דרכי מהעולם החרדי אל השמאניזם המיני

אוהד פלא – נכתב ב 2015

---

כשאנשים שפוגשים אותי כיום שומעים שפעם הייתי חרדי, חסיד, רב ושומר הלכה קפדן הם תמיד שואלים איך??? איך הפכת מכזה לכזה? 

היום (סוף 2015) אני עוסק בשמאניזם-מיני, העולם הוא ביתי, ואני מוזמן למקומות שונים על פני כדור הארץ המקסים הזה, כדי להדריך אנשים בדרך אל עצמם, בדרך אל האהבה, העוצמה והחירות שנמצאות במעמקי לבבם, מכוסה בשכבות של אמונות נרכשות, פחדים ומוסכמות . 

כיום אני מורה בכיר בבית הספר הבין לאומי ISTA, שעוסק במיניות שמאנית, ובמסגרתו אני זוכה לפגוש אנשים מלאומים שונים, קבוצות ויחידים, במקומות הכי אינטימיים וחשופים שלהם. בכל פעם אני מתאהב מחדש במין האנושי. אני רואה טרספורמציות עמוקות מתרחשות לנגד עיני. אנשים קמים לתחיה ממש. מתעוררים, ומחפשים איך לשנות את חייהם והרבה פעמים גם מצליחים. אנחנו עובדים דרך המיניות, אבל נוגעים בכל החיים כולם. זה משנה לאנשים את הקשרים בעבודה ועם הילדים, את היחס שלהם לרוח ולחומר, לכסף ולאוכל…. להכל. 

בכל מקום בעולם אני פוגש בני אדם. בני אדם שמשתוקקים לחיי אמת, אהבה וחופש ברמות אחרות מהמקובל, אבל לא יודעים איך… לפני שבועיים בערך הייתי בפולין, כרגע אני בתאילנד, בינואר אהיה בהוואי, בפברואר באוסטרליה, ובמרץ אחזור ללמד בישראל. הסיבה לכל זה היא שגיליתי שאחד המפתחות המשמעותיים ביותר אל השחרור נמצא במיניות האדם. אנשים יכולים להיות “רוחניים” מאד, ועדיין להיות לכודים במלכודות התשוקה ה”אסורה” והבלתי מדוברת הזו. כל כך הרבה פחד אשמה ובושה קיימים בתחום המיני, כל כך הרבה בורות, אי ידיעה, ובלבול, כל כך הרבה מבוכה,  וכל כך הרבה כמיהה… 

האור הגנוז
חסידים מספרים שכשנברא העולם המלאכים טענו בפני הקב”ה שאסור לתת לאדם גישה אל האור הגנוז. האדם יהיה מושחת, ואם תהיה לו גישה אל האור הזה מי יודע מה הוא עלול לחולל. חשבו היכן לגנוז את האור. היו שהציעו להחביא אותו במצולות הים, אבל אחרים אמרו שהאדם יגלה כיצד לצלול וימצא אותו. היו שהציעו להחביא אותו גבוה בשמי הכוכבים, אך שוב, אחרים אמרו שיום אחד האדם ידע כיצד לטוס לכוכבים וימצא אותו. בסוף הציעה השכינה הצעה שכולם הסכימו לה. היא הציעה להחביא את האור הגנוז בלב האדם עצמו. שם הוא לא יחפש… ומאידך - מי שיחפש שם וימצא הרי שהוא ראוי לכך.

אני מרגיש שהאור לא הוחבא רק בלב, אלא בקשר שבין הלב והמין. המין הוא המקום בו נוצרים חיים. זהו הכח הכי עוצמתי שיש בנו, והוא הכי מודחק. מעטים מחפשים את האור הגנוז בקשר שבין תודעת הלב והמין. הרוב חופרים רק באחת מהמקומות. אבל מי שמחפש שם מוצא, כי הוא כבר ראוי לכך.

על הדרך שעשיתי מלהיות רבי שהוגה בקבלה יומם ולילה עד שהפכתי למורה לשמאניזם מיני אפשר באמת לכתוב ספר שלם, אבל אני רוצה לנסות לכתוב על זה בקיצור, אולי זה יעזור למישהו גם:

הכניסה לעולם החרדי
מה שהכניס אותי בגיל 18, אל עולם החסידות והקבלה (לא נולדתי דתי) היתה כמיהה גדולה לעיסוק מעמיק בסודות הקיום, בצירוף סוג של הרגשה שעלי להכיר את עצמי, והיות ואני, מה לעשות, ישראלי ויהודי, אני רוצה להכיר את העיסוק של היהודים בעולם המיסתורין. ידעתי שחכמה יש שם, והלכתי לחפש אותה, מתגבר על דעות קדומות שהיו לי למכביר. נכנסתי לזה עמוק, ונתתי לזה להכנס לי לוורידים.

