממדים ככל שתהיה — נמצאת היא במצב תודעה של עבודת אלילים, ואין זה משנה אם לאליל המסויים הזה קוראים "הבעל" או “יהוה”.
הנפילה הגדולה של המונותאיזם מתרחשת כאשר מחליפים המאמינים את הקשר החי והרוטט עם האחדות הגדולה, בעבודת "האל האחד" אותו הם תופסים כישות רוחנית פנטסטית.
יש שיאמרו שאין זה אלא חידוד תיאולוגי חסר חשיבות, אך למעשה שני מצבי התודעה הללו מייצרים שני מבנים נפשיים שונים מאד: כשאדם מבקש להתחבר לאחדות הגדולה של הקיום, שהיא המציאות בכללותה, מבקש הוא לראות את אחדות הקיום בכל דבר שקורה בחייו. יודע הוא שגם הדברים המאתגרים אותו ומקשים עליו אינם אלא חלק מאותה אחדות גדולה שהיא היא אלהים. אין מבחינתו משהו שבעומק מהותו אינו חלק מהמכלול הגדול. כתוצאה מכך אם למשל מנסה הוא לתקן את החברה משחיתות, לשם דוגמה, הוא עושה זאת מתוך ידיעה שבעומק הדברים גם “המושחתים” וגם השחיתות עצמה אינם אלא חלק מההוויה הגדולה. ויחד עם זאת, גם התשוקה הבוערת בו לנקות את החברה משחיתות זו, גם היא איננה אלא חלק מהמכלול הפרקודסלי הנקרא אלהים.
מאידך, כשאדם מנסה להיות נאמן לאל אחד ומיוחד, אותו הוא מזהה עם הטוב, ולהשמר מקשר עם ישויות אחרות שאותן הוא מזהה עם הרוע, החטא והעוון, מזין הוא את תודעתו בפירוד. הנסיון להבחין בין האחד לו שומר אני אמונים, לבין כל ה”אחרים” שאת קיומם אני שולל עלול להפוך אותי לקנאי צר אופקים ונרגן. כאן טמון לדעתי המפתח לקנאות הדתית, המוכרת לנו כה טוב מההיסטוריה של הדתות המונותאיסטיות.
בדרך הראשונה מתפתחת נפש האדם להיות נפש אוהבת, מלאת חמלה לכל הקיים, שכן מתוך כולם משתקף "האחד הגדול", בעוד שבדרך השניה מתפתחת נפש נוקשה ובררנית, הרואה את העולם דרך משקפים של דואליזם חמור סבר.
תודעת האחדות הגדולה שמעבר לדואליזם נמצאת בהקדמת ספר תיקוני הזוהר. הספר נפתח בהכרזת שבח האומרת: ”ריבון העולמים, אתה הוא אחד, ולא נמנה בחשבון” [בארמית: “ריבון עלמין, דאנת הוא חד ולא בחושבן”]. על פי פירושו של רבי משה קורדובירו, דברי שבח אלו מכוונים אל האין-סוף האלהי הקודם לכל השתלשלות העולמות. ה”אחד” של האינסוף הוא אחדות מוחלטת, ולא “אחד” הניתן להמנות, לא “אחד” שיש אחריו שנים ושלוש (ראו "פרדס רמונים", שער ד, פרק ה).
אהיה אשר אהיה
התרבות העברית הקדומה הטיפה לחירות. החירות הרדיקלית של התרבות העברית הקדומה נובעת מחיבור של האדם אל האחדות הגדולה של הקיום, ושחרור מכל שעבוד לישות כלשהי, אנושית או אלהית. האדם נקרא לגלות בתוכו את האחדות הגדולה הזו שאין לה שם, האחדות שהוא עצמו חלק בלתי נפרד ממנה. רק על ידי כך יכול האדם להיות בן חורין באופן עמוק.
כששאל משה במעמד הסנה הבוער כיצד לקרוא לאלהים שנגלה אליו, נענה הוא בתשובה הידועה, הנשמעת כמו קואן זן:
"אהיה אשר אהיה. כה תאמר אל בני ישראל – אהיה שלחני אליכם" (שמות ג, יד)
עיון מדוקדק בטקסטים מסויימים המשולבים במקרא מצביע על כך שרבים מהעבריים הקדמונים לא עבדו את אלהים כישות, ויתכן שמשום כך סלדו הם מעשיית פסל ותמונה לאלהים. שהרי ישות ניתן לצייר, אך כיצד ניתן לתת צורה לאחדות הגדולה הכוללת כל?
אחד ממשוררי תהילים טוען שאנשים רבים בסביבתו לא מבינים אותו ולועגים לו: "באמור אלי כל היום איה אלהיך?” (תהילים מב, ד).
