המודל המיני המורחב
שיחה עם פרופסור מרדכי רוטנברג, מחבר הספר “היצר”
אוהד אזרחי (1999)
פרופסור רוטנברג, שמלמד בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, בודק בעבודותיו את צומת הדרכים המפגישה את החסידות והמיסטיקה היהודית עם תובנות ופרקטיקות פסיכולוגיות. כמי שמשוטט בעצמו באותו אזור, וחולף לא פעם באותה צומת, הכרתי חלק מעבודותיו של רוטנברג, אם כי לא ממש מקרוב. ספרו של רוטנברג: “היצר" שראה אור לאחרונה, זרק לחלל העולם הצעות חדשות להבנת תסביכיה של החברה המודרנית בד בבד עם הצעות אופרטיביות לאימוץ מודל אחר של מיניות השאוב מן המקורות היהודיים הקלסיים.
ארור מבטן ומלידה
"את העבודה היחודית שלי התחלתי כביכול לגמרי במקרה" אומר פרופסור רוטנברג. "עבדתי בברקלי עם עבריינים ואסירים פסיכוטיים ושם נוכחתי לדעת עד כמה קיימת חרדה בציבור המטפלים והחולים גם יחד מפני הדבקת התוית של ’חולה-נפש‘ על מישהו. הרגשתי שמשהו פה לא בסדר. אם זו מחלה, אז למה לא לקרוא לילד בשמו? למה לא להגיד שיש לי מחלה כזו או אחרת, ואני זוכה לטיפול מסוים וזהו, כמו שאין לאף אחד בעיה עם תוית של מחלת כליות או דלקת בבלוטת התריס? כשבדקתי את הפחדים הללו קצת יותר לעומק גיליתי שהם נובעים בעצם מהתפיסות הדתיות שייסדו את תרבות המערב, אשר עדיין קיימות עמוק מאד בתשתית הפסיכיאטריה. הגישות הקלויניסטיות חלחלו למעמקי התודעה של האדם המערבי, ויצרו את התחושה שמי שהוא חולה נפש הוא בעצם אבוד. לעולם לא יהיה לו מזור. או לפי הניסוח הקלויניסטי - הוא ארור!"
קלוין היה אחד ממבשריה של הנצרות הפרוטסטנטית, לצידו של לותר. התפיסה הדתית של קלוין ראתה את האדם כמי שיורש את החטא בעצם הוולדו. האדם נולד בחטא ואל תוך החטא, ועל כן רוב בני האדם מקוללים וארורים משחר הווייתם. רק מעטים נבחרים על ידי האל, טוען קלוין, והם נושעים מן הקללה. אך כיצד ידע האדם אם הוא עצמו מן המקוללים או שמא זכה להיות מנבחרי האל? לשאלה זו מספק קלוין תשובה רטרואקטיבית, שאחראית למעשה לכל דרך התפתחותה של הציויליזציה המערבית: המצליחים בחיים, הם הנבחרים על ידי האל, טוען קלוין.
פשוט. אם אתה אדם מצליח, משמע נבחרת על ידי האל, ואינך מקולל. אך אם נכשלת אין זאת אלא הוכחה נצחת להיותך ארור מבטן ומלידה. חייך הנכשלים מעידים על כך, ובעצם אין לך יכולת להשתחרר מן הקללה. גם אם תעבוד קשה כדי להצליח לא תוכל לשנות מאומה. ההצלחה או הכשלון אינם גורמים לברכה או לקללה, אלא רק מעידים עליהן רטרואקטיבית.
הסוציולוג הנודע מקס וובר ניתח את תשתית הקפיטליזם המערבי על פי תבנית-תודעה זו והראה כי בארצות בהן התקבלה הנצרות הקלויניסטית נוצר דחף עצום להוכיח הצלחה חומרית, ועל ידי כך להוכיח כי אינני מן המקוללים. רוטנברג ממשיך את קו המחשבה של וובר:
"בספר שחיברתי אז באנגלית טענתי שוובר הראה את התשתית הקלויניסטית של הכלכלה המערבית, אבל בעצם אותה תשתית גם מאפיינת את התפתחות הפסיכיאטריה המערבית. החברה המושתתת על הערכים הקלויניסטים רואה במשוגע את האדם המקולל, הארור, חסר התקוה. זה שאין מזור למחלתו פשוט משום שמחלתו מעידה על היותו ארור מבטן אימו, ואלו דברים שבגישה הדטרמניסטית הזו לא ניתן לשנות. לכן, טענתי, קיים הפחד הנורא מפני התוית של 'חולה נפש' - זו פשוט הופכת להיות תוית של אשמה בלתי הפיכה".