ספקות
אבל אחרי כמה שנים של התמסרות עצומה ללימוד בכל מקצועות התורה, ולתפילה בדבקות חסידית בהשראת הבעל שם טוב, תוך תרגול של התבודדות ברסלבית והתבוננות מדיטטיבית בסגנון חב”ד של הדורות הראשונים, התחלתי לשים לב לכך שלמרות שיש בעולם היהודי-קבלי-חסידי עומק רוחני ופסיכולוגי רב, יש משהו שעבור הרבנים הינו, למרבה ההפתעה, יותר חשוב מהעומק והאמת, וזה שלא תצא מהמסגרת… כל עוד אתה מציית להלכה ולרבנים שלך זה נהדר שאתה מעמיק, אבל ברגע שההכרה שלך גורמת לך לחשוב מחוץ לקופסה - אתה מתחיל לאיים על המערכת, ובשלב מסויים אתה הופך להיות “מסוכן” והיא תנדה אותך. ההבנה שהמערכת היהודית לא מעוניינת בהתפחותי, אלא בשימורי בתוך המערכת היתה הכרה כואבת. הבנתי שאני במקום לא נכון, והתחלתי לערוך חשבון נפש עמוק. 

בתחילת שנות ה-90 כתבתי ופרסמתי את הספר הראשון שלי “עולמות הספק”. זהו פירוש על ספר איוב, שנוגע בשאלות של חיפוש רוחני כנה. הלימוד בספר איוב הבהיר לי שכבר התנ”ך ירד על טיפוסים כמו הרבנים שהכרתי - אלו שיש להם תשובות לכל השאלות, תשובות שתמיד, באופן מפתיע, מצדיקות את המערכת. הרבנים הללו הם פשוט הגרסה המודרנית של רעי איוב. התנ”ך נוזף ברעי איוב כצבועים ומתחסדים, ומשבח את איוב, שהעיז להטיל ספק ולשאול שאלות מתוך לב פתוח וכנה.

הלכתי בדרכו של איוב והמשכתי לשאול.

הגילוי שהיהדות מתפקדת כמו חולה מונשם
בשלב הבא הבנתי שמשהו במערכת היהודית תקוע. היהדות לא יכולה לחדש את עצמה. למרות שזו מערכת שעקרונית אמורה להתחדש כל הזמן, היא תקועה כיום עם עצמה ולא יכולה להתחדש, פשוט כי אין לה גוף מוסמך שיכול לחדש חידושים מרחיקי לכת, שתהיה להם סמכות קובעת. לגוף הזה שהיה אמור להיות איבר חיוני באורגניזם היהודי קראו “סנהדרין” והוא לא קיים כבר כמעט 2000 שנה בגלל משברי הגלות. 

המשכתי לחקור וגיליתי שאי קיומו של מוסד הסנהדרין הוא חלק מעוד מערכות הכרחיות וחיוניות לבריאות שחסרות באורגניזם היהודי: אמור להיות לדת היהודית מקדש, ובו אמורה להתרחש עבודת קודש שאיננה רק “לימוד תורה”. בנוסף לכך אמורים להיות בקרבנו נביאים, ונביאות, והחסרון של הנבואה בעם ישראל הוא, כמו שכתב כבר הרב קוק בשעתו, בגדר “מום”. כמו איבר חיוני שאיננו מתפקד. התחלתי להתעניין בכל המערכות שחסרות לאורגניזם היהודי כדי להיות בריא (לפי הגדרתו הפנימית שלו!).

גיליתי שהמקדש מגלם בחובו לא רק את עבודת הקרבנות, שיש בה עיסוק שמאני בדם ובאש ובעשבים ובמים, אלא גם את הרובד האסטטי כולו, שהיהדות איבדה באופן כה בולט מאז החורבן. כאמן זה היה לי משמעותי. ובכל זאת, הרגשתי שיש במהותו העמוקה של המקדש עוד משהו… משהו שלא ידעתי עדיין מה הוא.

גיליתי בלימודי הקבלה והחסידות שלי שהנבואה איננה עניין לנביאים כמו יחזקאל או ישעיהו בלבד, אלא היא בעיקרה מצב תודעה. מצב תודעה בו הנפש הפרטית מתחברת למרחב האלהי, ומשם מתחילה לנבוע. הבנתי מהמקרא שבעבר הרחוק היו לנו סוג של בתי ספר לנבואה, שהם בעצם בתי ספר לאימון התודעה למצבי טראנס. חלק מהלימוד בבתי הספר הללו היה כרוך במוזיקה מקודשת, בשירה ובהליכה בטבע. מצאתי הרבה הדהוד לכך בכתביהם של הרב קוק ותלמידו הרב דויד הכהן הנזיר שכמהו לחידושה של הנבואה בימינו ולחילוצה של היהדות מהמשבר העצום אליו נקלעה.  

התחלתי להבין עד כמה היהדות אותה אני מכיר וחי התרחקה מהמקור הבריא שלה. 

ואז התחלתי לחקור לעומק יותר את נושא המקדש. להפתעתי גיליתי שבהמון מקורות המקדש קשור באופנים שונים דווקא למיניות! החל מזה שלפי התלמוד במרכז קודש הקודשים היה סמל של חיבור מיני בין מלאך ומלאכית (הכרובים שעל ארון הקדש) ועד לאמירות שונות שטוענות שמאז שחרב בית המקדש “ניטל טעם ביאה” כלומר הלך קאפוט כל הפאן בסקס… זה מופיע בתלמוד, לא באיזה ספר איזוטרי. 

