לקיחת אחריות משותפת לשם החלצות ממשולש הדרמה

מאת אוהד פלא

הבהרות חשובות: 1. מאמר זה איננו מתיחס למצבים נוראים של ניצול חסרי ישע וכדומה, אלא לדינמיקות יחסים בין אנשים בוגרים וכשירים מנטלית, שפעמים רבות נוטות להתדרדר, שלא במודע, אל משולש הדרמה ולשחזר אותו שוב ושוב.
2. מאמר זה נכתב עבור קוראים בעלי הכרות בסיסית מוקדמת עם התיאוריה של משולש הדרמה

.

הרעיון הגאוני שעומד מאחורי "משולש הדרמה של קרפמן" וההתפתחויות המאוחרות שלו, הוא שאין זה משנה באיזו מפינות המשולש נמצא את עצמנו — כל עוד אנחנו נמצאים באחת מהן, אנחנו משתתפים בדינמיקה של תודעת הקורבן, ותורמים ליצירת דרמה מיותרת. קשה אולי להודות בכך, אך מה שמודל משולש הדרמה טוען הוא שהקורבן, הפוגע והמושיע (Victim, Persecutor, Rescuer) פועלים כולם מתוך אותה רמת תודעה. אפילו המושיע מגיב מתוך תודעת-קורבן, ולא יותר. 

לכן, אם איננו רוצים להמשיך לחיות ברמה הזו, עלינו להפסיק לשחק, במודע ושלא במודע, במשחקי VPR .

משולש ההעצמה

בספרו “The Power of T.E.D. (The Empowerment Dynamic)“  סימן דיוויד אזמרגד  את פינות המשולש בצורה חדשה, המצביעה על דרך אפשרית ליציאה מהדרמה: בנתיב הזה, מי שרואה עצמו כקורבן מוזמן להכיר בכך שהוא שותף פעיל ביצירת מהמציאות שלו. זהו צעד לא פשוט, המחייב נכונות להתגברות על הפיתוי המונח בבסיס תפיסת עצמי כקורבן. כמו כן מחייב הצעד הזה הבנה שהעובדה שיש לי חלק ביצירת המציאות איננה הופכת אותי לאשם. הנטיה לחפש אשמים ולהעניש אותם מונעת מאיתנו לראות את החלק שלנו ביצירת המציאות בה אנו חיים, כי איננו רוצים לחוש אשמים. אבל אם נסכים להפסיק לחפש ראשים לעריפה, נוכל לראות כיצד כולנו רוקמים את יריעת המציאות יחדיו, וגם אם קרה לי משהו שלא הייתי רוצה שיתרחש, יתכן שתרמתי לכך גם אני. זה לא הופך אותי אשם, אבל זה מוציא אותי ממקום הקורבן חסר האונים שדברים פשוט קרו לו. 

כשמי שראה עצמו כקורבן מסכים להכיר בכך שגם הוא שותף באופן כלשהו ליצירת המציאות, יכול הוא לשנות את הפרפסקטיבה ביחס ל"רודף", שהופך פתאום להיות סוג של אתגר שיש לעמוד מולו ולפגוש אותו עם עוצמה פנימית, בעוד ה"מושיע" מתחלף ומשתדרג במשולש של דויד אמרלד למנטליות של מאמן.  בשפת המקור המשולש החדש הוא משולש של Creator, Chalange, Coach

מה בין מושיע למאמן?

אחד ההבדלים בין מושיע למאמן הוא שהמושיע מחזק את קורבנותו של הקורבן, בעוד שהמאמן מחפש להעצים את כוחותיו הפנימיים ולכן אין הוא משתף פעולה עם תחושת חוסר האונים שאיתה מגיע הקורבן, אלא מנסה לעזור לו לגלות כוחות ועוצמות, כם אם זה מתסכל (הרבה פעמים תהליכי אימון הינם מתסכלים בתחילה). מטרת המאמן היא להעצים את מי שרואה את עצמו כקורבן, להזכיר לו שהוא לא קורבן חסר אונים אלא היוצר של המציאות של עצמו, ולהציע לו כלים להתמודדות עם המצב מכאן והלאה באופן שישיב לו את כוחו, כדי שיוכל להתמודד עם האתגר ממקום מועצם. כאשר הקורבן מוכן לשינוי הזה (ולא כל קורבן מוכן. רוב האנושות מכורה לדרמה ובלא-מודע מפיקה מכך הנאה סמויה), הוא יכול לשנות מייד את הדינמיקה כולה ולחלץ את עצמו ואת האחרים ממשולש הדרמה.