את התיאוריה הזו ניסח רוטנברג בעברית קלה בספר המצויין לדעתי, שיצא שנים מאוחר יותר בסדרת האוניברסיטה המשודרת (1994), והנושא את השם "נצרות ופסיכיאטריה - התיאולוגיה שמאחורי הפסיכולוגיה".
"בסוף הספר האנגלי" מספר רוטנברג "הוספתי פרק שמציע עמדה אחרת מן המקובל ביחס לאותן סוגיות, עמדה שבאה משורשי התרבות שלי: התרבות היהודית והחסידית. הרגשתי שזו חובתי להצביע בפני החברה בה פעלתי על תפיסה אלטרנטיבית של היחס לבעיות הנפש, תפיסה אותה הכרתי ממכמני הספרות החסידית והמדרשית. זו הייתה בעצם יריית הפתיחה לכל עבודתי הפסיכו-פילוסופית שתבוא בשנים שאחר כך".
העמדה האחרת אותה מציע רוטנברג, כופרת במושגים הרגילים של הפסיכיאטריה: "אני מכחיש את הגבול ששמים בין נוירוזה לפסיכוזה. זהו גבול שנוצר בדיוק בשל הפחד מן הקללה המתגלה כביכול בנפשו של האדם הפסיכוטי".
במודל האלטרנטיבי אותו מבסס רוטנברג על התפיסה החסידית, אין תוית בלתי הפיכה. אדרבא - מושג התשובה, שבעיניים החסידיות נתפס כתהליך של היפוך המשמעות אותה מעניק האדם לעברו, מאפשר לאדם הסובל לא רק להשתקם אלא אף להבין את עצמו מחדש, ולהפיק תועלת נפשית דווקא מאותו עבר בעיתי. רוטנברג שאוהב להמציא מילים חדשות קורא לתהליך הזה, בו אדם מסדר מחדש את המשמעות המוענקת לעובדות שבעברו "שלחון" - כלומר הלחנה מחדש. קח את התוים שיצרו את המוזיקה הצורמת של עברך וסדר אותם בסדר אחר, האר אותם בפרספקטיבה חדשה, וצור מהם לחן חדש, מרנין נפש.
עשה כך שבעתיד יהיה לך עבר טוב יותר! זו המשמעות החסידית של הנוסחה התלמודית, הטוענת שתהליך התשובה הופך "עוונות לזכויות" - העובדות לא משתנות, מה שעשית עשית, אבל האינטרפרטציה שלהן משתנה עם ההתפתחות של התודעה שלך. אתה יכול ליצור מאותן עובדות סיפור חיים שונה על ידי הבנה מחודשת של עצמך.
רוטנברג טוען שמחקרים פסיכולוגיים הראו כי ניצולי שואה רבים, שעברו שבעת מדורי גיהנום ונאלצו לעיתים לעשות מעשים קשים כדי לשרוד, היו חייבים לדעת כיצד להלחין לעצמם מחדש את עברם. אלו אשר לא הצליחו לספר לעצמם את סיפור חייהם באופן שיאפשר להם לסבול את עצמם, לא הצליחו להתמודד עם החיים שלאחר השחרור, וקרסו. מי ששרד מבחינה נפשית יכול היה לעשות זאת על ידי כך שמצא דרך 'לשלחן' את סיפור החיים הקשה אותו עבר, ולספר אותו לעצמו באופן שלא יגרום להלקאה עצמית אין סופית.
המודל הנפשי המורחב
המודל הנפשי אותו מציע רוטנברג הוא מודל נפשי מורחב. "החברה המערבית המודרנית" מסביר רוטנברג "תוחמת את הגבול הנפשי לקיום הרציונלי, ולא מאפשרת לאדם לכלול כמרכיב מוכר בנפשו גם את הגורם הבלתי רציונאלי. אבל היהדות התאפינה בכך שתמיד היה בה מקום לרציונלי לגור בכפיפה אחת עם האי-רציונלי, החיים החומריים יכלו לחלוק מקום עם הראיה והחויה המיסטית, מבלי שיהיה צורך להפריד אותם זה מזה. זה מודל נפשי הרבה יותר בריא, שלא מייצר כל כך הרבה בעיות נפשיות ומאפשר גמישות רבה, ויחד עם זה מאפשר למי שהתופעות החוץ נורמליות חזקות אצלו למצוא להן מענה בתוך מסגרת החיים הרגילה.