אלו שהאמינו באחדות הגדולה שאין לה שם וצורה נתפסו בעיני רבים בתקופה הפגאנית כמי שאין להם אלהים. בעיניהם כל אל או אלה הם ישות, וחייב להיות להם שם וצורה.
אולם זו איננה הגישה היחידה של התנ”ך. שהרי התנ”ך איננו ספר שנכתב על ידי מחבר אחד. התנ”ך מורכב למעשה ממסמכים עתיקים רבים ושונים, שנכתבו בידי סופרים בעלי השקפות תיאולוגיות שונות מאד זו מזו.
לפי המתועד הן בתנ”ך עצמו והן בממצא הארכיאולוגי של ארץ ישראל, פולחן לאלי כנען היה נפוץ ביותר בקרב אבותינו ואמותניו הקדמונים. הם עבדו אלים ואלות כמו הסביבה הכנענית, ויחד עם זאת האמינו ביהוה ככוח עליון. התפיסה העברית הפגאנית לא מצאה חן בעיני כולם. חלק ממחברי הטקסטים המקראיים בימי מממלכת יהודה הטיפו לביטול אגרסיבי של פולחן הבעל והאשרה. המהפכה המונותאיסטית אותה חולל המלך יאשיהו, עליה כתבתי ברומן ההיסטורי “קדשה” (הוצאת דופן) דומה היתה מאד למהפכה אותה חולל במצרים מאות שנים קודם לכן פרעה אחנתון. פרעה אחנתון אסר במאה ה- 14 לפנה”ס על פולחן אלילי מצריים הקודמים, וראה באתון את האל העליון והיחידי לו ראוי לעבוד. פרעה אחנתון לא טען שאלים אחרים לא קיימים, אלא שהם כפופים לאל אתון, שהוא האל העליון, ולכן אסר על נתיניו לעבוד כל אל אחר זולת האל אתון. לאחר הרצחו של פרעה אחנתון, שבו כמובן הנתינים לפולחן הפנתיאון השלם והמגוון של מצריים הקדומה. ידידי ד”ר יגאל בן-נון טוען בספרו “קיצור תולדות יהוה” שמשום כך רצח פרעה את יאשיהו מלך יהודה במגידו. מבחינתו יאשיהו היה גרסה חדשה של אחנתון, והוא לא היה מעוניין בעוד אחנתון אחד שיעשה לו מהפכות מונותאיסטיות בשולי האימפריה.
מונותאיזם דואליסטי ומונותאיזם נון-דואליסטי
המונותאיזם מהסוג האחנתוני הוא מונותאיזם דואליסטי, הנלחם באלים האחרים ומנסה למגר את פולחנם בכפיה. מונותאיזם דואליסטי קיים בשפע בספרי המקרא, אולם לצידו ניתן למצוא גם בשורה אחרת לחלוטין של אמונת האחדות
בתנ”ך ובדברי מיסטיקאים יהודיים מאוחרים ניתן למצוא לפעמים גישה של מונותאיזם נון-דואליסטי: לפי בשורה זו, יהוה איננו אל-מלך הנעלה בכוחו ובסמכותו על האלים האחרים, משעבד אותם תחתיו או משמידם. יהוה לפי הגישה הנון-דולאליסטית אינו ישות, אלא שמה של האחדות הגדולה הכוללת-כל, אותה אחדות שכל הישויות, כל האלים והאלות, כל המלאכים והשדים, בני האדם והחגבים, כולם מהווים חלקים הכלולים בתוכה כאיברים באורגניזם הכולל.
כך למשל אני קורא את הסימבוליקה המופיעה בסיפור המקראי על מטה אהרון. לפי המסופר בספר שמות, אהרן משליך את מטהו בפני פרעה והמטה הופך לתנין. חרטומי מצרים עושים כמותו, אך אז מפתיע תנינו של אהרן ובולע אל תוכו את התנינים האחרים:
״וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַֽהֲרֹ֜ן אֶת־מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין… וַיַּֽעֲשׂ֨וּ גַם־הֵ֜ם חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֛יִם בְּלַֽהֲטֵיהֶ֖ם כֵּֽן. וַיַּשְׁלִ֨יכוּ֙ אִ֣ישׁ מַטֵּ֔הוּ וַיִּֽהְי֖וּ לְתַנִּינִ֑ם וַיִּבְלַ֥ע מַטֵּה־אַֽהֲרֹ֖ן אֶת־מַטֹּתָֽם.״ (שמות פרק ז פסוקים י-יב)
התנין מסמל במצרים הקדומה את האל סובק, אל הנילוס, בעל ראש התנין. האלהות שמשה ואהרון באים בשמה לא הורגת או מכחישה את קיומם של התנינים הנוצרים ממטות החרטומים. היא בולעת אותם אל תוכה. מעשה הבליעה מסמל הכלה. כאילו אמרה יהוה: "הלא גם המה כלולים בי. כל אלי מצרים הם חלק מהאחדות הגדולה”.
