על ההכרחיות של דת האהבה
אוהד פלא. אוקטובר 2023
למעשה, אני לא מאמין שיש משהו אחר שיגאל אותנו מהשמדה עצמית חוץ מחיבור עמוק ודתי ביסודו אל האהבה ככוח אלוהי. איך יראה העולם כשאנשים ירגישו עוצמה-קדושה וחיבור לממד אלהי לא כשהם מתרחקים מהאחר ופוסלים אותו, אלא כשהם מתגברים על הנטיות המפרידות ועושים טוב לאדם מלאום אחר, מאמונה אחרת, ומתחברים באהבה לזר ולשונה מהם?
כשאני אומר ”דת האהבה“ אני מתכוון לזה במובן הרליגיוזי ולא במובן הפוליטי. דתות עושות משהו גדול ונפלא לנפש האדם, לפני שהן שבות וכולאות אותה בקופסה קטנה של פחדים, דיכוי והתבדלות. הדתות מחברות את האדם לממד נצחי, ממד שנפש האדם כמהה לו, משום שהוא חלק בלתי נפרד ממנה. דתות מעניקות משמעות עמוקה לחיים, בדיוק משום שהחיים בעולם הזה אינם נתפסים אצל האדם המאמין כחזות הכל. לאדם המאמין יש נפש ולה יש גילגולי נשמה, ויש עולם הבא, או גן-עדן או גיהנום, לא חשוב מה בדיוק, העיקר שהחיים השבריריים שלנו בעולם הזה מקבלים פרספקטיבה הרבה יותר רחבה ואינם כל הסיפור. לאדם הדתי יש סיפור גדול הרבה יותר שהוא לוקח בו חלק הן בחייו והן במותו.לצערם הגדול של החילונים הרציונלים, התת מודע האנושי מגיב למיתולוגיה דתית באופן ששום הסבר רציונלי לא יכול אפילו להתקרב אליו. משום כך השמאל הליברלי תמיד יהיה חלש וחסר אונים אל מול הימין הלאומני, ה“פרימיטיבי“, הנשען על מיתולוגיה ארכיטיפית. אל מול המיתוסים הצבעוניים ורבי העוצמה של הדתות תמיד יראה השמאל הליברלי חיוור ואימפוטנט. קרום דק מאד של רציונליות מכסה במוחנו על עמקי-תהומות של אמונות מיתיות, העולות מנבכי הלא-מודע כשהן חמושות ברגשות קמאים. כל עוד יתבססו דוברי האהבה והשלום על הקרום הדק הזה לא יהיה להם סיכוי אל מול עוצמת הרגשות הדתיים והלאומיים הבאים מן המעמקים הבלתי רציונליים של האדם. כדי להציל את האנושות מעצמה עלינו לרתום את מעמקי הלא מודע הארכיטיפי אל השינוי התרבותי העמוק שחייב להתרחש כאן.
הדתות עושות משהו טוב לאדם עד לאותה נקודה בה כל דת מתבצרת באיזו דוגמה קבועה, אוספת כוח פוליטי, מדכאת את החשיבה העצמית של מאמיניה, מסכסכת אותם עם עצמם וקוברת את העצמיות שלהם בערימה של רגשות אשם. בדרך כלל מסכסכת הדת את האדם עם הכוח האירוטי הפועם בו, ואז רותמת את התסכול הפנימי הזה כנגד מאמיני דתות אחרות. מלחמות דת הן מלחמות של תשוקה. תשוקה מעוותת, המסוכסכת בעיקר עם עצמה. תשוקה מתוסכלת, המופנית אל אפיקי הקרב במקום אל אפיקי קירבה.
אני כותב את הדברים בימים בהם מתרחש מרחץ דמים נורא ואיום בישראל. מרחץ דמים כמוהו לא נראה מאז ימי השואה, המלווה במעשי זוועה, אונס והתעללות סדיסטית בסגנון דאע"ש.