"עד לפני שנים לא מעטות היתה המאניה-דפרסיה מוגדרת כאחת ממחלות הנפש, ואני ניבאתי כבר מזמן שהיא עתידה לצאת משם. אדם מאני-דפרסיבי איננו חולה נפש! רק חברה שלא מאפשרת לאדם שכזה למצוא את הביטוי לנפשו הסוערת בתוכה רואה זאת כמחלה. החסידות הגדירה זאת כתופעה ידועה ואפילו כתופעה שמעידה על איזו גדלות נפש. הבעל שם טוב חווה "עליות וירידות" חזקות מאד וכן רבי נחמן מברסלב ועוד ועוד, אבל הם יכלו לעשות עם זה אמנות של חיים, שמשלחנת את הירידה. "ירידה צורך עליה" היה המינוח החסידי, שראה ביצירתיות הרוחנית האקסטטית של זמני ה'מאניה' פרי ותוצאה של אנרגיות שנאספו בזמן ה'דפרסיה'. ולכן היום מאניה דפרסיבית איננה מוגדרת עוד בספר הDSM הפסיכיאטרי כמחלה, אלא כהפרעה.
אז אומרים לאדם: אם אתה סובל מזה אז אתה יכול לקחת ליטיום, וזה יעשה אותך יותר 'פלאט', יותר מתאים לרדידות של החברה המודרנית, אבל אם אתה רוצה להיות אומן או יוצר גדול אל תיקח שום ליטיום! אדרבא העליות והירידות הללו הן שיעזרו לך לרדת לתהומות ולעלות לגבהים ויפרו את היצירה שלך".
"וכיצד קשור המודל הנפשי המורחב למודל המיני המורחב שבספר החדש שלך?
"זהו היבט נוסף של אותו ענין. כשם שהיהדות לא צמצמה את העולם הנפשי לתחום הצר של העולם הרציונלי, כך היא לא צמצמה גם את המיניות לתחום הצר של הביצועים הפיזיים. לחז"לנו הייתה הבנה יוצאת מן הכלל בנפש האדם, והם הבינו את מה שפרויד הבין, שהאנרגיה הנפשית החזקה ששולטת במין אחראית גם לכל התחום היצירתי. חז"ל יצרו מדרשים על בסיס הקשר המילולי של יצר ויצירה, שבאים מאותו שורש. אלא שהם אמרו חבל שתצמצם את כל האנרגיה המופלאה הזו על פעילות מינית פיזית, כי העולם הנפשי צריך כולו להיות מועשר מן המיניות. כשלומדים כתבים חסידיים רואים שחויות התפילה היו אצל חסידים חויות אורגזמיות במובן הרוחני של המילה, וגם כל נושא השבת ספוג באוירה ארוטית להפליא. הם הרחיבו באופן בריא מאד את האנרגיה היצרית על פני טווח ביטויים גדול של ההויה האנושית ונתנו לה מקום.
ומה קורה לדעתך בחברה המערבית?