האספקט הסודי של האירוטיקה במקדש
התחלתי לחפור בכתבי הקבלה ובכתבי חז”ל, והדברים התחילו להתחבר יחדיו לכדי תמונה מרתקת ומדהימה. הארוטיקה המקדשית הסודית נקשרה לסודות הצפונים כבר על פי חז”ל במגילת שיר השירים, ואלו נקשרו מיד בכניסה המיסטית אל “הפרדס”, במיסטיקה הקדומה של עליית הנשמה אל ההיכלות העליונים, ובחיי האהבה הארציים של המיסטיקנים המבקשים להכנס אל גן הסודות. את מה שנחשף בפני כתבתי ופרסמתי כספר נוסף (יחד עם ידידי ד”ר יצחק חיות-מן) שנקרא “הישן יתחדש והחדש יתקדש”. 

הספר הזה כבר העלה את חמתם של כמה רבנים, שחשבו שהדגש שנתתי לצד האירוטי של המקדש מוגזם ופרובוקטיבי. אבל אני התחלתי להבין שהדיכוי המיני הוא בילד-אין בתוך המערכת הדתית של היום. הדברים שהתחלתי לכתוב וללמד נתפסו כמסוכנים.

התחלתי להבין שהאיסור לחשוב מחוץ לקופסה (שעליו התריע כבר הרב קוק בתחילת המאה העשרים) קשור בעבותות לדיכוי המיני שקיים גם הוא בחברה הדתית (בכל דת שהיא). הפחד הכי גדול של הדתיים קשור למה שהם רואים כ”פריצות מינית”. האוננות הפכה אצל היהודים הדתיים לפשע הנורא מכל(!) והעולם הדתי כולו נע מתוך חרדה מפני הכח המיני שבאדם. 

ולמרות זאת - מה שגיליתי הוא שעמוק בתוך מיניות האדם מוחבאים סודות קבליים גדולים. בעבר קראו לזה “סודות עריות” וזה נחשב בתקופת המשנה לחלק מההכשרה של המיסטיקאי העברי.

הרחבתי את המבט. הלכתי לאקדמיה (בניגוד לעצת רבותי). נרשמתי לאוניברסיטה העברית, ולמדתי את המקורות העבריים בגישה ביקרותית ובהקשר היסטורי ופילוסופי רחב יריעה. בקורסים של החוג למדע הדתות למדתי גם על דתות אחרות, החל מנצרות וכלה בשמאניזם. 

בהמשך העמקתי גם בהבנת הקבלה היהודית על ידי שימוש בכלים יונגיאניים (תודות לידידות עם ד”ר מיכה אנקורי). גיליתי מקבילות משמעותיות בין היהדות ודתות אחרות. היהדות הפסיקה להיות בעיני תופעה יחודית ונבחרת, אלא תופעה אנושית, וחלק מהביטוי של רוח האדם באשר הוא.  נוכחתי במהות העמוקה שקיימת כנראה בכל הדתות, וכיצד לצידה  קימים בכל הדתות גם תהליכי שימור, שלא אכפת להם ממש מהמהות העמוקה והרוטטת, העיקר שהמערכת תשרוד ותמשיך להתקיים (על גוויתם של אלו שנושאים אותה אל הדור הבא)…

שחררתי עצמי בתוכי מכל מה שקשור בצורך שהיהדות תשרוד, ובדקתי מה באמת מהדהד לי כנכון וטוב ואמיתי. הרבה דברים נשרו ממני בדרך הזו, כי המון הלכות ביהדות מושתתות על הנסיון לשמור מרחק מ”דרכי הגויים”, ונועד פשוט כדי שהמסורת תשמר כפי שהיא. כמחפש רוחני זה לא מה שעניין אותי, שאחרים ישמרו את המסורת אם בא להם, אמרתי לנפשי - אני מחפש אחר המהות.

באותם ימים לימדתי תורה בעולם הישיבות. לימדתי במכונים של נשים, ובנפרד כמובן בישיבות של גברים צעירים. ראיתי את הצעירים הללו ואת הסבל הבלתי מדובר שלהם סביב המין, שעבורם הוא תחום אסור ומסתורי. הגוף שלהם, כמו הגוף של כל אדם בריא, מחפש עונג וביטוי מיני, ונפשם מחפשת נואשות אחר אהבה… אבל שני הדברים הללו רחוקים מהם, “עד החתונה”. אז הם מתחתנים בגיל צעיר, עם גבר או אישה שהם לא ממש מכירים, בודאי לא באופן אינטימי, ואז לא משתמשים באמצעי מניעה, כי זה אסור, נכנסים להריון וזהו. הם תקועים עמוק בתוך המערכת עם ילדים ומחוייבויות משפחתיות בגיל כה צעיר, וכל זה…. כי זו הדרך היחידה שאפשרית עבורם לחוות אינטימיות, אהבה ומיניות… זה נראה לי כמו מערכת חולנית.

