נשמתי דיברה הבוקר: אנחנו פה בשביל התעוררות, לא בשביל השרדות. לעבור את החיים האלו מוגן ככל האפשר בכיס תרבותי קטן של חברים נפלאים זה פשוט לא מספיק.

אנחנו פשוט לא פה כדי לשרוד. אנחנו פה כדי להתעורר! להתעורר בתוך מתחם הבשר שנקרא ”אני“ וגם בתוך אחרים, כי איננו ישויות נפרדות באמת. להתעורר כאהבה, להתעורר כעוצמה, להתעורר כחירות. אלו לא ססמאות נבובות, אלו המילים שיחדיו באופן פרדוקסלי הן הכי קרובות למהות שאיננה ניתנת להגדרה במילים. כל הקשיים בחיים באים לא כדי למחוץ אותנו אלא כדי לעורר אותנו. כל מיצר הוא הזדמנות להתעוררות, קריאה לחניכה למהות עמוקה יותר של חיים.

אבל להתלונן על מעשיהם של אחרים זה כל כך מפתה… כל כך מפתה להצטדק, להאשים, לגנות… לשנוא אותם אפילו. האם תסכים לשים לב למרירות המתוקה והמאוסה הזו שגורמת לך לדשדש בתוך ביצת האני המוכר, להרגיש צודק ולזעום על אחרים?

דע לך שבמעמקי שנאת האחר מסתתרת לה שנאת העצמי. קשה להבחין בה, אבל היא שם. מי שלא שונא את עצמו אינו מסוגל לשנוא אחרים. פשוט משום שאין בו שנאה. ממש כשם שמי שלא אוהב את עצמו אינו יכול לאהוב אחרים, כי אין בו אהבה.

מתוך אהבה, חירות ועוצמה אפשר להתנגד למעשיהם של האחרים, אפשר אפילו להלחם כנגדם לשם הגנה, כשצריך, אבל לוחמה שכזו לא תנבע משנאה. יהיה לה תדר אחר. יהיה לה תדר של חמלה וקריאה להתעוררות הדדית. היא לא תבקש דבר מלבד את טובתם העליונה של שני הצדדים. WIN WIN תהיה שאיפתה העמוקה, שתהדהד בכל הנפת חרב.

הנפש מבקשת צידוק לקיומה המפוקפק בעיני עצמה, והיא מקבלת את זה בין היתר מיצירת פער בלתי ניתן לגישור מול האחר. הצטדקות מייצרת נפרדות, ”אני צודק ואתה טועה“, ותחושת הצידוק הזו גורמת לנפש להרגיש חשובה מספיק כדי לחוש קיימת. אפילו במחיר של כאב וסבל, היא מעדיפה זאת, כי זה נותן תוקף לקיומה הארעי כל כך. משום כך חשוב לאגו להתבצר במבצר הצידוק העצמי מול ה“אחר“, מבצר עם חומות ועם חפיר, שיוצר פער של נבדלות ביננו לבינו, ומאשרר את קיומנו הנפרד, אותו קיום שעמוק בפנים אנחנו רועדים מפחד הידיעה שהוא כה שברירי ובר חלוף. אבל הנשמה איננה בת חלוף, ולכן היא לא משחקת במשחק הזה כלל. והיא קוראת לנו להתעורר מחלום הבלהות של דינמיקת הקורבן-תוקפן בה כל אחד מרגיש כל כך צודק כל הזמן.

לא משנה מי זה ה“אחר“. לפעמים זה אדם אהוב שאנחנו נמצאים איתו בדיוק באיזה וויכוח נוקב, ולפעמים זה מישהו שמנסה באמת להזיק לנו. יש כאלו אנשים, אנשים שמנסים להזיק. אל לנו להתמם, כי האהבה אינה עיוורת, ואיננה מנסה ליפות את המציאות. להפך — האהבה פקוחת עיניים היא, והשנאה עיוורת (בעיקר כלפי עצמה). לחיות מתוך אהבה במובן שאני מדבר עליה זה להתעורר לטבע העמוק של המציאות. ואני יודע שאני פה כדי להתעורר, עוד ועוד. ואני מחפש שותפים להתעוררות הזו. אבל כן, ישנם אכן אנשים שנפשם פצועה עד כדי כך שהם מחפשים לפגוע ולהזיק. גם הם מספרים לעצמם סיפור כלשהו שמצדיק את מעשיהם. יש להם נרטיב. לעצמם הם מספרים שהם מגינים על משהו חשוב ביותר, ולכן מותר להם, מצווה עליהם, לפגוע בנו. לעצמם הם מספרים שהם פועלים בשם הדת, או המוסר העליון, או רעיון נעלה אחר, שמצדיק פגיעה באחרים. בעיני עצמם הם צודקים. ממש כמונו, חשוב גם להם להיות צודקים. אבל כולנו בסופו של דבר מספרים לעצמנו את אותו סיפור: ”הם הרעים, ואנחנו הטובים“. אבל זה מגוכך כל כך, שהרי גם ”הרעים“ חושבים בדיוק אותו דבר, ויש להם נרטיב משלהם.

