בסמוך לארמונו של יעקב פרנק
מבלי להתכוון מצאתי עצמי לא מזמן שוכר פתאום חדר בסמוך לארמונו של יעקב פרנק.
למעשה התכוננתי לסדרת פגישות עם אנשים שטסו כל הדרך מישראל כדי לפגוש אותי ליומיים של עבודה משותפת בפרנקפורט. חיםשתי מקום לשהות בו. הזנתי את הפרטים הנחוצים באייר-בינבי וההצעה הטובה ביותר שעלתה לפני היתה דירה חביבה באופנבך, אחת העיירות הסמוכות לפרנקפורט.
אופנבך? אמרתי לעצמי, הרי זו העיירה בה חי ואף נפטר יעקב פראנק, האיש לו הקדשתי את הספר השני בטרילוגיה של ”קדשה“ — ”אפלה זוהרת“!
למי שלא יודע, ”קדשה“ זו טרילוגיה של רומנים היסטוריים בה החלטתי לספר שלושה סיפורים בלתי מוכרים מההיסטוריה היהודית, שלושה סיפורים שנוגעים בקבוצות מיסטיות, שעסקו בפולחני אהבה של מיניות מקודשת והעריצו את האלה. הכרך הראשון בטרילוגיה מספר את סיפורן של כהנות האהבה ממקדש האלה עשתרת, אותו בנה שלמה המלך בירושלים, מקדש שפעל במשך 300 שנה עד שהחריב אותו המלך יאשיהו, שערך ביהודה מהפכה מונותאיסטית עקובה מדם.
את הכרך השני שנקרא ”אפלה זוהרת“ הקדשתי כאמור לאחת הדמויות היותר פרובוקטיביות ושנויות במחלוקת בהיסטוריה המיסטית של היהודים, הלא הוא יעקב פרנק.
פרנק היה מיסטיקאי בן המאה השמונה עשרה, שפעל במרחב שבין מזרח אירופה והאימפריה העות‘מנית. פרנק בז לכל הדתות הממוסדות וראה בהן זונות דרכים המפתות את האדם, מנצלות אותו, ומניחות אותו לבסוף מצומק ומדולדל, כמנחה לכוחות המוות. הוא העריץ את הנשיות ככוח אלוהי וקרא לה ”העלמה“. כחלק מהדרך המוליכה אל העלמה קרא פרנק לשיבה אל הגוף, אל החומר, אל העוצמה ואל המיניות. הוא התנגד לרעיונות של התעלות רוחנית מעל החומר וראה בחומר עצמו מרחב מקודש שאנחנו בני האדם עדיין לא רואים אותו בעין של אמת, משום שאין בנו דעת. הוא ניסה להנחיל דעת לתלמידיו, כנראה ללא הצלחה מרובה.
אלפים הלכו בעקבותיו. רבים מהם באו מקבוצות שונות שנמנו בגדול על מה שמכונה כיום במחקר ”התנועה השבתאית“ תנועה מיסטית ענקית שקמה מאה שנים קודם לכן סביב פעילותו של שבתאי צבי בתורכיה.
משום ששבתאי צבי ראה בעצמו משיח, ויעקב פרנק צמח כמנהיג מתוך ענפי התנועה השבתאית רבים טועים לראות גם בו משיח. אבל הוא לא ראה זאת כך. למעשה הוא מצוטט כמי שאומר שהמשיח יהיה בכלל אישה, ואולי זו התגלמותה של העלמה עצמה.
כשנה לפני ש(בלי להתכוון) מצאתי את עצמי שוכר חדר בשכנות לארמונו של פרנק בפרנקפורט, מצאתי את עצמי באופן די דומה שוכר חדר בסמוך לביתו של שבתאי צבי במונטה-נגרו. על העליה הבלתי מתוכננת ההיא לרגל אל קברם של שבתאי צבי ושרה אשתו (מי שלדעתי אחראית להרבה מהפולחנים המיניים בתנועה השבתאית) כתבתי מאמר עם תמונות המופיע כאן. https://www.kabalove.org/articles-hebrew/shabtaizvi )
כשנה לאחר מכן, כאמור, התגלגלתי אל הארמון באופנבך. אופנבך היתה ביתו האחרון של פרנק, והמקום בו עד ימי מלחמת העולם השניה הוחזקה גולגלתו כמזכרת… זו היתה אחוזה גדולה על שפת הנהר, בה עמד ארמון יפהפה, אותו העניק הנסיך המקומי לפרנק וחסידיו. כיום פועל במקום בית ספר גבוה לאומנות.
המקום סגור למבקרים. הצצתי פנימה. סטודנטית חביבה פתחה לי את הדלת. היא לא ידעה כלום על פרנק וחבורתו, אבל הניחה לי להכנס ולהסתובב חופשי בחדרים בהם חיה הקהילה שלו בשנים האחרונות לחייו. עברתי מחדר לחדר וניסיתי לשגר את עצמי אחורה בזמן. ניסיתי לחוש מה התרחש בכל אחד מן החדרים. היכן ישב פרנק ולימד? היכן ערך ניסויים אלכימיים? היכן עשה אהבה (התנסות אלכימית בפני עצמה)? אילו זמירות שמעו הקירות הללו? אילו אנחות, גניחות, בכיות וצחוקים? היכן נערכו סעודות והיכן נערכו טקסים שונים ומשונים? היכן קיבל את פניהם של רוזנים ודוכסיות ששיחרו את פניו?