התפיסה שהאחדות האלהית כוללת בתוכה את כל האלים והאלות מובאת גם בפירושו של קאסוטו לפסוק בספר הושע:
״אֲנִ֧י עָנִ֣יתִי וַאֲשׁוּרֶ֗נּוּ
אֲנִי֙ כִּבְר֣וֹשׁ רַעֲנָ֔ן
מִמֶּ֖נִּי פֶּרְיְךָ֥ נִמְצָֽא״ (הושע יד, ט).
קאסוטו בפירושו על הפסוק טוען כי חל כאן שיבוש בהעתקה, ובמקור היה כתוב: "אני ענתוֹ ואַשֵרָתו”. כאילו אומרת ההויה הגדולה: האלות ענת ואשרה אינן נפרדות ממני, הן חלק ממני. אני כוללת אותן בתוכי.
מלאך ושמו יהוה
נקודה מרתקת נוספת בסיפור יציאת מצרים שלא נהוג לתת עליה הרבה את הדעת, היא שתי הפעמים בהן מודיע האלהים למשה שהוא שולח מלאך להנחות את העם במדבר. על המלאך הזה נאמר ששמו של האלהים בקרבו, ושכדאי להיזהר ממנו, כי בין היתר אין לו את הסמכות לסלוח:
״הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַֽהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי. הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל־תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽו.״ (שמות כג, כ-כא)
מה משמעות הדברים? למה יש מלאך ששמו כשם האלהים עצמו, ומה פירוש המילים "אל תַּמֵּר בו"?
השאלות הללו לא נעלמו מעיני חז”ל. התלמוד הבבלי טוען כי המלאך המכונה "מטטרון", שידוע בתור המלאך הראשי בהיררכיה השמימית (ראו הערה 1) אחראי על כל המתרחש בעולמנו, ולמרבה הפליאה מטטרון נקרא בשם יהוה:
"זהו מטטרון, ששמו כשם רבו, דכתיב ‘כי שמי בקרבו’" (מסכת סנהדרין לח/ב).
התלמוד תוהה: היות ושמו של המלאך ‘יהוה’, האם מותר לעבוד לו? ועונה על כך בשלילה מוחלטת:
"אי הכי ניפלחו ליה? (= אם כך, יעבדו לו?). כתיב: ‘אל תמר בו’, אל תמירני בו”. (מסכת סנהדרין לח/ב)
על פי תפיסה תיאולוגית זו, ישנה אמנם ישות אלהית ששמה יהוה, אך הישות הזו איננה האלוהות עצמה, ואסור להתפלל אליה, למרות שהיא מתפקדת כמנכ”ל העולם, ולמרות ששמה יהוה. בספר תיקוני הזוהר מטטרון נחשב כ"משנה למלך”. בספרות התיקונים מטטרון דומה לנהר גדול של אנרגיה, ממנו מתפצלים כיובלים ארבעת המלאכים של המרכבה:
"ויש נהר למטה שהוא מטטרון, שמתפצל לארבע צדדים שהם מיכאל, גבריאל, אוריאל, רפאל" (תיקון נ"ה, דף פח/א בתרגום לעברית).
זאת ועוד: במקום אחר בתיקוני הזוהר נאמר שמטטרון הוא אל, אך הוא אל נברא. זוהי דרשה קבלית רדיקלית על הפסוק הראשון בספר בראשית: “בראשית ברא אלהים”. המיסטיקאים קראו זאת כך: “ בראשית ברא מי שאין לו שם, את אלהים”. וכך כתוב בתיקוני הזוהר:
“'בראשית ברא אלהים’, זה מטטרון, שברא אותו הקדוש ברוך-הוא קדמון וראשית לכל צבא השמים" (תיקון כ"ז בתרגום לעברית).
כלומר מטטרון הוא אל, הוא אלהים, שנברא לפני כל צבא השמים. יחד עם זאת מטטרון הוא ישות. ישות שנבראה בתחילת הבריאה, ואין הוא “הקדוש ברוך הוא” כי הקדוש ברוך הוא איננו ישות. ספר הקבלה החשוב "עמק המלך" (רבי יוסף בכרך, המאה ה- 17) מוסיף על כך ומכנה את מטטרון בשם הרדיקלי ביותר: "יהוה הקטן" (שער טז, פרק כד).