"החברה המערבית המודרנית בנויה על תפיסות של או-או. זהו 'מודל המטוטלת' בשפה שלי. או שהיא פה או שהיא שם. אין טווח רחב של אפשרויות, ובעיקר אין אפשרות של הכלת הניגודים. אין מקום לפרדוקסליות. פעם היה דיכוי מיני טוטאלי במערב, וכשהוא השתחרר עברו למתירנות מינית טוטאלית, ושניהם פתרונות רעים. ביהדות זה אף פעם לא היה כך, תמיד נשמר מקום של כבוד ליצר המיני והוא לא דוכא כאיזה חטא קדמון וארור. טווח האפשרויות ביהדות ביחס ליצר שומר על האפשרות הבריאה להכלת הניגודים, וכך ניתן לחיות חיים מאד יצריים ויצירתיים מבלי שהם יתמקדו באופן מעיק בביצוע קנאי של מין גופני. בחברה המערבית של היום כל המתח המיני מועמס על הפאלוס, על הזיקפה הגברית ועל הביצועיזם. זה יוצר הרבה מתח וחרדות, וממילא גם הרבה אלימות שקשורה במין. הגישות המצ'ואיסטיות של המערב המודרני נובעות מתפיסותיו החברתיות של דארוין על השרדות החזקים: הגברים חזקים ולכן הם שולטים במין החלש של הנשים, והגבר צריך להוכיח אבולוציונית את כוחו לשרוד על ידי מין אגרסיבי. המיניות המערבית היא פאלוצנטרית - כלומר מרוכזת סביב ביצועיו של הפאלוס. והפמיניסטיות במקום לבנות מודל אחר של מיניות נשית, אימצו את התפיסות הפאלוצנטריות ועוסקות כל כך הרבה בתסביך של "קנאת הפין" אותה המציא פרוייד ופיתח לאקאן. בספר שלי יש פרק שנקרא 'קנאת הפות' דווקא כדי לעורר את הפמיניסטיות לחשוב אחרת, על מיניות נשית יותר, שלא מתמקדת בביצועיזם אלא בכל המעגל הרחב של היצירה והיצריות. האישה יכולה להתמוסס אל תוך החויה המינית, ומן הראוי היה שהגבר המודרני יפתח קנאה ביכולת הזו, שאינה טרודה בהוכחות זקיפתיות.
יש לזה השלכות גם על הרומנטיקה באופן יותר כללי
בודאי! למה יש כיום כל כך הרבה בעיות של תקיפה מינית? בגלל שהלך לנו המושג של פלירט לאיבוד. הפלירט הוא הרבה יותר יצירתי ומסוגל לנשיאת הפכים. נוצר קשר של עיניים, אבל הוא בלתי מחייב, ובכל רגע אתה יכול לברוח ממנו החוצה ולפתור את עצמך בהומור מכל העניין. יש בזה מצב ביניים שמכיל יותר מכן או לא, שחור או לבן. הפלירט גם נותן הרבה יותר מקום לדמיון, וכשיש מקום לדמיון לעבוד אז ישנה יצירתיות של המוח. לכן אני מאד בעד רומנטיקה וגעגועים, זה מעדן את המיניות ופותח את המנעד הרחב של יצר-יצירה.
בין תיאוריה למעשה
אתה מוצא את כל האסמכתאות לדברים הללו בחסידות ולעיתים גם בחז"ל, ואני גם מכיר אותן מהעבודות שלי בתחום, אבל לא ניכר בכתיבה שלך שאתה מבחין בין הכתבים הדתיים לבין העולם הדתי שבפועל. אתה חושב שהדברים הללו משתקפים באמת במציאות?
אני אינני מספק מידע אמפירי. לשם כך דרושים מחקרים משווים וסטטיסטיקות. אני עוסק בתחום הפסיכופילוסופי ומציע מודלים של חשיבה ששאובים מן המקורות היהודיים כאלטרנטיבה לתחלואי החברה. זה שאינני בא מציבור חובשי הכיפות ואינני משתייך אליו ממש, אף כי הורי היו חסידים שהפכו למפד"לניקים ובני משמש כרב ידוע בחוגי 'מרכז הרב' מאפשרת לי להביא את הרעיונות היהודיים מבלי להחשד כמיסיונר. והעובדה היא שתמיד רבנים או סתם דתיים שקראו את הספרים שלי נתנו להם את ברכתם ולא זרקו עלי רפש.
טוב, אתה מאד נזהר בכבודם…
אני יודע שיש פער בין פילוסופיות החיים לבין החיים הממשיים של העולם הדתי, אבל בסופו של דבר תדע לך שכל יועץ נישואין דתי או חרדי יודע לעשות שימוש בכל ההיתרים לכל מיני צורות של מיניות ויצירתיות בשעה שיש משבר ובאים אליו להתיעצות.
אני רוצה להציג בפניך השוואה מסוימת בין העולמות החברתיים בישראל ומבקש לדעת את דעתך עליה: לפי איך שאני רואה את הדברים, הרי שהחברה החילונית (בהכללה גסה) עם כל הפתיחות שלה, איננה מבינה באמת במיניות. היא חיה כמי שאיננה מודעת ממש למשמעותן של האנרגיות המיניות שהיא מוצפת בהן, לא לפוטנציאל שלהן ולא לסכנות שהן מסכנות את ההתפתחות הנפשית.
בודאי! הציבור הכללי חי מיניות פאלוצנטרית, אגרסיבית ואסרטיבית ואיננו מודע לפן הרחב והרוחני של הציר יצר-יצירה!