”היהודים חיללו את מסגד אל עקצה“ אמר אחד מראשי החמאס כדי לנסות ולרתום את רגשותיהם של המוסלמים בכל העולם לתמוך ברצח ההמוני. את מעשי הזוועה שנעשו על ידי הארגון המוסלמי דתי הזה אי אפשר להשוות לשום דבר, חוץ מלמעשי הנאצים, שגם הם נשענו על מיתולוגיה יחודית שעקפה את הרציונל, או לדאע"ש שרצחו והתעללו ב"כופרים" בשם אללה.
גם בצד הישראלי ההסלמה שהתרחשה בשנה האחרונה אל מול הפלסטינים באה מכיוונם של חוגים ימניים-דתיים, המצדיקים את התעלמותם מהיותו של האחר אדם שווה זכויות ברעיונות דתיים קיצוניים, הנשענים על מיתולוגיה קבלית משיחית.
מסתבר שגם כיום, במאה ה 21, עדיין משמשים הרגשות הדתיים בידי שוחרי המלחמה כדרך מוצלחת ללבות את אש השנאה והנקמה, במעגל דמים שלא יפסק. מעגל הדמים הזה לא יפסק עד שהאנושות תתעורר ותפיק מתוכה ארכיטיפים אחרים, עמוקים יותר, המעוררים את הנפש להתעלות מעבר למעגלי הנקמה. השינוי חייב לבוא ממעמקי הנפש, ולא רק מהקרום הרציונלי הדק אותו מייצגת החילונות השמאלנית. עלינו למצוא דרך להתחבר לאלהים באמצעות ארכיטיפים עמוקים של אהבה, סליחה, חמלה וכבוד, כי המילים הללו כשעצמן נתפסות כחלושות מידי היות והן לא מעוגנות בכוחות הקמאיים.
עלינו ליצור תרבות חדשה, שתבנה ציויליזציה חדשה עלי אדמות, ותייסד יחס שונה לא רק בין עמים ותרבויות אלא בין האנושות וכדור הארץ. וזה אפשרי.
לפני יומיים ישבתי לארוחת בוקר ספונטנית עם בחורה צעירה שברחה מדיכוי הדת בתימן, ועם מוזיקאי חמוד מטהרן. עם אינטלקטואל מצרי שהיה דורש דרשות במסגדים עד שנחלץ מדיכוי הדת, ועם אישה נועזת שבאה מאלג‘יריה. איתם, ועם גבר צעיר ורגיש מערב הסעודית. ישבנו ודיברנו על האהבה ועל אלהים שמעבר לכל הדתות כולן. עכשיו אני יושב וכותב בגינתו של חבר נפש מסוריה, אחרי שסעדנו יחד עם עוד שלושה חברים פלסטיניים, שתינו אחלה קפה שהגיע מדמשק, ושחינו בעירום בבריכה. מנסיון חיי אני יודע שזה אפשרי ליצור תרבות אלטרנטיבית, המושתתת על תודעה אחרת מזו השלטת בעולם כיום.
”דת האהבה“ צריכה לעשות אותנו למשוגעים של אהבה, המוכנים לחיי התמסרות דתית. היא צריכה להניע אותנו לפעול מאותו מקום עמוק וקמאי המניע את מאמיני הדתות כולן, והייתי מעיז לומר — אף ממקום עמוק ממנו. אם לקנאה, לשנאה ולנקמה היה הגיון אבולוציוני כלשהו, שעזר לאבותנו לשרוד במלחמות שבטים מקומיות, הרי שהיתרון האבולוציוני הזה הגיע לקיצו. כיום, כדי שהאנושות כולה תשרוד — הקנאה, השנאה, הנקמה והאגואיזם הלאומי חייבים לפנות את מקומם לכוחות עמוקים יותר, שיאפשרו לאנושות לעבור לשלב הבא, מבלי להביא את עצמה לאבדון. משום כך ברור לי שישנם ארכיטיפים עמוקים יותר מהארכיטיפים השבטיים, החבויים במעמקי התודעה האנושית ומחכים ליום פקודה כדי לצאת אל הפועל.
יום הפקודה הגיע.
עלינו לחשוף את המיתולוגיה העמוקה של ”דת האהבה“ (שאיננה כלל ”דת“ במובן הרגיל של המילה), זו שיש בכוחה לעורר את המתמסרים לה לחיות בסינרגיה גלובלית של ישויות ריבוניות ולהצמיח אנושות חדשה.