שבתאי צבי זכה לעדנה כאשר העולם האקדמי החל להתעניין בו ובתנועה שנוצרה סביבו. חוקרים בעל שיעור קומה מגרשום שלום ועד יהודה ליבס נתנו לו כרדיט כמיסטיקאי בעל כריזמה ושיעור קומה רוחני אמיתי, שהיתה לו בשורה משמעותית לעולם. אולם יעקב פרנק לא זכה לכך. פרנק היה הרבה יותר וולגרי משבתאי, והרבה יותר פרובוקטיבי. הוא לא דפק חשבון לאף אחד. הוא הלך בדרכו, ללא חת, עזב את היהדות, עבר דרך האיסלאם כדי לזכות בהגנה באימפריה העותמנית ואז חתך אל הכנסיה הקתולית, שפרשה את כנפיה עליו בזכות האיבה המשותפת ליהדות הרבנית. תחת חסות הכנסיה המשיך פרנק לערוך טקסים מיניים, ולהוליך את תלמידיו אל העלמה בניסיון להקנות להם ”דעת“. בסופו של דבר התגלה לבישופים שפרנק ועדתו אינם באמת נוצרים חסודים, וזה עלה לו ביוקר. 13 שנים ישב פרנק בכלא במבצר צ‘סנוכובה שבפולין, מקום מושבה של ”המדונה השחורה“, עד ששוחרר על יד הרוסים שכבשו את המקום.
אולם פרנק לא זכה לאהדה מצד חוקרי מחשבת ישראל. אפילו עבורם הוא היה קצת יותר מידי. בזמן שכתבתי את ”אפלה זוהרת“ יצא לאור ספרה המיוחד של הסופרת הפולניה אולגה טוקצ‘וק ”ספרי יעקב“ המוקדש לדמותו, ואולי בפעם הראשונה, פרנק מצוייר שם כאדם מיוחד ורב פנים, ולא רק כאיזה נוכל שרלטן.
לעניות דעתי את פרנק צריכה האקדמיה לנסות להבין מתוך השוואה לדמויות דומות מהעולם הטנטרי, ולא מתוך השוואה לעולם היהודי-נוצרי אליו נחתה נשמתו. פרנק צריך לעמוד לצידם של מאסטרים שדרך ההוראה שלהם נחשבת כ“חכמה מטורפת“: דמויות כמו הנזיר הבודהיסטי בן המאה ה 15 דרוקפה קונלי האגדי, שאיבר מינו מקשת עד היום את פתחי בתיהם של כפריים בבוטאן כמזוזה, המורה הטיבטי צ‘וגיאם טרונקפה רימפוצ‘ה, שייסד את אוניברסיטת נירופה בקולורדו, או הגורו והוגה הדעות אדידה סמרג‘, שהלך לעולמו לפני כעשור. השוו את תורתו ודרכיו של פראנק לתורתם ודרכיהם של הללו ותמצאו פתאום הגיון רוחני עשיר בדברים שנראים מופרכים כשמנסים להבין אותו לצד הרבנים והכמרים, להם בז.
יש צדדים בדמותו של פראנק שאני סולד מהם, ויש גם צדדים אחרים שמרתקים אותי. העלילה הזו, התרחשה בפולין של המאה השמונה עשרה, כשכמה אלפים מהסבתות והסבים שלנו התחילו לגשש את דרכם אל פרקטיקות שהיינו קוראים כיום ”יחסים פתוחים בתוך הקהילה“ ואפילו ”טקסים של שמאניזם מיני“. זה מטורף לחשוב על זה. פולין! המאה ה-18! ובכל זאת — כזה מעוף, כזה אומץ!
אפילו כיום, במאה ה 21, הדרכים הללו מאתגרות את הסטטוס-קוו ומרתיחות את דמם של רבים. העולם המודרני עדיין מסוגל לכבד מיניות בעיקר כשהיא מוגדרת בתוך מערכות יחסים סגורות. התרבות מכירה אמנם בסקס מזדמן, זנות, ואף בקיומן של ”מסיבות סקס פרועות“ אך היא רואה זאת כסוג של פורקן יצרים בלתי מכובד, גם אם נסלח.
מה שאין לתרבות המודרנית יכולת להבין זה החיבור בין מיניות, קדושה וקהילה. טקסים קהילתיים הכוללים מרכיבים אירוטיים היו נחלתה של האנושות משחר ימיה. המהפכה המונותאיסטית שעברה האנושות עם הופעת הדתות המונותאיסטיות הצליחה למחות מעל פני האדמה את התרבויות הקדומות שעסקו בכך. העולם החילוני-מודרני פרץ אמנם חלק מגבולות הדת, אבל בדיוק משום שהוא עולם מחולן, אין בו עדיין מקום לקדושה בכלל ולמיניות מקודשת בפרט. מין נתפס כיום כצורך ביולוגי-פסיכולוגי וקדושה נתפסת בעיקר כסוג של מניפולציה ממסדית. השילוב של מין וקדושה מעלה עדיין התנגדות גדולה. יש בציבור חשד בריא, שתוהה עד כמה כל העיניין פה איננו פשוט דרך עקלקלה לסיפוק של צרכים קטנים בחסות מילים גדולות.
אני מבין את החשד הזה. יש אכן אנשים שמנצלים איצטלות של קדושה כדי לספק רעב לצרכים בסיסיים מאד, ומין הוא אחד מהם.
יחד עם זאת, כשם שחקר הקבלה והמיסטיקה במאה ה 19 פספס את היכולת להבין את מושא המחקר לעומק, בשל הגישה ההמזלזלת איתה ניגשו החוקרים למחקרם, שפקפקה באוטנטיות של החויה המיסטית עצמה, כך גם כאן. כדי להבין את פראנק לעומק צריך קודם כל לדעת בנימי נפשנו שיש עומק, משמעות, ורבדים על פני רבדים עדינים ונסתרים, במה שמתרחש במרחב השמאני של טקס הכולל ארוס ומין. מי שיזלזל בעפר לעולם לא ימצא זהב.
