מי שרוצה להבין את המציאות, חייב להבין מיניות
"אם תבין סוד חתן וכלה – תבין הכל"
האמירה הנוקבת הזו מופיעה כאחת משורות המוטו לספר "קבלה וארוס" מאת פרופסור משה אידל. את האימרה הזו מייחס אידל לכתב יד קבלי קדום ואנונימי, אולם השורה הפשוטה הזו מקפלת בתוכה תפיסת עולם שלימה, ויש לומר גם, נועזת למדי. היא אומרת שמי שרוצה “להבין ה כ ל" צריך לרדת למעמקי סודות הזיווג שבין “החתן והכלה”, לסודות הקשר הארוטי שבין גבר ואישה, או למען האמת כפי שאסביר בהמשך הדברים, לריקוד המיני-קוסמי שבין היסוד הזכרי והיסוד הנקבי במציאות.
בלשון ימינו נוכל לומר זאת כך: מי שרוצה להבין את המציאות, צריך קודם כל להבין את המיניות.
על פי הגישה הקבלית הזו, חופן המין בחובו מפתח קסמים להבנת עולם ומלואו, ולמרות זאת מעטים מאד הם האנשים המקדישים תשומת לב מעמיקה להבנת סודו. רוב בני האדם, כולל מרבית שוחרי הרוח, מסתפקים בהתעסקות רדודה בלבד בתחום המיני, תוך התנסות בנאלית, שאת רובה ככולה הם מבצעים בחדרי חדרים ובסודי סודות, כאילו עסקו בדבר מה מגונה, ולא באותו תהליך מופלא שרק הוא בקסמו מסוגל לחולל חיים עלי אדמות.
רוב בני האדם בעולם המודרני גילו לראשונה את העינוג המיני בהיחבא, מתוך בושה, הסתרה, שקר ופחד מלהיחשף. ההתנסויות הראשונות הללו נצרבות בזיכרון העמוק של המח, כקישור נוירוני בין עונג מיני לאשמה, פחד ובושה. אותן חוויות ראשוניות לא זוכות לרוב להתמרה, והן מתקבעות בנפשותינו, וצובעות גם את חיינו הבוגרים בבושה בסיסית, ובתחושת אשמה עמוקה ביחס לכל העניין המיני. כאילו היה זה סוג של לכלוך נפשי. וכך, למרות שדימויים מיניים ניבטים אלינו מכל שלטי החוצות, הנושא המיני איננו זוכה לדיון מעמיק בתרבות השלטת.
מצב העניינים הזה מזכיר לי את דברי רבי שמעון בר יוחאי בספר הזוהר, הנאנח על כך שחכמי הסוד (אותם הוא מכנה ”מחצדי חקלא“ או בעברית "עובדי הכרם") מועטים הם, וגם הם מעבדים רק את השוליים, ולא נכנסו עדיין בעובי הקורה.
סופר ישראלי מכובד אחד, שיד ורגל לו גם בארון הספרים היהודי, שאל אותי פעם: "למה אתה מתעסק במיניות וקבלה? יהודים הרי לא ידעו להזדיין… לא תמצא ביהדות הנחיות מיניות כמו שתמצא בכתבי הטנטרה. יהודים ידעו דברים אחרים… הם לא הבינו במין".
הדעה אותה ביטא ידידי הסופר משותפת לאנשים רבים, שהרי מובן לכולנו שהמקובלים היהודים היו גברים, שחיו בחברה דתית ושמרנית מאד. ההתנסות המינית שלהם היתה בסופו של דבר מוגבלת מאד, אפופה מחסומים חברתיים, איסורים, פחדים וחרדות. מקובלים ומיסטיקנים שלמרות הכל בקשו חירות לנפשם בתחום המיני, כמו עשרות המיסטיקנים היצירתיים של התנועה השבתאית והפרנקיסטית במאה ה י"ז והי"ח, הוקעו על ידי החברה המסורתית כנואפים וכרשעים איומים. כתביהם, שלדעתי משקפים לעתים תובנות "טנטריות" עמוקות, הוחרמו, נשרפו ונגנזו, והמעט שנותר לא זכה עדיין למחקר תימתי רציני, על ידי חוקרים בעלי הבנה בטנטרה מזרחית, חוקרים שלא יהיה להם צורך להביע סלידה מאותן "אורגיות מקודשות" בהם עסקו יעקב פראנק וחסידותיו הפולניות במאה השמונה-עשרה.
באשר אלי, ובכן, כדי לפצח כמה מהקונכיות הסוגרות על אותן פנינים, הייתי צריך להרחיק נדוד במסעות נפשי אל התורות האזוטריות של המזרח הרחוק, ואז לשוב אל הכתבים הקבליים ולגלות בהם עומקים בלתי מוכרים וניצוצות חבויים, שהיו זקוקים לעיניים חדשות כדי שיבחינו בהם.