האם זה היה בכוונה?

אחד הדברים אותם אני מוקיר מלימודי התלמוד הוא הגבול הברור הקיים בהלכה היהודית בין "חטא" שנעשה במזיד או בשגגה. מעשה יכול להיקרא "עוון" רק אם נעשה בכוונה תחילה. לדוגמא: אם אדם התכוון לפגוע בזולתו, הרי שהמעשה נחשב כעוון וההשלכות בבית הדין יהיו חמורות בהתאם. לעומת זאת, אם המעשה הנדון נעשה בשגגה, בטעות המבוססת על פיזור הדעת או על בורות ("לו ידעתי שזה יפגע בך לעולם לא הייתי עושה זאת!") אין המעשה נחשב לעוון, וההשלכות בבית הדין תהינה שונות בתכלית.

בבואנו לדבר על חציית גבולות בתחום המיני והתנהגות מינית פסולה, עלינו להחיל קודם כל את השאלה הזו על המצב: האם היה זה מעשה מכוון? האם המואשמת הייתה מודעת לעובדה שמעשיה פוגעים בזולתה? 

רוב הטענות העולות כנגד אנשים בשדה המיניות המקודשת כיום קשורות לאינטראקציות אינטימיות שאמנם גרמו לצערנו נזק או כאב אך נעשו שלא בכוונת מכוון. נורמלי לחלוטין, כמובן, להרגיש פגועים, ואף פגועים מאד, כתוצאה ממעשים שנעשו בשגגה. פגיעות בשגגה מתרחשות בכל דינמיקה בין-אישית, וכמובן גם בדינמיקה אירוטית, אולם בשל הכמות העצומה של טראומה אישית וחברתית סביב כל מה שקשור למיניות עוצמת הכאב שעלולה לצוף באינטרטקציות הללו היא חריפה מהרגיל.

עלינו לשים לב לעובדה שפעמים רבות לא רק מי שמואשם כ“רודף“ לא היה מודע להשפעה הכואבת של מעשיו, אלא גם מי שרואה עצמו בתפקיד הקורבן לא היה מודע בעת ההתרחשות להשלכות הכואבות של הדבר. רק מספר ימים, חודשים או אפילו שנים מאוחר יותר, הם התעוררו לתחושה שבעצם היה משהו כואב באותה אינטראקציה שהתרחשה בעבר.
מה שקורה כיום ברשתות החברתיות היא תופעה של א\נשים שמפרסמים בפומבי האשמות כלפי אדם כלשהו (לעתים קרובות מבלי לחשוף את זהותם), מבלי לקחת אחריות כלשהי על חלקם ביצירת האינטראקציה המדוברת. את עצמם הם מציגים כקורבנות, את האדם המדובר כרודף, ומיד כל קהילת האינטרנט נרתמת לתפקיד המושיע ותוקפת באגרסיה את מי שהושם בתפקיד ה"רודף". זה קורה באופן כמעט אוטומטי, וכנראה גם מספק להמון הזועם את הקארזיס המיוחל, כשם שסיפקו קיסרי רומא לאזרחים על ידי צפיה בקרבות הגלדיטאורים והסיפוק הגדול שקיים בלהפנות את האגודל כלפי מטה ולגזור את דינו של האדם למוות בכיכר העיר.

דרך אחרת להתייחס להאשמות בקהילה מודעת

דואן שרי, האישה החכמה שאני בר-מזל להיות בנזוגה לחיים, הציעה שכאשר אדם בא עם האשמות כלפי אדם אחר בהן ברור שלא הייתה לאותו אדם כוונת פגיעה בזדון (ושוב, לא מדובר בפגיעה בחסרי ישע, אלא באינטראקציות מורכבות של יחסים בין בוגרים) אנחנו, כקהילה מודעת, ניקח מיד את התפקיד העמוק של המאמן. כקהילה מודעת, המעוניינת לשדרג את עצמה ואת התחום בכללותו, נהיה עם האדם בכאבו, נכיר בו, אך נסכים להתייחס לטענות שלו עלפי הזולת רק לאחר שמי שמציג אותן יענה גם הוא על שאלות כגון: ”היתכן שגם לך היה חלק כלשהו ביצירת אי הבהירות שהובילה לאותה טעות מצערת? התוכל לראות כיצד?"