ומה שנוצר בציבור הדתי, מהצד השני, זה מתח וחרדה גדולים בכל הקשור במין, וחוסר מודעות לציר יצר-יצירה אך מן הכיוון השני. של החרדה והשמרנות. אבל שני העולמות חיים בבורות גמורה ביחס לקשר העמוק של יצר-יצירה
אני מסכים גם לזאת. אי אפשר להכחיש שקיימות המון בעיות בתחום הזה, ושהרבנים ומונהגיהם אינם מפגינים מצב נפשי מפותח בזה. למעשה גם בחוגים של מרכז הרב והציונות הדתית, זה ברור לי שככל שהם הולכים ומקצינים בלשמור על קלה כחמורה כך הם בהכרח הופכים ליותר מסובכים בתסביכים של הפחד מפני המפגש בין המינים. אתה יודע לא מזמן נפטר האדמו"ר מגור, שהיה גם קרוב משפחה שלי, גם הוא היה 'רוטנברג', על כל פנים לפני שנים מספר ראיתי לתדהמתי בעיתון שהרבי מגור מזכיר לחסידים שבזמן קיום יחסי מין אסור לגבר לחשוב על אישה אחרת! אני השתגעתי. הרי זה ברור שמי שעד עכשיו לא חשב על כך הרי שמעתה יתחיל לבדוק את עצמו אם הוא מהרהר על אישה אחרת או לא, וכך יחשוב בעצם על אישה אחרת. הוא היה אדם פיקח, ולא יכולתי להסביר לעצמי מה פתאום זה בא לו בכלל. וחשבתי, קצת בצחוק, שבטח הוא רצה לגרום באופן דיאלקטי בדיוק את ההפך, כדי להדליק קצת את האנרגיות של החסידים, ובזה הוא בודאי הצליח. בכלל אני סבור לעיתי שכל מיני חומרות יתירות בעניני אישות לא נועדו מלכתחילה אלא לשם כך שיפרצו אותן מתוך חוסר יכולת להתאפק, כמו למשל כל ההרחקות הללו שבין בני זוג כשהאישה נידה - הרי הם הולכים מרוחקים זה מזה כל כך בכביש ולא יושבים זה ליד זה וכדומה. קשה לי לפרגן למי שיצר את החומרות הללו, אלא אם אני עושה לזה 'שלחון' ומבין את זה באופן של הפוך על הפוך…
אם כך, הרי בודאי תסכים איתי שצריך לקום עולם יהודי אחר, אלטרנטיבי, שיהיה מודע לציר של יצר-יצירה. עולם חברתי שמצד אחד לא יגרר אחר האשליה המינית באופן בלתי מודע לעצמו, ומצד שני לא יפתח תיאוריות שלימות סביב החרדות מנושאי המין כפי שמתרחש כיום.
כן, אני מסכים, אבל זה לא העיסוק שלי. מבחינה מעשית מגיע כיום זרם הולך וגובר של אנשים, כולל מן הציבורים הדתיים והחרדים, לטיפול בקליניקה של התלמידים שלי, ואנחנו עובדים איתם שם בשיטת המודל המורחב של התודעה - זה שמכליל צורות רבות של מודעות לתוך ה'נורמה' - ועם המודל המורחב של המיניות, וישנן הצלחות טיפוליות שאני גאה בהן, וחלקן גם מתועדות בספר "היצר".
בספרו מביא רוטנברג למשל דוגמה על אישה חרדית שהיתה מטופלת אצל פסיכולוג מסוים, ופיתחה כלפיו תשוקות רומנטיות. הדבר כמובן הפריע ליחסיה התקינים עם בעלה. במהלך הטיפול התברר שאותו מטפל היה אחראי במידה רבה להתפתחות אותם רגשות אהבה כלפיו. בהתאם למודל המורחב של המיניות הוצע לאישה לבדוק אולי בעצם התרחש כאן אונס רגשי כלפיה מצד המטפל, ומשזיהתה זאת וראתה את עצמה לא כנואפת אלא כאנוסה, היה קל גם לבעלה החרדי לקבלה חזרה אליו, כאישה שנאנסה והיא מותרת לבעלה. זהו מקרה של 'שלחון' העבר, אשר יצר עבור האישה ובעלה גם יחד סיפור חדש מן העובדות, לחן שאיתו הם יכלו לחיות טוב יותר.