אני יוצא לדרך עצמאית
לשנות מהיסוד את עולם הישיבות לא יכולתי, אז החלטתי לפתוח מקום חדש. מקום שבו אפשר יהיה לחשוב על הכל מחדש. מקום שידגיש את המהות ולא יקדש את המסגרת. החזון היה להקים מין אשראם כזה, שגרים בו ולומדים בו ומחדשים בו את הכל - על בסיס לימוד של המקורות בשילוב עם מחשבה אותנטית ויצירתית.

כשהתראיינתי לאחד מכלי התקשורת ביחס לאותו חזון דיברתי גם על כך שכל נושא ה”צניעות” והפרישות המינית בעולם היהודי נראה לי מוגזם ואף לא בריא. שהרי על פי ההלכה (הפחות מוכרת למי שאינו למדן) ניתן להתיר לצעירים לא נשואים לקיים יחסי מין בטהרה, וכבר היו לכך תקדימים בספרות ההלכתית הקלאסית מהמאה השמונה עשרה. נדמה לי שדברתי באותו ראיון גם על כך שמונוגמיה איננה הכרחית מבחינה הלכתית. 

דברי עוררו מהומה רבתי בעולם הישיבות. התבקשתי לחזור בי מיד, או להתפטר ממשרת ההוראה בישיבה. בחרתי להתפטר, ולא להיות צבוע. למזלי הרב קבלתי הצעה מפתיעה לשמש במשך שלושה חודשים על תקן חוקר באוניברסיטה של יוג’ין, אורגון. נסעתי (למרות שעדיין בקושי ידעתי אנגלית).

באורגון חברתי ליהדות הליברלית, וגם לקהילה הפגאנית (שכמובן רוב חבריה יהודיים…). הבנתי עד כמה גם נושא השבת יצא מכלל פרופורציה בעולם האורתודוקסי. על בשרי הרגשתי איך המסגרת הפכה לעיקר בעולם האורתודוקסי, והעיקר המהותי הפך לטפל. 

נסעתי בשבת לבית הכנסת של היהדות המתחדשת, שרנו ורקדנו בדבקות, גברים ונשים יחדיו, עם גיטרות ותופים, וכשהתבוננתי פנימה הרגשתי שעלי להודות באמת: זה הרגיש לי קדוש ואמיתי ונוגע ללב, כמו שהרגשתי קדושה בחצרות החסידים. וזאת, למרות שזה היה בלתי הלכתי בעליל. הבנתי שההלכה איננה יכולה לייצג עבורי עוד את דרך החיים הנכונה. 

החלטתי שאני עוזב את העולם האורתודוקסי. 

במקביל פגשתי את רבי זלמן שחטר-שלומי המקסים והחכם, וקבלתי ממנו הסמכה כרבי בתנועת היהדות המתחדשת שהוא עמד בראשה. עלי לומר שכל אותן שנים הייתי נשוי לרות, מי שהיתה חברתי מימי התיכון וחזרה בתשובה גם היא. אימצנו יחד שתי בנות ונולד לנו בן ביולוגי. את כל הדרך הזו עשינו יחד, בעצה אחת ובתמיכה מלאה זה בזו. אבל לאורגון נסעתי לבדי, והתנהלה בינינו שיחה גלויה על פתיחת היחסים שלנו למפגשים נוספים.

מאהבת “שיקסע״ שממנה למדתי מה באמת חשוב
באותה תקופה ביוג’ין פגשתי בחורה מקסימה, לא יהודיה, שהפכה די מהר לחברה ולאהובה שלי. כשעשינו אהבה גיליתי כמה זה נעים וטבעי ונוגע ללב לגעת ככה. הזדעזעתי להכיר בעובדה שעם השנים בעולם היהודי הפכתי לגזען. כל אותן שנים בהן הייתי ספון בין יהודים, רובם ימניים מאד בדעותיהם, הפנמתי דעות גזעניות על ההבדל התהומי בין יהודים לשאינם יהודיים, והכל בחסות הקבלה. אבל האהובה שלי שברה לי את כל הגזענות עם כמה אורגזמות ואינטימיות מתוקה. היא היתה חכמה, טובת לב, שובבה וסקסית, ולא היה לה אכפת מכל הדברים שעבורי היו ביג-דיל, רק כי ההלכה היהודית נכנסה לי כבר מתחת לעור (כמו לעשות אהבה באור היום ובקולי קולות. מה אכפת לנו ששומעים?). המפגש עם אותה אהובה פתח לי צוהר מעשי ראשון לעולם רחב של ריפוי בעזרת העוצמה המינית. ליידה ואיתה העברתי את עצמי תהליכים של ריפוי עמוק מהפצעים הנפשיים שגרמתי לעצמי במהלך שנות חיי כגבר צעיר בעולם הדתי.

עם הזמן גיליתי עד כמה ניתן לשנות רמות תודעה ולחווט מחדש את הנוירונים במח כשעושים זאת תוך כדי עבודה עם האנרגיה המינית. היום זה חלק מהעבודה היום יומית שלי, אבל באותה תקופה פשוט עשיתי זאת, בלי לדעת בדיוק מה אני עושה.