לפני כ-17 שנים הבליחה בי ההכרה שנוצר פער עצום בין היהדות שאליה "חזרתי בתשובה" ובין מקורותיה העתיקים. על פי מסורת חז"ל בקודש הקודשים של בית המקדש הראשון היה סימבול מיני עז, בדמות שני מלאכים מכונפים, זכר ונקבה, שהיו נתונים באקט מיני של אהבה. חז"ל אף טענו ש"בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה, בזה ואומרים להן ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה".
זיווגים בקודש הקודשים
מה שמונח בלב המתחם המקודש של דת כלשהי מסמל את מרכז התודעה הדתית של אותה דת. והנה, הדת היהודית מדווחת לנו על כך שמרכז התודעה שלה החזיק סימבול של מעשה אהבה! אין בית כנסת שיעז לרקום כיום את הכרובים עושים אהבה על פרוכת ארון הקודש שלו. די בכך כדי להבין עד כמה התרחקה היהדות ממקורותיה.
והרי לכם קוריוז נחמד: אם תחפשו באינטרנט תמונות של הכרובים על ארון הקודש תמצאו שלמרות הציטוט התלמודי הידוע שהבאתי לעיל, הטוען שהכרובים היו "מעורים זה בזה" כאיש המעורה בבית לוייתו, אף אחד ממשחזרי כלי המקדש, הנוצרים או היהודים, לא העז לצייר את הכרובים כשהם באמת "מעורים זה בזה". הכרובים של היהודים ושל הנוצרים כאחד מצוירים תמיד כשהם רחוקים מאד זה מזה, מקסימום נוגעים מרחוק עם הכנפיים, כחיבת זכר ונקבה מבני עקיבא. וכמובן באותם ניסיונות שחזור של הארון עם הכרובים אין למלאכית הנקבה שום אפיונים נשיים חלילה… האם אמרתי כבר שהיהדות של היום רחוקה עד מאוד ממקורותיה העתיקים?
ההכרה בפער העצום הזה הכניסה אותי למחקר אישי עמוק שאת פירותיו הראשונים פרסמתי בספר "הישן יתחדש והחדש יתקדש". באותו מחקר התגלו לי הקשרים העמוקים שבין הארכיטקטורה המקדשית העתיקה, מגילת שיר השירים, המיסטיקה של יורדי המרכבה, המיסטיקה של הפרדס, וחיי האישות הפרטיים של דמויות מפתח בתקופת חז"ל, כמו רבי עקיבא וחבריו. התברר לי כי המוטיב המרכזי של לימודי המיסטיקה העברית הקדומה (לגברים) יכול להסתכם ב"לדעת להיכנס בשלום ולצאת בשלום". להיכנס אל לבו של הזולת, להיכנס אל רחם האישה, להיכנס אל מעמקי המסתורין של תורת הסוד ואל פרדס השכינה – בכולם נדרשת אותה מיומנות, כי אל כולם צריך לדעת להיכנס בשלום ולצאת בשלום. ומי שלא נכנס בשלום אין מצב שיצא משם בשלום. אך מהו אותו "שלום"?
קיימת בעולמנו מלחמה בלתי מדוברת, עתיקה ומרה, בין גברים לנשים. זו מלחמה עקובה מדם וספוגה בדמעות. מלחמה של דיכוי מיני, שמושל בה הפחד הנורא של גברים מפני עוצמתה המינית הבלתי מרוסנת של הנקבה.
הפסיכולוג הנודע ויליאם רייך שחקר את המשמעות המרפאה של האנרגיה האורגזמית, סבר שראשיתו של כל דיכוי בניסיון לדיכוי מיני. דיכוין של הנשים בחברה הפטריארכלית קשור בקשר עמוק, ובלתי מודע לרוב, אל הפחד הקמאי של גברים בלתי מפותחים מפני עוצמותיה המיתיות של המיניות הנשית, שבין היתר גם הביאה אותם לעולם. נשים שאולפו בהצלחה על ידי גברים שכאלו, הפכו עם הדורות לכלי המלחמה הטובים ביותר של העולם הגברי כלפי בנות מינן שלהן: אימהות מדכאות את בנותיהן דבר יום ביומו , סבתות את נכדותיהן, מורות את תלמידותיהן, ומי שמעזה להרים ראש ולהשתחרר מעט מאימת הדיכוי מיד מוחרמת, נענשת ולעתים אף נרצחת (עיין ערך "פרשת סוטה" במקרא ובתלמוד). המלחמה הזו קיימת כבר אלפי שנים, לפעמים על אש קטנה ולפעמים בוערת, אפילו בבתים הבורגניים ביותר.
זין? שלום!
איבר המין הזכרי נקרא כיום בסלנג העברי "זין" – שמשמעו כלי מלחמה, כלי זין. בלשון חז"ל יש והוא מכונה בשם "אמה", כאמת המידה (אולי כי הזכר נוטה למדוד ולכמת דברים), אבל בשפת המקורות הקבליים הוא נקרא דווקא "שלום".
