על חתונה יהודית וחתונה אלטרנטיבית
על החתונה היהודית ועל החתונה האלטרנטיבית
אין מצווה להתחתן
חיי זוגיות ללא חתונה
"כדת משה וישראל"
בתמורה לאותה מחויבות מינית מונוגמית מתחייב הגבר לשעבוד כלכלי כלפי אותה אישה וילדיה. כשגבר אומר לאישה "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל" ונותן לה את הטבעת הוא בעצם אומר לה: "את תקיימי יחסי מין אך ורק איתי, ובתמורה אני אפרנס אותך ואת ילדייך ואעניק לך בטחון כלכלי“. הגבר מצידו אינו מתחייב בדת משה וישראל למונוגמיה כלפי האישה.
מה שאנשים לא לוקחים בחשבון כיום זה שזכותה של כל אישה לחתום על חוזה דרקוני שכזה, אבל זכותה גם שלא לרצות בו. בני זוג מודרניים המודעים לריבונותם יכולים לעצב לעצמם את הסכם הנישואין שלהם. עד כמה הוא מחייב מבחינת הנאמנות המינית ועד כמה הוא מחייב כל אחד מהם מבחינה כלכלית.
כיום, כשמעט מאד זוגות באמת שומרים על מונוגמיה בפועל לאורך זמן, היות ואחוזי הבגידות בחיי הנישואין גבוהה מצד אחד ורמת הפתיחות לאפשרות של חוויות מיניות מחוץ לקשר המרכזי בידיעה והסכמה של בני הזוג גם היא הולכת וגואה, אני נוהג להציע לזוגות שאני מחתן לחשוב היטב אם הם אכן רוצים לקדש זה את זו בחוזה "כדת משה וישראל".
קללת השעבוד המיני של האישה
לאחר חטא עץ הדעת נתקללו אדם וחוה והנחש. אדם, כלומר הגבר, ספג את קללת ההכרח לעבוד בזיעת אפיו כדי להתפרנס: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה..." (בראשית ג').
אך חוה, כלומר האישה, נתקללה באותה הזדמנות בעשר קללות שחז"ל מצאו בניתוח הפסוק: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". אחת הקללות שמצאו כאן חז"ל היא הקללה המגבילה את החופש הארוטי של האישה, כדברי רש"י: "שאסורה לכל אדם חוץ מבעלה, (בעוד) האיש נושא נשים הרבה"4.
אולם הקללות הללו לא חייבות להישאר מקובעות. מורי ורבי הרב שג“ר כתב באחד ממאמריו: “יש איפה לפרש את המאמץ העכשווי להביא לידי שוויון במעמד האישה כמאמץ לגאול את האנושות מן הקללה, והוא דומה למאמץ להביא לידי רווחה כלכלית וגאולה מקללת 'בזיעת אפיך תאכל לחם'. מדובר בניסיון לכונן יחסים שאינם מבוססים על כח ושליטה, ושבהם התשוקה לא לובשת צורה של אלימות..." (בספרו ”נהלך ברג“ש", עמ' 17, הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר, תשס"ח).
חז“לנו כך מסתבר לא ראו את הקשיחות המונוגמית כמצב טבעי לאדם, לא לגבר ולא לאישה. משום כך הם לא דרשו מונוגמיה מהגבר, והודו שהעובדה שנשים נדרשות לכך נובעת מאיזו קללה שנחתה על ראשן בקדמת הציביליזציה. החתונה היהודית מקבעת את אותה קללה שנתקללה בה חוה לפי דעת חז“ל אך יחד עם זאת הכירה ההלכה היהודית באפשרות של בני זוג לחיות יחד בזוגיות ללא הסכם ”כדת משה וישראל“.
הושע הנביא כבר דיבר על הימים בהם לא תקרא האישה לבן זוגה בכינוי ”בעל“, שמציין בעלות ושעבוד, וקשור כמובן גם לעבודת האל בעל, שהיה האל הראשי בפנתיאון הכנעני. בני זוג המבקשים ”לכונן יחסים שאינם מבוססים על כח ושליטה, ושבהם התשוקה לא לובשת צורה של אלימות“ כדברי הרב שג“ר, צריכים לבחון באומץ אם הם אכן מעונינים להתקדש זה לזו בנוסח של ”הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל“ או האם הם שייכים יותר לחזון של הושע הנביא שאמר: ”וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה‘ תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם"5
את הכתובה שמעגנת את הסכם הנישואין כדת משה וישראל יצר על פי המסורת שמעון בן שטח, שהיה נשיא הסנהדרין בתקופה ההלניסטית. יש לציין שהוא גם היה זה שהוציא להורג שמונים "מכשפות" מאשקלון. שמעון בן שטח היה אדם קשוח שנלחם במיניות הנשית הפראית שאיננה נשלטת על ידי החברה הגברית. משום כך הוא נטה חסד רק כלפי אישה שמוכנה לשיעבוד המיני של הסכם הנישואין היהודי אותו יצר, ובו הבטיח לה שמעון בן שטח את הביטחון הכלכלי בו היא בודאי חפצה, בפרט בחברה בה נשים אינן מסוגלות להבטיח את כלכלתן וכלכלת ילדיהן ללא שיעבוד שכזה6".