אם נסכם את הדברים נוכל לומר שעל פי חלקים מסויימים מן המקרא, דברי חז”ל וספרות הקבלה, ישנה אכן ישות רוחנית גבוהה מאד העונה לשם יהוה. הישות הזו היא אל. האל הזה הוא מי שמנהל את העולם, ויחד עם זאת אין הוא אלא “יהוה הקטן”. מי שעובד את יהוה הקטן נחשב לעובד אלילים, אפילו שלאלהיו קוראים יהוה, ואפילו שאלהיו מנהל את כל מה שמתרחש בעולם התחתון. המקרא מזהיר מפורשות שלא להתבלבל ולא להמיר את אלהי האמת באותו מלאך ראשי: “‘אל תמר בו’, אל תמירני בו”
הנטיה האנושית לשיעבוד
הפסיכולוגיה האנושית נוטה מטבעה להשתעבד לישויות גדולות וחזקות ממנה. באופן פרדוקסלי למדי, נפש האדם כמהה לחופש, ובה בעת נסה בבהלה מן החירות העמוקה.
אחד ממנהיגי החסידות במאה ה-19, רבי אשר מסטולין, הזהיר את תלמידיו לא להשתעבד בתודעתם לשום בריה, ואפילו לא למלאך מטטרון:
"ואפילו ממלאך ושרף ששמו כשם רבו אין לירא, שאין ביד שום בריה להטיב ולהרע, זולת בידו יתברך שמו, והוא נותן כח לכל המלאכים לפעול, והאדם הירא מזולתו מורה חס ושלום ‘שתי רשויות’ ו(הרי הוא) ככופר בעיקר.”
לדברי רבי אשר מסטולין מי שמתירא מבריה כלשהי, אפילו מאותו מלאך עליון, הריהו "ככופר בעיקר".
בשנות העשרים לחיי הייתי מקורב מאד לאדמו"ר מבעלז, רבי יששכר דב רוקח, וזכיתי לקיים עמו מספר שיחות אישיות על נושאים עמוקים. את השיחות הללו ניהלנו בדרך כלל בחדרו. שני נרות דלקו על שולחנו תמיד. באחת הפעמים שוחחנו על כך שלמרות שאור אין סוף חודר דרך הספירות העליונות ומתלבש בהן, הספירות אינן אלוהות ואין לעבוד להן. אני זוכר שהאדמו”ר אמר לי באותה השיחה: "אם אדם יקח אפילו את אותיות השם המפורש (יהוה) ויתפלל אליהן, כלומר אל האותיות עצמן, תהיה זו עבודה זרה". אני זוכר כיצד התרגשתי למשמע הדברים.
מטטרון — אלוהי הזכויות ועוונות
בנקודה זו עלול האדם המאמין להיות נבוך. כיצד אוכל לדעת אם אני עובד את האחדות הגדולה הנקראת יהוה, או את המלאך מטטרון, הנקרא גם הוא יהוה?
אני רוצה להציע פתרון אפשרי לקושיה הזו:
באחד המקומות בתלמוד מתואר כיצד עלה רבי אלישע בן אבויה בעליית נשמה למרום, וראה את המלאך מטטרון שיושב על כס המלכות בשמים ו”כותב את זכויותיהם של ישראל” (בבלי, חגיגה טו\א). לפי זה ניתן לעניות דעתי לומר שהדימוי העממי הנפוץ של האלהים, כמי שיושב בשמים, צופה בבני האדם ומנהל פנקסנות של "זכויות ועוונות” אינו שייך לאחדות הגדולה של יהוה אלא ליהוה הקטן, הלא הוא מטטרון. ניתן לומר שמי שאלהיו מנהל חשבונות של זכויות ועבירות, המיר כנראה את האחדות הגדולה במלאך הממונה, והוא בעצם עובד אלילים במסווה. רק מי שנפשו בת-חורין, ואיננה משועבדת לאף ישות, עצומה ככל שתהיה, איננו עובד אלילים. רק אדם שכזה יכול להקרא "בן חורין”. רק על אדם שכזה ניתן לומר שבאמת "יצא ממצרים” ואמונת האחדות שלו איננה אמונה דואליסטית.
מנוס מחופש והקנאות המונותאיסטית
בספרו הידוע "מנוס מחופש” טוען אריך פרום כי למרות שהאדם מבקש לכאורה להיות חופשי, החרדה הקיומית בה הוא לוקה באופן כרוני גורמת לו לנוס מפני החופש ולשעבד את עצמו שוב ושוב למערכות השלטון.