זהו טבעו של קונפליקט: כל צד בקונפליקט בטוח שהוא הצודק, והאחר עשה לו עוול.

לולא היה זה עצוב כל כך, זה יכול היה להיות מצחיק עד מאד. הדרמה האנושית (בה כל צד כל כך בטוח שהוא הקורבן והאחר הוא התוקפן) היא ממש קומדיה אלוהית. אבל האמת היא שזו בעיקר טרגדיה, כי אנחנו לא רואים את האמת הפשוטה: קונפליקט איננו מלחמה. קונפליקט הוא הזמנה לצמיחה.

קונפליקט איננו מלחמה. מלחמה היא ניסיון נואש לפתור קונפליקטים על ידי הכנעת האחר והתגברות עליו. אבל כמו שאמרתי: קונפליקט איננו מלחמה. קונפליקט הוא הזמנה לצמיחה. אני מזכיר את זה לעצמי בכל פעם מחדש. אפילו בקונפליקטים הקטנים מול אהובתי. הנפש מבקשת להלחם ולנצח או להכנע ולהיות קורבן, אבל הנשמה לוחשת ואומרת שיש כאן הזמנה לצמיחה, הזמנה לחניכה, הזמנה לשינוי.

קונפליקט הוא הזמנה לצמיחה למרחב חדש, מרחב שבו יוכל הקונפליקט להתפוגג שלא על ידי הכנעת אחד הצדדים. איך? זו חידה בכל פעם מחדש. זה קואן זן שלא ניתן לפתור עד שאתה פותר את חידת עצמך. משום כך נהג מורה הזן שלי (רושי ברני גלסמן עליו השלום, מייסד מסדר הזן-פיסמייקרז) שעשיית שלום היא פתירת קואן.

קונפליקט הוא הזמנה לצמיחה, משום שבמרחב בו מתקיים הסכסוך איננו יכולים לראות כיצד הוא ניתן לפתרון. משהו צריך להשתנות בנו כדי שנוכל להוסיף ממד, עלינו לעבור טרנספורמציה. אבל להשתנות זה לא בדיוק מה שהכי בא לנו לעשות לפעמים, כי זה אומר לעזוב את המוכר והידוע ולמות במובן מסויים מוות פנימי כדי להוולד מחדש. זה מפחיד אותנו. אנחנו מפחדים למות מוות פנימי אז אנחנו יוצאים למלחמה, הורגים אחרים, או הורגים מערכות יחסים יקרות מפז ולפעמים גם מתים ממש.

במקום להסכים למות מוות פנימי, לצמוח ולהוולד להיות משהו חדש שהנשמה שלנו מזמינה אותנו אליו, אנחנו מנסים להתגונן, ובכך אנו מתים באמת. כדי לחיות באמת צריך להסכים למות כחלק מתהליכי חניכה, ממש כשם שאמרו חכמינו הקדמונים ”רצונך שלא תמות? מות (מוות פנימי) עד שלא תמות“.

כל קונפליקט הוא הזמנה מנשמתנו לצמוח. החיים מלאים הזדמנויות לצמיחה וחניכה שהנשמה שמה בפנינו. הזדמנויות להתעוררות. האם נסכים להתעורר, או שנמשיך לדשדש בביצת הדינמיקה העכורה של קורבן-תוקפן-מושיע?

—-

הדברים הללו בוערים בנפשי. ואני רוצה לעזור לכמה שיותר אנשים לחנוך את עצמם לדרגה החדשה שנשמתם מבקשת מהם להגיע אליה. לכן אני מזמין אתכם להצטרף אלי לסמינר BLACK BUTTERFLY שאערוך לקבוצה קטנה של אנשים נבחרים בקפריסין בדצמבר. סמינר שכולו מיועד לזחלים שמוכנים כבר לעבור מטמורפוזה, למות ולהוולד מחדש ולפרוש כנפיים מופלאות.

טופס להגשת מועמדות — כאן.

* אנחנו שמחים לתת הנחה מיוחדת או סידור של תשלומים לאנשים מהמזרח התיכון בגלל המצב.

Featured