עירום, פשוט.
אחד החברים שלי באורגון לקח אותי יום אחד למעיינות החמים של קוגר, (Cugar hotsprings) ושם, בחיק הטבע הפראי, מצאתי חבורה של גברים ונשים, צעירים וזקנים, וכולם רוחצים בעירום מלא, ומדברים בשקט בשקט, כמו במקום קדוש. פתאום הרגשתי כמה זה טבעי, וכמה נכון לנפשי להביט ככה, בפשטות, בא\נשים עירומים. בלי להתבייש ובלי להתחבא. ללא מציצנות, ככה בפשטות. (זו לא היתה לי הפעם הראשונה. עוד לפני שנסעתי לאורגון העברתי סדנאות בפסטיבלים הרוחניים שהיו אז בארץ, פסטיבל “בראשית” ואחרים, ובהם היה עירום, אבל משהו בקדושה שאפפה את העירום במעינות החמים היה שונה). הרגשתי כמו מדבר יבש שיורד עליו סוף סוף גשם. משהו בריא חזר לעצמו שם. המעיינות החמים ההם הפכו אצלי מאז בתודעה למקום קדוש של עליה לרגל (שהרי מהו מקום קדוש אם לא מקום בו אתה נזכר בטבעך האמיתי?).

מקימים אשראם
חזרתי ארצה ובסוף שנת 2000 הקמנו אשתי ואני את האשראם במצוקי דרגות. די מהר התאספה לה קהילה, קראנו לה “קהילת המקום” (אנשים רבים מהקהילה הזו עדיין נמצאים בקשר עמוק איתי ואנחנו שותפים לדרך ולחקירה של החיים בעומקם)

קהילת המקום נתנה לי ולרבים אחרים כר פורה לגדילה ולחקירה. שם המצאנו מחדש את קבלת השבת כטקס רוחני של שירה מקודשת, ריקוד אקסטטי, מדיטציה ותפילה שנערכת ללא “סידור”. היום זה הפך כבר לנחלת רבים, ונתפס כמובן מאליו, אבל באותם ימים המצב היה אחר לגמרי. הכל היה שחור\לבן: או שאתה דתי, ואז אתה עושה דברים על פי ההלכה, או שאתה חילוני, ואז אתה לא עושה בכלל קבלת שבת, או מקסימום עושה משהו חילוני כזה, צולע, “תרבותי” וחסר רוח.

בקהילת המקום הרשנו לעצמנו לחשוב על הכל מחדש: לא רק את השבת הפכנו למשהו אחר לגמרי אלא את כל החגים. התחלנו לחקור אחרי המשמעות הפנימית של כל חג וחג ולהמציא טקסים ותהליכי עומק שקשורים למהות העמוקה של החג, ולא דווקא לצדדים ההלכתיים שלו. מה שגילינו היה מקסים ומעורר השראה. אנשים התחילו לנהור למצוקי דרגות מהארץ, ואף מהעולם הרחב. מתוך החקירות הללו חיברתי ופרסמתי מאמרים רבים. מאמרים אלו נאספו ונערכו לספר שהוצאתי לא מזמן תחת השם “חגיגה” (וניתן להשיגו בהוצאת דופן).

היחס בין המינים היה פתוח בקהילת המקום, וגם הוא הפך עבורנו כר פורה לחקירה פנימית. מי אמר שמבנה המשפחה הגרעינית הוא הנכון ביותר עבורנו? הכיוון שלי היה לפתוח את מערכות היחסים, לתרגל כנות אבסולוטית בין בני הזוג ובתוך הקהילה, ולחקור אהבה מרובת משתתפים. לא כולם בקהילה אהבו את זה.

למעשה לא כולם אהבו אפילו את הטבילה במעיינות בעירום שהכנסתי כחלק מחיי הקהילה. אחד התומכים האמריקאים שלי מבוסטון, פרופסור חשוב שעזר לי גם לגייס תמיכה כלכלית כדי להקים את האשראם, הודיע לי שאם אני ממשיך עם העירום בקהילה הוא מושך את התמיכה שלו בי. היה עלי להחליט. והחלטתי: אני לא עבד של הכסף. עירום זה טבעי ובריא. אם אסתיר את מה שאני מאמין בו רק כדי לקבל תמיכה כלכלית - הלך עלי. 

נשארתי באותנטיות שלי, עם ישבנים חשופים ותורם אחד פחות לעמותה. 

לילית
באותם ימים הוצאתי לאור ספר שכתבתי כבר כמה שנים לפני כן בעבודה משותפת עם מרדכי גפני: “מי מפחד מלילית” (בהוצאת מודן). זה היה מסע חקירה אל רבדים נוספים במפגש שבין קבלה ומיניות. 

בלימודי בכתבי הקבלה גיליתי רמזים פה ושם לכך שלשדה הגדולה לילית, שברובד הפשטני של הקבלה והפולקלור נחשבת ליצור מסוכן ורע, יש בעצם שורש עמוק מאד בקדושה. כה עמוק עד שרוב הגברים לא מבינים אותו ולכן מפחדים מפניו. נכנסתי לחקירה עמוקה אל סודותיה של לילית, וכדרכי, זו לא היתה חקירה אינטלקטואלית בלבד. 