הכונה ליציאה ממשולש הדרמה כדי לשוב אל מרחב של אהבה, ריפוי, העצמה ונוכחות, מחייבת את כולנו לשים לב כשאנו נרתמים אוטומטית לתפקיד המושיע, ואז לבחור באופן מודע לעצור, ולהיכנס לתפקיד המאמן במקום זאת. תהליך כזה כרוך בקריאה ללקיחת אחריות של כל הצדדים המעורבים המקרה המצער בו דנים. גישה שכזו רחוקה מלהיות בגדר "האשמת קורבן" ולו משום שאיננו מעוניינים במשחקי האשמה כלשהם. מה שאני מדבר עליו הוא חלוקת אחריות בין כל האדריכלים של מצב נתון, במקום הנטיה הקיימת כיום לחפש אשמים לכל מצב מצער.  

במצבים של פגיעה בלתי מכוונת שמתרחשת בין בוגרים במערכות יחסים, עלינו לברר כיצד נוצרו אי הבנות הללו? ואולי חשוב מכך, כיצד יכולים כל המעורבים להעצים עצמם כדי למזער את הסיכוי שאי-הבנה דומה תתרחש שוב? מה יכול כל צד לעשות כדי לייצר תוצאה טובה יותר אם וכאשר יתקל במצב דומה בעתיד? הלקחים שניתן ללמוד מבירור שכזה עשויים להיות כל כך חשובים לכל אחד מהצדדים, כמו גם עבור הקהילה כולה. הרבה ריפוי וצמיחה יכולים לנבוע מתהליך שכזה, שישדרגו את כל מעגלי הקהילה הקשורה באותו מקרה.  

כדי שיתרחש תהליך של לקיחת אחריות במודעות רחבה, עלינו לשים לב לרמת התודעה ממנה אנו פועלים. האם אנו מחזיקים (באופן לא מודע) באנרגייה של האשמה, שיפוטיות, צדקנות או מגננה מופרזת? כשאנו נמצאים בתפקיד המושיע, אנו עשויים לחשוב שאנו עוזרים לאדם הפגוע, בעוד שלמעשה, אנו עלולים להחמיר את הפגיעה שלו בכך שבגישתנו המגוננת נמנע ממנו את ההזדמנות להרגיש עוצמה אישית, לגלות מודעות גבוהה ולהיות מוכן כדי למנוע פגיעה עתידית, בעצמו או באחר. ישנה הזדמנות גדולה לצמיחה של מי שחש עצמו כקורבן אם יגלה, ללא אשמה והאשמה, כיצד לא רק האחר אלא גם הוא תרם באופן כלשהו ליצירת הדינמיקה שהביאה לפגיעה, ומה יכול היה הוא לעשות אחרת כדי ליצור דינמיקה מיטיבה יותר בעתיד (בין אם זה הצהרה על צרכים מסוימים או על גבול שחשוב לו, דיוק גדול יותר בבחירת המילים ומודעות לשפת הגוף, שיתוף של האחר לגבי רגישויות / פחדים/ התנגדויות וכו‘). 

דוגמה לחקירה בכיוון זה יכולה להיות אם נשאל את המתלונן: "האם תקשרת את הגבולות שלך בצורה ברורה וישירה לאדם שלטענתך חצה אותם?" בעוד אנו שואלים את הצד השני: "האם ביקשת לדעת מהם הגבולות של האדם איתו באת במגע? האם נתת להם את המרחב ואת הרשות לבטא את הגבולות האמיתיים שלהם, או שהפעלת לחץ סמוי כדי לקבל את התוצאה בה ביית מעוניין?"