איבר המין הנקבי לעומתו מכונה לפעמים בכינוי העקיף "אותו מקום" (ואולי רמז נרמז כאן לנקבה ה"נותנת מקום" לעומת הזכר המודד באמתו). אולם כיצד נביא באמת "שלום" אל "אותו מקום"?
השאלות הללו הובילו אותי לחפור בסודות הקשורים לפחד העמוק והקמאי של העולם הגברי מעוצמתה המינית של האישה. הפחד והתשוקה המשמשים בערבוביה ביחסם הבלתי מודע של גברים אל אותו מקום ממנו יצאו, ואליו הם כה שואפים לחז\דור.
כך מצאתי עצמי חוקר את סודותיה של לילית בקבלת האר"י, וכותב גם על כך ספר שלם בשם "מי מפחד מלילית". להפתעתי גיליתי שלמרות שהסימבול של לילית נתפס כמאיים ומגונה בתרבות היהודית-קבלית, החל מהזוהר נרקם קו נסתר בקבלה, קו שהאר"י הוסיף ופיתח באופן נרחב, קו המכיר בכך שבעצם שורשה של לילית גבוה מאד, גבוה מהארכיטיפ של "חוה" – האם, הרעיה, והאישה המותרת והחוקית. יותר מכך – תיקון העולם תלוי בעצם בבירור הניצוצות הקדושים הקשורים לשורש לילית. בירור זה כרוך בשינוי עמוק של דפוסי החברה הפטריארכלית, המסומלת באותם כתבים על ידי הארכיטיפים של "אדם" וכן של "יעקב", למצב בו לא תהיה מונעת עוד על ידי הפחד הבלתי מודע מפני הנקבה העוצמתית. הדבר כרוך בהתעלות החברה כולה, על הצדדים הגבריים והנקביים שלה, עד למצב בו מתרחש שינוי בתודעה, והארכיטיפ של לילית לא יתפס יותר כדמות שלילית, גם בעיני עצמה.
למרות כל העושר הטמון בכתבי המקובלים עלי לומר כי לימוד של רוחניות-מינית מתוך כתבי המקובלים חייב להיעשות באופן מאד מודע. עלינו להיות מודעים לכך שהמקובלים עצמם שכתבו את הדברים היו גברים, דיברו שיח גברי, וחיו בחברה פטריארכלית, שמרנית, ודתית מאד. יתרה מכך: לרובם לא היתה גם התנסות מינית מרובה בפועל, ותמיד מומלץ להיזהר ממי שמלמד אותך “אמיתות” על עניינים שלא חווה בעצמו.
יחד עם זאת – יש לזכור כי הקבלה משמרת בתוכה גם ניחוחות עתיקים ועזים, של המיסתורין העברי הקדום. המקובלים עצמם כותבים פעמים רבות כי דרך הקבלה היא המשך ל"דרכם של הנביאים", אולם אני רוצה להציע את ההכרה בכך שאין זו רק "דרך הנביאים" אלא לא פחות מכך גם שריד לדרכם של הפגאניים הקדומים, מבני ובנות ישראל: בעלות האוב, הקדשות, הנשים המקטרות למלכת-השמיים וכהני הבמות הסוגדים ל"יהוה ואשרתו". כשלומדים את כתבי הקבלה מתוך מודעות לכל הנ"ל ניתן לדעתי לחלץ מהם חכמה רוחנית אמתית ושימושית גם בתחום המיני. אבל זה לא מסע פשוט. כדי לא ליפול לאפולוגטיקה דתית מתנצלת, או לחילופין לפונדמנטליזם פשטני, הרואה בכל מילה מן הכתוב אמת מוחלטת, גם אם היא לא עובדת במציאות, יש צורך במורכבות נפשית, של חיבה אמתית למקורות יחד עם מבט ביקורתי, סבלנות רבה ויכולת תרגום של שפה קדומה לשפה עכשווית. הרבה יותר פשוט זה ללכת ללמוד רוחניות מינית במקומות אחרים בעולם.
ללמוד אהבה
"אם תבין סוד חתן וכלה – תבין הכל" אמר הציטוט בו פתחתי את המאמר, ואני רוצה לסיים ולומר את הדבר גם מהכיוון ההפוך: כדי להבין סוד חתן וכלה צריך להבין את המכלול.
ההולכים במסלול לימודי האהבה חייבים ללמוד לא רק על מיניות האדם, אלא אף על דרכי תקשורת בין אנושית בריאה, לתרגל עבודה עם התודעה, ללמוד להכיר במיסתורין של הקיום, לדעת לעבוד עם הטבע, לשיר, לעשות טקסים בעלי עוצמה, ולהתמחות בשאר מיני אומנויות.
התפתחות האדם כיום לא יכולה להזניח עוד את תחומי האהבה והמין, אך התחומים הללו אינם עומדים בפני עצמם. להפך, הם מחוברים ומרושתים אל האדם בכללות הוויתו. משום כך קראה הקבלה לאיברי המין “ספירת היסוד” - כי על היסודות הללו בנויה כל קומתו של האדם.