נכנסתי לזה עם כל הלב הגוף והנשמה. זה היה חיפוש דרך. עם מאצ’טה פילסתי לי נתיבים בג’ונגל הכתבים הקבליים. חפרתי בספרי הקבלה, בנבכי הספריות האוניברסיטאיות ובלבי שלי גם יחד. הבנתי כמה דברים על ההדחקה העצומה והנוראה שיצר העולם הפטריארכאלי סביב העוצמה המינית-רוחנית של האישה. הבנתי שבנשים יש עומקים של עוצמה מינית שהן עצמן מפחדות ממנה כי הן הפנימו את הדיכוטומיה הפטריארכלית בין חוה ולילית, כלומר בין האישה שהיא האישה-של (והאמא של) ובין האישה העצמאית, שיש לה מה לומר ויש לה גם יצרים מיניים בריאים - למעשה - יש לה הרבה יותר יצר מיני ממה שגבר אחד יכול בדרך כלל לספק… הבנתי למה העולם הפטריארכלי ניסה לדכא בכוח את המיניות הנשית, וליצור פיצול כואב שכזה בתוך נפשן של נשים, שצריכות לבחור בין הארכיטיפ של חוה או של לילית. עליהן לבחור בין קשר אל הלילית שבתוכן במחיר נידוי חברתי, ובין קבלה אל החברה על ידי אימוץ הארכיטיפ של חוה, במחיר נידוי של עצמן מחלקים משמעותיים בתוכן, ויצירת ניכור מהעוצמה המינית שלהן.

ברמה החברתית זה הרגיז אותי, וברמה הפנימית זה ריגש אותי. איזה תיקון עצום צריך לעשות כאן…. ובכלל - זה שגיליתי שכל זה רשום כבר, באופן מפוזר ומקודד, בכתבי קבלת האר”י, ולמרות זאת אף אחד לא שם לב לזה קודם (זולת הערת שולים של פרופ’ תשבי באחד מספריו), היה דבר מרגש ומרטיט. התחושה היתה שעליתי על סוד כמוס וחשוב. הספר “מי מפחד מלילית” נחטף ואזל מהחנויות.

שבתאות
במסגרת כל המחקרים שלי בתחום המיניות בקבלה, נחשפתי כמובן לעובדה שמי שעשה זאת כמה מאות שנים לפני היו שבתאי צבי ויעקב פראנק (ביעקב פראנק עוסק הרומן השני שכתבתי בסדרה ״קדשה״ - ״אפלה זוהרת״). בהתחלה נבהלתי: השמות הללו נחשבים לטאבו מוחלט בעולם היהודי. אחר כך נשמתי לתוך זה והתחלתי לקרוא ספרות מחקר (מרתקת) על התנועה המיסטית והאנטינומיסטית הזו, שקמה במרכז החיים היהודיים במאה ה-17 וה-18. תנועה שהתקיימה במרחב הגיאוגרפי שבין קהילות-קודש עזה, איזמיר, סלוניקי ופולין. 

פתאום גיליתי שהרבה מהרעיונות הנועזים והעמוקים שאהבתי במיסטיקה החסידית, היו בעצם סוג של מיתון לדברים שנהגו קודם לכן בתנועה השבתאית. קראתי המון. הכתבים הללו איתגרו אותי. הדמויות של פראנק וש”ץ רחוקות היו מלהצטייר כדמויות מופת. הם היו טיפוסים מפוקפקים, שלא בטוח שהייתי שמח להיות ליידם, אבל היה בהם עוז רוח לחדש ולשבור מוסכמות ולבחון דרכים של קדושה באופנים שקשה להאמין שקרו בפולניה…. כמו קבלת השבת בפולין במאה ה-18: אישה עירומה במרכז המעגל מייצגת את “שבת המלכה”, וסביבה רוקדים  כל אנשי הקהילה של יעקב פראנק, מתקרבים אליה, מנשקים אותה “כמו שמנשקים מזוזה” ומתרחקים שוב. לי זה מזכיר ריקוד אינדיאני סביב העץ הקדוש בטקסי הסאן-דאנס, אבל לא. מסתבר שזה מה שעשו אמותינו הפולניות לפני מאתיים שנה.
(גם סצנה זו מתוארת בספרי ״אפלה זוהרת״)

בתודעתם של דתיים רבים הפכתי גם אני לסוג של “משיח שקר”, סוג של “טיפוס מסוכן” כמו שבתאי צבי או יעקב פראנק. היות ולי עצמי היה יחס אמביוולנטי כלפי הדמויות הללו לא ממש נעלבתי מההשוואה, אולי אפילו הוחמאתי מזה. 