אנחנו יכולים להיות סקרנים ולשאול את המתלונן: "האם אתה יכול לזהות דרכים שבהן תרמת לבלבול של האחר?" (למשל, על ידי מתן מסרים כפולים), תוך כדי שנשאל את האדם האחר: "האם שמת לב לחוסר בהירות מסויים שהיה ביניכם באותו זמן? אם כן, האם היית מעוניין להבהיר זאת, או שהתעלמת מחוסר הבהירות כי אולי הית מעוניין לשחק בתחום האפור?"

אם נגמל מעיסוק בשאלות של "מי צודק ומי טועה" נוכל אפילו להציע לשניהם להתבונן בהיבטי הצללים של המצב, באותם היבטים שלעולם לא יחשוף אדם המנסה לצאת ”צודק“. אנחנו יכולים לשאול את שניהם למשל: "אם אתם כנים לחלוטין, איזה חלק מכם היה מעוניין לשמור על מצב מעורפל ולא ברור? למה זה שימש?" וגם - "מה אתה יכול ללמוד לעתיד כתוצאה מאותו אירוע מצער?"

”פריז“

ככל שהמודעות לטראומה ופוסט-טראומה גדלה בשדה המיניות המקודשת, הפכנו מודעים יותר לתגובות הפוסט-טראומטיות של מערכת העצבים שלנו. הפכנו למשל מודעים יותר לעובדה שכאשר מערכת העצבים שלנו דרוכה ונמצאת במצב כוננות פעמים רבות נחסמת לנו הגישה אל האמת שלנו. טענות כגון "קפאתי... לא יכולתי לבטא את הגבולות האמיתיים שלי באותו רגע..." הופכות נפוצות יותר ויותר כתוצאה מכך.

טענה אחרת יכולה להשמע כמו: "אכן אמרתי כן, אבל לא באמת התכוונתי לזה!" 

טענה מסוג זה עשויה להיות קשורה לא רק לתגובת הקיפאון – “פריז“ – אלא גם לסוג התגובה הרביעי, שכמה פסיכולוגים מכנים אותה "ריצוי" – “Fight, Flight, Freez and Apease”. הוגים אחרים מנסים לשמור על האות ההתחלתית F ולקרוא לתגובה זובשם  "FAWN" במשמעות של ”להתרפס“ או ”להתחנף“. סוג זה של תגובה גורם לנו למצוא דרך "לזרום עם מה שקורה" כאסטרטגיית הישרדות. אנחנו משתתפים בפעילות, בין אם זו אינטראקציה מינית או אחרת, לא בגלל שזה מה שאנחנו באמת רוצים, אלא בגלל שמערכת העצבים שלנו מרגישה שזו תהיה הדרך הבטוחה ביותר לשרוד (בין נכון הדבר ובין אם לא). 

המודעות הגואה לטראומה ותגובות פוסט-טראומטיות בתחום שלנו הינה חשובה עד מאד, ויחד עם זאת יש לה גם כמה צללים שכדאי לנו להוציא לאור. אחד מהם הוא שימים, שבועות או אפילו שנים לאחר אירוע מסויים אנשים יכולים להתעורר ולגלות שהם לא הביעו את הרצונות האמיתיים שלהם בגלל תגובת קיפאון בה לקו. או לחילופין שהם אמרו 'כן' והשתתפו באינטראקציה מינית רק כתגובת "ריצוי", וכן הלאה. הכאב בהכרה הזו לפעמים הינו כה גדול, עד שהם עלולים לנסות להיפטר ממנו על ידי הטלת האחריות המלאה על האדם האחר שהיה איתם. הם רוצים להניח שהאחר אמור היה לדעת טוב מהם מה קורה בתוכם באותה שעה. כתוצאה מכך, אדם זה עלול למצוא את עצמו פתאום מואשם בפומבי, כאילו היה רודף של קורבן חף מפשע, בעוד שהאמת היא ששניהם לא היו מודעים באותה העת למה שהתרחש מתחת לפני השטח.