מי שלוחם למען החופש, אך לוקה בחרדה קיומית, יצור לעצמו במו ידיו את הכלא הבא. אריך פרום מדבר על כך בעיקר ברובד הסוציאולוגי-חברתי, אך אני מבקש לראות זאת גם ברובד הרוחני-תיאולוגי, שהרי את הדת עצמה ניתן לראות כמערכת שלטונית קשוחה, המחייבת את מאמיניה בציות.
בשיחה מעניינת שקיימתי עם אחד מהקבצנים בעיר בופלו שבמדינת ניו-יורק, למדתי ש”דת היא רוחניות בתוספת חומרים משמרים”. חומרים משמרים מזיקים מאד, כידוע, לבריאות הגוף והנפש.
המרד העברי הקדום באלילות בא ממקום המכיר בחופש העליון והמוחלט של רוח האדם. האדם היודע את עצמו כחלק בלתי נפרד מהאלוהות, מכיר בכך שאין הוא ישות קטנה הניצבת כפופה בפני ישות אחרת הגדולה ממנה. אולם החרדה הקיומית בה לוקים בני האדם החלה מיד ליצור לעצמה את הכלא הבא, בדמות הפשיזם של הדת עצמה. אמונת האליל האחד משעבדת לעיתים את האדם יותר מששעבדוהו אלילי מצריים יוון מקסיקו והודו גם יחד. אחרי ככלות הכל, התפיסה הפגאנית פעמים רבות היתה סובלנית למדי.
לעבוד עם ישויות הרוח
הפרדוקס הגדול של המונותאיזם הנון-דואלי הוא שבדיוק משום שהמקור אליו אנו מחוברים איננו ישות נבראת, יש מקום לכל הישויות הנבראות לחסות בצילו של מקור זה, ולקיים ביניהן מגוון רחב של יחסים.
הדבקות הנון-דואליסטית בהויה האחדותית הגדולה קוראת לנו אמנם ‘לצאת ממצרים’ ולא להשתעבד לשום כח נפרד, אך יחד עם זאת היא זו שמאפשרת לנו לעבוד בשיתוף פעולה עם ישויות אחרות — רוחניות או גשמיות.
בני האדם יוצרים מגוון רחב של שיתופי פעולה בינם לבין עצמם, שאינם מבוססים על שיעבוד. בה במידה ניתן לעבוד בשיתוף פעולה גם עם ישויות הרוח. אם אדם מכיר, לשם דוגמה, בקיומה של האלה אשרה, או בקיומו המופלא של האל פאן, אין זה אומר שהוא בהכרח משתעבד להם. אדם יכול לעבוד בשיתוף פעולה עם האלים והאלות מבלי להיות עובד אלילים. אנחנו יכולים לעבוד איתם ולא לעבוד אותם, ממש כשם שאנחנו יכולים לעבוד יחד עם אדם אחר מבלי להשתעבד אליו.
ניתן לעניות דעתי לעמוד בקשר אינטימי עם כוחות רוחניים כאלו ואחרים, עם עצים קדושים וסלעים מקודשים, עם רוחות הטבע, עם כל מה שהקדמונים קראו לו "אלים ואלות", וכל זאת מבלי ליצור שיעבוד.
במאמרי “הפסיכולוגים של אלהים” (פורסם בספר “בסוד לויתן”, הוצאת מודן, ,2005 בשיתוף עם ד”ר מיכה אנקורי) הראיתי כיצד יחסי המאמין בן החורין עם הישויות האלהיות, אינם יחסים של ציות, אלא של כבוד הדדי ועבודה משותפת. יחסים אלו הינם דו-צדדיים ויכולים בשל כך להביא גם להתפתחות של הישות האלהית בעקבות החיזון החוזר שהיא מקבלת מהאדם.
מסקנה זו עולה מהסיפור התלמודי אותו ניתחתי שם, אודות רבי מאיר הלומד תורה מאלישע בן אבויה, למרות שהלה נחשב כמנודה בעולם העליון והסתבך אישית עם מטטרון (על פי ניתוחו של פרופסור יהודה ליבס בספרו הנפלא “חטאו של אלישע”). ואף מהסיפור המקראי על אברהם, המתווכח עם יהוה (הקטן?) אודות השמדת סדום ועמורה. הסיפור המקראי, כמו גם אגדות חז”ל, מצביעים על יחסי גומלין של האדם והישויות האלוהיות המנהלות את העולם, כאשר ישויות אלו גם לומדות לעתים מהאדם ואומרות “ניצחוני בני ניצחוני” (בבא-מציעא נט\א).