מה שברור היה לי זה שאני לא מבקש שום הסכמות מרבנים למה שאני עושה. ברגע שיצאתי מהעולם האורתודוקסי שחררתי את עצמי מלהתעסק בכלל בשאלה אם הרבנים מאשרים את מה שאני עושה או לא. נאבקו בי אמנם (הבנתי שבישיבת הסדר כלשהי נמסרו שיעורים שלמים על “למה אסור ללמוד אצל אוהד אזרחי”), אבל אני לא נאבקתי בחזרה ולא ניסיתי לשכנע אף אחד שאני צודק. פשוט עשיתי את שלי, באהבה ובסקרנות, יחד עם החבורה המשובחת של האנשים שזכיתי שיתקבצו סביבי. כל הביקורת שנמתחה עלי בעולם הדתי לא השפיעה עלי כלל, פשוט כי לא הייתי שם כדי לשמוע אותה. עברתי לגילגול אחר.

שחר חדש מפציע - DAWN RISING
ואז, באחת הנסיעות שלי ללמד בארה”ב - פגשתי את דון DAWN. במטוס כבר כתבתי לעצמי שאני מרגיש שבמקום בו אלמד (“אלת חיים” שמו) אפגוש מישהי מניו יורק, והיא תזמין אותי אליה לארבעת הימים שהיו לי חופשיים אחרי הסמינר. כשפגשתי את דון והקשר בינינו החל להרקם חשבתי משום מה שהיא מקנדה. אמרתי לעצמי שהנבואה שלי לא היתה מדוייקת… בסוף הסתבר לי שהיא אכן מניו-יורק, ואת הימים שאחרי אכן בילינו יחד. מאז בעצם אנחנו יחד עד היום - 13 שנים אחרי.  

בשיחה הראשונה שלנו הבהרתי לאישה המקסימה שהלכה לצידי שעליה לדעת שאני לא אדם מונוגמי. לשמחתי היא הריעה בשמחה ואמרה “גם אני”! מאז ועד היום אנחנו חיים אהבה לא מונוגמית. 13 שנים.

דיידה
דון הביאה לחיי מתנות רבות מספור, כמו את ההכרות עם דויד דיידה (DEIDA). היא למדה איתו על אהבה וזוגיות, על גברים ונשים ועל שלבי ההתפתחות של כל אחד מהם. כשהקשבתי בסופו של דבר גם אני להקלטות של דיידה התלהבתי נורא. פתאום כל מיני תובנות קבליות שהיו לי (מודלים של התפתחות הזכרי והנקבי בתהליכי ה”נסירה” בקבלת האר”י) קבלו שפה לא דתית. הכל עבר באנגלית שנונה, סקסית ומלאת הומור. דיידה לימד את מה שאני רציתי ללמד, אבל בעוד שאני הייתי תקוע בשפה קבלית איזוטרית, הוא לימד זאת בשפה קולחת, שווה לכל נפש, וללא כל מינוחים דתיים. הייתי בטוח שהוא למד קבלה והצליח לפצח את מחסום השפה. כתבתי לו. הוא ענה לי מייד. לא הוא לא למד קבלה מעולם. נפגשנו והפכנו לחברים. עם הזמן אימצתי לי הרבה מהשפה של דיידה. הוא עזר לי לצאת מהמלכודת הפרטיקולארית של היהדות ולדבר אל כל אדם בר דעת. הייתי צמא לזה. (שנים קודם לכן הציע לי מי שהיה מורי ורבי לכתוב יחד איתו פירוש מקיף על כל קבלת האר”י. זו היתה הצעה מפתה מאין כמוה, אך סרבתי אחר כבוד. אמרתי לו משהו כמו: “מי יוכל לקרוא ולהבין את מה שנכתוב? יש אולי אדם וחצי בעולם כולו, שלמד מספיק קבלה כדי להבין על מה אנחנו מדברים בכלל?… אני מרגיש שאני מחפש שפה חדשה”). 

בשלב זה המסע הרוחני שלי היה כבר שונה משל מרבית הרוחניקים. הוא לא היה מכוון לעליה מעלה כי אם לירידה מטה — אל הגוף.

כשפגשתי את דון ב 2002 הרגשתי שהעבודה שלי עם “לילית” הבשילה. הנה היא, כאן לפני, יפה, עוצמתית, מינית, חופשיה, חכמה, חדה כתער באבחנות הלב, אוהבת ברמות על, ומוכנה לאתגר אותי על כל צעד ושעל. וכך היא עשתה (עד היום). 

KABALOVE
דון הגיעה אל האשראם במצוקי דרגות בשנת 2003. החיים עם דון הביאו תפנית עמוקה למסע הרוחני שלי. ב 2005 סגרנו את האשראם, עברנו לחיות בראש פינה והקמנו את KABALOVE - בית הספר לאהבה וקבלה. הרגשנו חדווה אמיתית לחקור על עצמנו וללמד אחרים על אהבה, זוגיות עמוקה, מיניות חופשית והתפתחות רוחנית. תרגמתי והוצאתי לאור את ספריו של דיידה (דרך גבר, דרך המין לאלוהים ולילות פרא), ותורתו הפכה לחלק משמעותי מהז’רגון הרוחני בישראל. 