אני משוכנע שכולנו נשמח להיות קוראי מחשבות, או לפחות להיות מסוגלים לזהות תמיד את הסימנים העדינים והבלתי-מדוברים של תגובה פוסט-טראומטית אצל הזולת, אבל אין כל דרך להבטיח זאת, ואיננו יכולים לצפות לכך מאף אדם. משום כך רק סביר בעיני שננהג זה בזה בחמלה, ננסה להמנע מפגיעה, ובמקרה והתרחשה פגיעה שכזו שלא במכוון, נבדוק כולנו, לא מי אשם, אלא כיצד יצרנו מצב שבו מישהו נפגע, שהרי אף אחד מאיתנו לא רצה לפגוע או להפגע!  

בקהילה מודעת ניתן לנרמל ואף לחגוג מצבים של לקיחת אחריות משותפת, שמביאה ללימוד, ערנות ושדרוג מערכות היחסים של כולנו. 

נורמלי לחלוטין לכל אדם לחצות לפעמים את הגבולות של עצמו. אנחנו עושים את זה הרבה פעמים, ביודעין ושלא ביודעין. פעמים רבות הדרך היחידה שבה אנו מבינים שבעצם יש לנו גבול כלשהו היא על ידי חצייתו, והרגשת הכאב שחצייה זו גורמת לנו. כמו תינוק הלומד ללכת ונופל אלפי פעמים בתהליך הלימוד אנחנו לומדים כל הזמו על ידי טעויות, ותיקונן. פשוט כי אנחנו בני אדם.

חברתי האהובה והעמיתה שלי ב ISTA — ג‘נין מארי — אמרה פעם שבדיוק כמו בהקפאת מזון, המערכת שלנו נוטה להקפיא דברים שאנחנו עדיין לא מוכנים "לאכול". אנחנו מקפיאים אותם למועד מאוחר יותר, וכשהם מפשירים, יתכן שזה אומר שמערכת העצבים שלנו מסוגלת כבר להתמודד עם הזיכרונות והרגשות שהיו קפואים עד כה.

לשאוף לריפוי או לדרוש "צדק"?

אחת מ"שלוש השאלות החיוניות“ שדיוויד אמרלד מעלה כשאלות שעשויות לעזור לשדרג את החיווט התודעתי של האנושות היא: "היכן אתה שם את הפוקוס שלך, האם אתה מתמקד בבעיות או בתוצאות?" .

אני רוצה להוסיף לשאלת זו עוד אחת: מהי התוצאה שאנו מבקשים? האם אנו מחפשים נקמה וענישה (פעולות הנקראות בדרך כלל בשם "צדק" על ידי ה"קורבן" ו"המושיע" גם יחד), פעולות שהן כשלעצמן חלק ממשולש הדרמה – או שאנו מחפשים ריפוי והעצמה?

אני חושב שעבורנו, האנשים המאכלסים את הקהילות המודעות ושדות המיניות המקודשת, זו לא באמת שאלה. אנחנו כאן בדיוק משום שאנחנו מחפשים ריפוי. ריפוי לעצמנו, לקהילתנו, לאנושות כולה ולכדור הארץ. לכן עלינו להיות חכמים יותר ולא ליפול קורבן למשולש הדרמה הישן. עלינו לחפש דרכים אחרות להתמודד עם אותם מצבים שבהם כאב ופגיעה נגרמו מאינטראקציות ארוטיות מצערות בין אנשים שלא התכוונו להזיק זה לזה .

האם נוכל להתרומם, לשדרג את הפעולות שלנו, לחווט מחדש את מסלולי הנוירונים של תודעת הקורבן, ולקחת חלק ביצירתה של אנושות חדשה, שנחלצה מההתמכרות למשולש הדרמה?

אני מאמין שאנחנו יכולים לעשות זאת.

אוהד פלא

באפלו ניו יורק, מאי 2022

1 Karpman MD, Stephen (1968). "Fairy tales and script drama analysis". Transactional Analysis Bulletin. 26 (7): 39–43

2 David Emerald (2016). The Power of TED* (*The Empowerment Dynamic). Bainbridge Island: Polaris Publishing Group.

 3 דברי אינם קשורים למגדר זה או אחר. משום כך אשתמש לעתים בלשון נקבה ולעתים בלשון זכר. הכוונה בכל מקרה הינה תמיד לכל המגדרים האפשריים במנעד הקשת.

4 David Emerald (2016). The Power of TED* (*The Empowerment Dynamic). Bainbridge Island: Polaris Publishing Group.