זוגות שחפצים בהסכם שכזה מוזמנים לחתום עליו כמובן, אבל סבורני שכיום עלינו להציע מסגרת חדשה של קשר זוגי, מסגרת מקודשת, עמוקה וחגיגית, אשר תביא את האהובים יחד, מתוך מחוייבות גבוהה יותר, שאין בה שיעבוד ואלימות נסתרת.
להלן אנסה להציע כמה קוים מנחים לזוגיות שכזו ולטקס כלולות שכזה.
הבחירה בזוגיות רוחנית
דיוויד דיידה, מחבר הספרים ”דרך גבר“, ”דרך המין לאלוהים“ ועוד, מסביר בכתביו שעבור אדם שמטרת חייו היא להתפתח מבחינה רוחנית, הסיבה היחידה להיכנס למערכת יחסים אינטימית צריכה להיות אם ביחד עם בן או בת הזוג ניתן להתפתח טוב יותר ועמוק יותר, מאשר בהיותנו לבד.
אולם עבור אנשים מסוימים הבחירה ליצור מערכת יחסים אינטימית ומחוייבת נובעת מבחירה עמוקה להתמסר לאהבה. רק בתוך מערכת יחסים שכזו ניתן ללמוד לחיות כיצור אוהב, ולגדול ביכולתנו לאהוב אל מעבר לפחדים.
עבור אלו שרואים באהבה היבט רוחני הבחירה בצמיחה רוחנית משמעותה לאתגר את עצמי לאהוב מעבר למה שנוח לי. לאהוב עמוק ורחב יותר מהפחדים ומהפצעים שגורמים לנו להסגר ולהתבצר. מערכת יחסים אינטימית מחוייבת היא מרחב בו ניתן לתרגל אהבה גדולה כדרך חיים. לתרגל את ההתמסרות הזו לאהבה כביטוי אלוהי, וכיצד להפתח אל בן או בת הזוג בכל פעם שהפצעים ומנגנוני ההגנה שלנו דוחפים אותנו להסגר. הפתיחה אל אהבת בני הזוג והילדים היא רק דרך בה אנחנו מתרגלים את התרגול הגדול ביותר של הפתיחה לאלהי, מעבר לדפוסי האגו.
כיצד יראה הסכם נישואין המבוסס של הנחות ושאיפות שכאלו? כיצד נוכל לעצב טקס שישקף את המשמעות העמוקה של חיי אהבה וזוגיות שמעבר ליחסי כוח ושליטה?
זהו אחד האתגרים המונחים לפתחנו כיום.
2) הרמב"ם סבר אמנם כי רק למלך מותר לקחת פילגש, אך כל חכמי ימי הביניים חלקו עליו, ולהלכה נפסק שלא כדעתו. היו חכמים שהתנגדו להיתר הפילגש משום שחששו שאישה שאיננה נשואה תתבייש בעובדה שהיא מקיימת יחסי מין עם גבר, והבושה תמנע ממנה ללכת למקווה להיטהר לאחר ימי נידתה וזה יגרום לבני הזוג הללו לעבור על הלכות הטהרה. ברור שכיום החשש הזה איננו ממשי, שכן אין אישה שתתבייש בעובדה שהיא מקיימת יחסי מין עם בן זוגה, וממילא – רוב הנשים הלא-דתיות אינן טובלות במקווה, גם אם הן נשואות, ולכן בטל טעם האוסרים מחמת החשש הזה. ראה על כך עוד בספרי "מי מפחד מלילית" (הוצאת מודן 2005) עמ' 93-94.
3) מאמר על כך הופיע בספר "ארוס אירוסין ואיסורים" מאת ישראל גרטל, בהוצאת מרכז זלמן שזר.
4) הדרשה התלמודית ודברי רש"י הנ"ל מופיעים בתלמוד הבבלי, במסכת עירובין ק\ב. על כל הנ"ל הארכתי במאמרי "עשר קללות נתקללה חוה" שהתפרסם כנספח לספר "מי מפחד מלילית" (מודן, 2005), ומופיע באתר האינטרנט שלי www.kabalove.org בקטגוריית ספרים.
5) ספר הושע, פרק ב, יח-יט. יש לדעתי למצוא בדברי הושע הנביא חזונות הקוראים לשחרור שעבודה המיני של האישה, והארכתי גם על כך בספר "מי מפחד מלילית" עמ' 197, ועמ' 348.
6)ראו על כך בהרחבה במאמר שכתבתי הנקרא ”על רבנים ומכשפות“ שנמצא ברשת.