במקומות רבים בספריו מציע רוטנברג לראות את החיים באספקלריה מדרשית. הספר "פרדס הנפש" מציע את פרדיגמת ארבעת אופני הפירוש הטקסטואלי (פשט, רמז, דרש, סוד) כפרקטיקות של חיים. כשישנן בעיות נפשיות שאי אפשר להתמודד איתן בתחום הפשט של החיים, ניתן לעבור לדרש, ולהתייחס לעובדות ולפירושיהן כחומר מדרשי הניתן לעיצוב מחדש בשבעים הפנים שיש לתורה ולנפש האדם גם יחד. והיה אם אי אפשר לטפל בבעיה בתחום הדרש, מציע רוטנברג למטופל לבדוק את התחום המיסטי, שמא בו ניתן יהיה לנרמל את התופעות הללו, ועל ידי כך להוציא מהן את העוקץ. היהדות לפי רוטנברג היא פרדיגמה של חיים שמאפשרת תנועה יצירתית בין אופנים שונים של פרשנות לחיים ולעצמי.
המנטרה של התקשורת הכפייתית
רוטנברג הוא חסיד של פיתוח יכולת הבחירה האנושית. במאמר חדש מפרי עתו (לכתב העת 'אלפיים') הוא מתריע על הפונדמנטליזם של החברה הישראלית, שאין הוא משאיר אותו להיות נחלת הקבוצות הימניות-דתיות בלבד, אלא מייחס אותו לכל סקטור המקדש צורת התיחסות אחת למציאות. בראשם מעמיד רוטנברג את תופעת ה"פוליטיקלי קורקט" (תקינות פוליטית) שהשתלטה באמצעות כלי התקשורת על דעת ההמונים. כשיש מצב בו אסור לחשוב ולהתבטא כנגד התקינות הפוליטית, הרי זו עריצות וכפיה על דרכי המחשבה של הפרט, ולא חשוב מהם תכניה של התקינות הפוליטית הזו.
רוטנברג מנתח סוגים שונים של מדיטציות, ומסביר כי קיימות מדיטציות שתכליתן להביא את האדם למחיקת תודעתו הבוחרת והיצירתית, דרך דקלום של מנטרה מסוג כל שהוא ושקיעה מוחלטת בה. זוהי לדעתו דרך מניפולטיבית, המאפשרת שלטון של המנהיגים והמוסכמות על רוח האדם החופשית. מנטרות שכאלו מזהה הוא בשפע בכלי התקשורת הפופולרית, החוזרים השכם והערב על אותם ביטויי לשון, היוצרים את הפוליטיקלי קורקט. לעומת זאת מראה רוטנברג במאמרו כי המדיטציות אותן מציע רבי אברהם אבולעפיה למשל (המאה הי”ג) אינן מדכאות את הכח היוצר באדם, אלא אדרבא, משתמשות בו כדי להכנס לעומק האקסטזה המיסטית, על ידי פרקטיקות הדורשות עירנות של הכח השכלי הגבוה לצורך תרגול צירופי האותיות המסובכים על בסיס ספר יצירה.
מבחינה זו, טוען רוטנברג, יש מקום לדבר על מדען רציונליסט צר אופקים, כפונדומנטליסט אלים בתחומי הרוח (לפחות), ויש מקום מאידך למודל נפשי של "מיסטיקאי אי-רציונליסט" המפתח גישה של פתיחות מחשבתית וקבלה של "שבעים פנים לתורה".
רוטנברג רואה את יסוד התיקון באיזון שצריך להתקיים בנפש היחיד ובחברה כולה בין קידוש לחידוש, בין "כזה ראה וקדש" לבין "כזה ראה - וחדש!". את יסוד הקידוש הוא רואה כחשוב על מנת לבסס קרקע יציבה שעליה ניתן יהיה לבנות את מסלול ההמראה של יכולת החידוש שבנפש. איזון שכזה הוא מוצא בתפילה החסידית, הנשענת על הנוסח הקבוע מראש אך כקרש קפיצה לכח החידוש והיצירה שבעמידה האישית לפני האלהים, המתבטאת בשירה, בניגון, ובעיבודי הנוסח או בהמצאת נוסחים חדשים לתפילה ספונטאנית ואישית.