לפגוש את ההויה במערומיה
בספרו הקלאסי "שערי אורה" מאריך ומסביר רבי יוסף ג'יקטילה, המקובל הספרדי בן המאה הי”ג, כיצד העצְמוּת האלהית, מתכסה תדיר בלבושים. לבושיה של העצמות האלהית הינם שמות הקודש והמלאכים. יחד עם זאת טוען הוא כי:
“לעתיד לבוא, בהיות השכינה חוזרת למקומה, יפשוט השם כל אותן המלבושין” (שערי אורה, השער החמישי, הספירה השישית)
הרבי מאיז’ביץ בספרו “מי השילוח” (פולין, המאה הי”ט) מוסיף ואומר שכל המערכת הדתית אינה אלא מערכת מורכבת של לבושים, המסתירה את האור האלהי העירום והפשוט. על התשוקה הקיימת בלב האדם להתחבר לאלהות ללא כל לבושים אומר הוא:
"היחול והקיווי שלי הוא להתגלות האור שיהיה לעתיד, בלי לבוש, רק לחיים פשוטים” (מי השילוח ח"א, לקוטי הש"ס למסכת מגילה, ד"ה 'והקרוב אליו').
מי שמכיר בכך שההויה הגדולה היא המציאות עצמה, שמעבר לתפיסת החושים, יכול לראות בכל נברא התגלות נסתרת של אותה הויה אחדותית. המציאות הנתפסת בחושים, כמו גם הישויות הרוחניות, מהווים כולם לבושים להויה הגדולה, אולם קיימת ערגה אירוטית קדושה להתמזג עם ההויה הגדולה במערומיה. הבריאה כולה על רבדיה הגשמיים והרוחניים היא שמלת הערב של ההויה הגדולה – כפי שאומר משורר תהילים: "עֹ֣טֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָ֑ה נוֹטֶ֣ה שָׁ֜מַ֗יִם כַּיְרִיעָֽה” (תהילים קד, ב).
רבי נפתלי מרופשיץ, תלמידו של החוזה מלובלין (פולין, המאה הי”ח) כתב על פסוק זה:
"בכל מקום שנתגלה ונתגדל כבודו יתברך, הוא כביכול בחינת לבושו יתברך, נמצא שהארץ הוא גם כן בחינת לבושו יתברך" (ספר “זרע קודש”, פרשת בראשית).
גם אם משתוקק המיסטיקאי להפשיט את אהובתו משמלת הערב — אין הוא בז לשמלתה. להיפך: הוא משבח את אהובתו על יופי שמלתה ותכשיטיה. הבריאה כולה שמלתה של ההויה הגדולה היא, וגם היא מהווה מושא לכבוד, לאהבה ולהערצה. אין עבור המאהב כל הבדל בין שרוול לכפתור, בין סוס לחיפושית, בין אדם לחזיר בר, לאלת השמים או לנימפת הנהר הזורם. שיווה וקאלי, עשתרת ודגון, פאן ואפרודיטי, איזיס ואוזיריס – כולם הינם כוחות נבראים, ומתוך כך הינם חלק מהמציאות המופלאה הזו, שהיא שמלת האלוהות המלאה בעיטורים פרקטליים עד אין קץ, וכל הישועות כולן אינן אלא קישוטי שמלתה היפה לתפארה של האחדות הגדולה שאינה ישות כלל.
מצד שני, מי שמתמקד יתר על המידה באחד מכפתורי השמלה, ושוכח את האהובה המלובשת בתוכה – עלול לבלות את הלילה לבד.
זהו לדעתי פשר בדידותו האקזיסטנציאלית של האדם. תודעתנו ממוקדת בענינים, גשמיים או רוחניים שאינם אלא לבושיה של ההויה. כל עוד אין דעתנו פנויה להכיר באהובה הגדולה מבעד ללבושיה, ממוקדים אנו בלבושים עצמם ושוכחים אותה. התוצאה הבלתי נמנעת של מיקוד התודעה בלבושים היא תחושה עמוקה של בדידות קיומית. אולם מי שמצליח לראות את האהובה הגדולה מבעד ללבושיה השונים — אינו בודד לעולם.
“בי אדוני”
על בסיס תודעה זו פירש הבעל שם טוב (אוקראינה, המאה הי”ח) את מילותיו של יהודה בספר בראשית. כשיהודה ניגש אל יוסף, הנראה לו כמשנה לפרעה, הוא מתחנן ופותח בלשון “בי אדוני”. כך מסביר זאת הבעל שם טוב:
“ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני... כי כח הפועל בנפעל... אלא שהוא בתוך כמה לבושין ... וכאשר יתן לב להבין שגם כאן הוא יתברך אתו עמו, אז הוסר ונתגלה הלבוש ונתבטל הצער.”