הומוסקסואליות וקנאת הפות
את גבולותיו של רוטנברג דומני שדגדגתי כששאלתי אותו על תופעת ההומוסקסואליות:
טוב, זה בניגוד גמור לתורה. כל מי שינסה לומר שניתן להקל יחשד בעיני כאפולוגטיקן.
אז אולי תאמר שמבחינה פסיכולוגית יש כשל בתורה, שלא הבינו פעם כראוי את נפשו של ההומוסקסואל?
מי אני שאגיד דברים שכאלו? יש תופעה הומוסקסואלית, ויש איסור על זה בתורה, אבל דרך אגב רק על גברים - אתה יודע ---
כן, ברור, כי המיניות הנשית יצאה מורווחת כאן מהעובדה שלא כל כך שמו אליה לב. מה שלא פולט נוזלי חיים לא נחשב כראוי להתיחסות בפסיקה הקדומה, והלסביות הרויחו מזה…
הנה עוד סיבה לקנאת הפות! שמעתי על לסביות חרדיות בארה"ב, שמתנות אהבים לפני הנישואין ולא רואות בזה כל בעיה הלכתית, שהרי לא כתוב כלום כנגד זה. הן רוצות לעשות קצת 'פאן' גם בשנים שלפני הנישואין אז זו הדרך שמצאו להן…
הנושא של יחסים לפני הנישואין בעולם הדתי הוא נושא חשוב וכאוב, שניתן לפסוק בו אחרת מן המקובל אבל הרבנים לא עושים זאת כי נוח להם להשאר בקיים ולא לעשות מהפכות…
כן, האכזריות של הרבנים היא לעיתים מדהימה, כשניתן לעשות איזה שינוי הלכתי, אבל הם מעדיפים מסיבות פוליטיות שלא לעשות זאת, על חשבון הצער של אנשים שסובלים בינתיים, כמו מה שקורה בנושא העגונות, שהם מתעלמים מדרכים הלכתיות ברורות המאפשרות תיקון של המצב רק בשל הנוחיות הפוליטית.
נושא הטיפול בעגונות הוא אולי הקשה מכולם… אבל מה עם ה'גייז'? אתה לא מוכן לעשות 'שלחון' בתורה כדי למצוא להם מקום לסבול את עצמם - אם הם יהודים שומרי תורה והומואים גם יחד?
אני לא מכיר דרך כזו, אולי אני צריך ללמוד, אבל אם יבוא אלי הומו דתי שרוצה להמשיך בכך ולפתור את הקונפליקט הפנימי שהוא מסובך בו בגלל זה, אני אחלץ לעזור לו בעבודה עם הנפש שלו ועם הדרכים בהן הוא קורא את הסיפור שלו.
המודל המיני המורחב של רוטנברג מוגש בהרחבה בספרו "היצר" שיצא לאור השנה בהוצאת שוקן. בבסיס תפיסותיו כולן מונחת תפיסת הדיאלוג מבית מדרשו של מרטין בובר. רוטנברג מפרש את תורת המצמצום הקבלית כהנחיה על האדם להצטמצם ולתת מקום לאחר - לזולת - להיות, ולהתבטא. זו הענווה, שיכולה ליסד יחסי אנוש ויחסי אדם-אל פוריים ונכונים מבחינה נפשית. הצמצום הנותן מקום להויות האחר ולאישיותו, מאפשר דיאלוג, וזה מאפשר את הרחבת המודל המיני לתחומי פעילות רבים ומגוונים של נפש האדם היצרית-יצירתית, המתחשבת בנוכחותו של האחר ובתחושותיו, ולא מתמקדת ביצירת דפוסי פעילות לוחמנית הממוקדת בפאלוס הגברי.
היה ראוי אולי להרחיב את היריעה ולכלול בסוג מחקר שכזה גם דרכים מעשיות לתיקון הנפש ולעבודה רוחנית המרחיבה בפועל את ההתנסות המינית, הן ביחסי המין, והן בתחומי היצר-יצירה האחרים, החל באמנות וכלה בתפילה. אך לכך לא נכנס רוטנברג במחקריו, וספרו אינו מכיל הוראות שימושיות למיניות רוחנית. אף על פיכן סובר רוטנברג כי עצם המודעות לקיומו של המודל הרוחני הזה, ועצם הפנמתו בנפש האדם יש בה בכדי לחולל שינויים מרחיקי לכת באיזון הפנימי שבנפשו ובמכלול החברתי המשברי של ימינו.
—-
התפרסם במגזין חיים אחרים 1999