הבעל שם טוב מוסיף שם כלל חשוב נוסף בעניין הלבושים: שלא כאדם, שלבושיו נפרדים ממהותו, לבושי האלהות אינם נפרדים ממנה עצמה. הבעל שם טוב משתמש בדברי המדרש שממשיל זאת לחגב (קמצא בארמית, ואולי צריך להיות קפצא?), שכנפיו הן לבושיו, אך בה בעת הן גם חלק בלתי נפרד ממנו. בלשון המדרש: “כהדין קמצא, דלבושיה מיניה וביה (בעברית: “כאותו החגב, שלבושיו ממנו ובו”, בראשית רבא פ"א ה).
על פי זה מוסיף הבעל שם טוב ואומר:
“ובריאת העולם כולו כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה (כאותו החגב, שלבושיו ממנו ובו) ובכל מיני צער בגשמי וברוחני שם יש ניצוץ קדוש ממנו יתברך, וכאשר יתן לב להבין שגם כאן הוא יתברך אתו עמו, אז הוסר ונתגלה הלבוש ונתבטל הצער”
כלומר, אמנם למרות שהקוסמוס אינו אלא לבושים לאלהות, אצל האלוהות הלבוש אינו נפרד מהעצמות. משמע — הלבוש עצמו גם הוא אלהות! כמו שאמרתי בתחילת דברי, המציאות עצמה היא אלוהות, וכשמגלים זאת בנפש, אומר הבעל שם טוב, נעלם כלא היה צערו הקיומי של האדם.
זן וספר התורה
והרי לכם סיפור אמיתי שהתרחש בארה"ב בשנות השבעים: חב"דניק אחד שמע על יהודי שהפך להיות מורה זן גדול ותלמידים רבים עולים אליו לרגל. החליט אותו חב"דניק לנסות להחזיר את היהודי התועה בתשובה. הלך ועמד בתור הארוך לפגישה אישית עם המורה. כשנכנס לבסוף לחדרו של המורה ראה אותו יושב בישיבת לוטוס על הרצפה, פסל מוזהב של בודהא מונח לצדו וקטורת בוערת לפניו.
מורה הזן העיף מבט קצר בנכנס, ואמר לו מיד: אני יודע לשם מה באת אלי! באת כדי להחזיר אותי בתשובה.
- אכן כך, הודה החסיד.
- ואני יודע גם מה אתה חושב... אתה בודאי חושב שאני עובד אלילים, שהרי יש פה פסל של בודהא וקטורת בוערת לפניו.
- אתה צודק, אמר החסיד ומשך בכתפיו.
מיד לקח מורה הזן את פסל הבודהא בידו, השליך אותו מבעד לחלון, ואמר: עכשיו נראה אותך עושה כך גם עם ספר התורה שלכם!
המפגש טלטל את אותו חסיד עמוקות. הוא עזב את תנועת חב"ד ופצח במסע עמוק של חיפוש רוחני אותנטי, תוך שהוא מתוודע בענווה לדרכים רוחניות רבות מתרבויות העולם שמחוץ ליהדות. בסופו של דבר מצא החסיד, ששמו היה ר' דויד וולפבלאנק, את מקומו בתנועת ה- Jewish Renewal אצל מי שהיה לימים גם מורי ורבי, ר’ זלמן שחטר-שַלוֹמִי עליו השלום. ר’ דויד חיבר פירוש מדיטטיבי לסידור התפילה בשם Meta Siddur ונהג בענווה כלפי כל דתות העולם.
(את הסיפור שמעתי מפי ידידי רבי גרשון וינקלר, שהכיר אישית את ר’ דויד ושמע את הדברים מפיו).
לסיכום:
אלילות אינה קשורה לדת כזו או אחרת. גם מונותאיזם עלול להיות מונותאיזם אלילי, כי אלילות היא גישה. מה שמאפיין את האלילות הוא הנטיה להשתעבדות לישות גדולה, נטיה המנוגדת לחירות העמוקה של נשמת האדם. אין בגישה האלילית את האומץ הרוחני הדרוש לאדם על מנת להיות לבן חורין.
מבעד לשכבות האלילות המונותאיסטית שנמצאות כבר בתנ”ך עצמו, ניתן לדעתי לזקק את הבשורה העברית הקדומה שאיננה האמונה באל אחד, כפי שנוהגים לחשוב, אלא ההכרה באחדות הגדולה שאיננה אל.
בשורת החירות העמוקה של העבריים טמונה באפשרות לדבקות של אהבה באחדות ההויה.
ברגעי חסד מיוחדים יכולים אנו לפגוש פתאום את תחושת המסתורין המופלא של הקיום. אלו רגעי אהבה גדולה, שיכולים להתרחש תוך מפגש עמוק עם הטבע, או דרך יחוד מיני עמוק עם אהובינו. לפעמים גם ההכרה במוות יכולה לחולל את הפתיחה המיוחלת של התודעה. מדיטציה עמוקה ודממת המחשבה מאפשרות לנו גם הן לגעת באותו מסתורין, החי עמנו תמיד. ברגעי חסד אלו מתפרקת, או נמסה, תפיסת הנפרדות שלנו ואנחנו מכירים פתאום באחדות הקיום ומסתוריותו הגדולה, הממלאה את הלב באהבה וביראת כבוד גדול, כפי שכתב אלברט אינשטיין:
"כל מי שמעורב באופן עמוק בחקירה המדעית משתכנע בהדרגה, שבחוקי היקום מתגלמת רוח – רוח נעלה לאין שיעור מזו של האדם ... בדרך זו מוליכה החקירה המדעית להרגשה דתית מיוחדת במינה, שונה לגמרי מהדתיות של מישהו יותר נאיבי" (מכתב לילד ששאל אם המדענים מתפללים, 24.1.36)
מהותה של החירות
החירות עליה אני מדבר איננה השתמטות מלקיחת מאחריות, או בריחה ממצבי מצוקה. חירות זו היא מצב פנימי בו האדם פועל על פי קריאת עצמותו, או על פי "הכרח טבעו בלבד" כדברי שפינוזה (ראו הערה 2) אלא שטבע זה אליו אני מתייחס – טבעו האלהי של האדם הוא. מתוך הכרח טבעו ומהותו יכול האדם למצוא את הקריאה לפעולה שאיננה קריאה חיצונית או הכרח חברתי, אלא קריאה פנימית, שכאשר הוא עונה לה בתשובה העתיקה של "הנני" – הוא חש חופשי לעשות את הדבר הנכון ביותר לעשותו.
פאנ-אנתאיזם מיסטי
אני רוצה לסיים את המאמר בציטוט נפלא מתוך ספרו של ידידי פרופ' רבי ארתור גרין, אותו העניק לי בעת כתיבת הטיוטה הראשונה למאמר זה, בו הוא מספר על תפיסתו האישית את האמונה:
"עמדתי התיאולוגית היא של פאנ-אנתאיזם מיסטי, כזה המאמין שאלהים נוכח בכל המציאות כולה; שה׳הויה׳ (׳יהוה׳), נמצאת בתשתית כל הקיום כולו ומאחדת אותו. יחד עם זאת, באופן מסתורי, השלם הזה גדול לאין-שיעור מסכום חלקיו. אין הוא ניתן לידיעה שלימה, ואין הוא ניתן לצמצום לחלקים המרכיבים אותו [ ...] מבקש אני לענות לאותו ׳אנכי׳ שזכיתי לשמוע, להציב עצמי לשירותו בכך שאשא על כתפי את המשך התהליך ההתפתחותי של החיים. לשם כך אני בוחר להאניש את ההויה ולקרוא לה בשם העתיק ׳אלהים׳. בעשותי זאת אני מצהיר את אהבתי ואת התמסרותי להויה, את נכונותי לחיות חיים של חיפוש מתמיד אחר מענה לאמת הווייתה. אולם כאן נרמזת גם האמונה, שבדרך מסתורית כלשהי, ההויה גם אוהבת אותי, שהיא חוגגת את אותו הרף-עין בו היא שוכנת בתוכי, והיא מתענגת על האופנים והצורות היחודיים המכוננים את היותי, כשם שהיא מתענגת על כל אחד מאין-ספור התגלמויותיה המגוונות להפליא." (ראו הערה 3)
הערות שוליים:
1) רבי צדוק הכהן מלובלין (פולין, המאה ה-19) מסביר שהשם מטטרון משמעו ‘מנהיג’ בלשון רומי, ששלטה בישראל בתקופה בה נכתבו הדברים: ”ידוע שהוא שר העולם, וכן טעם המילה בלשון רומי ‘מנהיג’, וכמו שאמרו בבראשית רבה (ה', ד'). ‘נעשה קולו של הקב"ה מיטטרון למשה’, פירש רש”י: מנהיג. כי שבעים שמות יש למטטרון נגד שבעים לשונות, כמו שמובא בפרקי היכלות. ומסתמא השם מטטרון הוא נגד לשון רומי, ולהיותן אז תחת ממשלתן וגלותן לכן קראוהו חז"ל בכמה מקומות בשם זה" (קונטרס ספר הזכרונות, מצוה ג).
2) כה אמר שפינוזה על החירות: "חופשי נקרא אותו הדבר הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, ונקבע לפעול על ידי עצמו בלבד ואילו הכרחי, ..., נקרא אותו דבר הנקבע על ידי האחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסוימת." (אתיקה, חלק א).
3) מתורגם מתוך Radical Judaism, Rethinking God and Tradition, Yale University press, 2010, p.18-20