המסע עם דון נמשך. היא, באהבתה ובחכמתה, שאיננה חוכמה של ספרים אלא של לב ועוצמה נשית, עזרה לי להתפתח וללמוד במסלול מואץ. דון תמכה באומנות שלי, שהיתה אומנות אירוטית. היא לא רק “סבלה” אותה - היא אהבה אותה. היא עודדה אותה. יחד איתה צילמתי עוד ועוד תמונות שמקשרות עירום אנושי וטבע פראי. דון הגתה באופן אינטואיטיבי את הדרך לעשות מנדאלות מהצילומים שלי. בהשראתה התחלתי ליצור מנדאלות של צילומי עירום. הצגתי בכמה תערוכות. כתבתי לה שירה, היא הפכה למוזה המרכזית שלי. הלחנתי לה ניגונים, הקלטנו דיסק שירים (“מתהו ממש”) ושרנו יחד. עשינו אהבה על כל גבעה נישאה ותחת כל עץ רענן. מעשה האהבה שלנו הפך לתפילה, למסע מיסטי, ולמשחק של תודעה ותשוקה המתפלשים יחדיו. אברי המין היו לבית הכנסת האולטימטיבי, הם הפכו למקדש ולמזבח האהבה עליו הקרבנו את האגו הנפרד שלנו והתמזגנו באחדות. במהלך מעשי האהבה שלנו “ירדו לי” תובנות רבות. מדיטציות התחדשו, אסימונים נפלו למכביר, יצירה חדשה נוצרה, שירה נכתבה, מוזיקה הולחנה, ציורים נחזו ותרגילים התגבשו, שהפכו אחר כך לסדנאות בהן השתתפו מאות אנשים בארץ ובעולם. לסדנאות שלנו קראנו “בסוד הכרובים” כי הן נבעו מהתובנות הקשורות לזיווגם של הכרובים בקודש הקודשים. 

ביקשתי להוריד לארץ את הזיווגים הרוחניים של הקבלה, ולהביא את לילית ועוצמתה להתאחד עם חוה. חייתי לצד לילית שהתגלמה באהובתי. לה היו מאהבים אחרים, ואני נשרפתי פעמים רבות באש הקנאה וחוסר האונים. לי היו מאהבות אחרות (ואף מערכת יחסים עמוקה נוספת, שניסינו בכנות לשלב אל תוך חיינו). גם דון נשרפה באותה אש איומה, אבל אני מרגיש שהאש הזו שרפה בעיקר את הקליפות ואת הפחדים, ומה שנשאר בסוף זה לב רוטט (גם אם הוא קצת פצוע ושבור לפעמים) ואהבת אמת יציבה, שרק הולכת ומעצימה עם השנים. 

אין ספק שדון היא אחת המורות הגדולות ביותר של חיי. איתה למדתי על נשים, על גברים, על אהבה, על מערכות יחסים ועל מעשה-האהבה מה שכנראה רק מעט אנשים זכו לחקור. איתה העבודה השמאנית, הקבלית, המדיטטיבית והמינית הפכו לאחד. העזנו הרבה, ועדיין אנחנו מעיזים. איתה למדתי אהבה והתמסרות, ואיתה למדתי גם איך לאהוב את עצמי מספיק, כך שלא אצא מהמרכז שלי כשהאישה שלצדי נכנסת למערבולת, מבלי לסגור את הלב (עדיין באימון על זה). דון הביאה לחיי גם את המודעות לשיטת התקשורת הבלתי אלימה (NVC) של מרשל רוזנברג, שהפכה בעיני לאחד מיסודות העבודה התודעתית שאנחנו מתרגלים ומפנים כל אחד מתלמידינו ללמוד גם.

על מה אני לא מספר
אני מקצר כאן הרבה. אני לא מספר על העבודה שלי במשך 14 שנים רצופות כרבי בריטריט הבין דתי לנשיאת העדות באושוויץ תחת הדרכתו של מורה הזן רושי ברני גלסמן, עבודה שהתחילה ב 2001 ונמשכה עד 2014. יחד עם ברני פיצחתי את התודעה שלי כמה וכמה פעמים, על ידי עבודה עם קואנים של זן, וזכיתי גם להיות פשוט חבר אישי של מורי זן בלתי שגרתיים בעליל. 

אני לא מספר כאן גם על הקשרים העמוקים שנרקמו לאורך שנים ביני ובין אנשי קהילת המקום ובין מייסדי קהילת תמרה  (Tamera) בפורטוגל, קהילה שמתרגלת חיי אהבה משוחררת מפחד, כחלק מהשאיפה ליצור חברה של שלום על כדור הארץ, כשההנחה היא שהשלום מתחיל בהפסקת המלחמה בשדה האהבה והמיניות. 

אני לא מספר על כל העבודה הענקית שעשינו כל השנים הללו כקהילה. אין ספור מעגלי שיחה שחושפים לבבות עדינים. פורומים, חגים, תהליכי עומק וחגיגות מלאות שמחה ואקסטזה. המון דמעות, של צער ותסכול כמו גם של הכרת תודה, שמחה חברות אמיצה ואהבה שמתעלית מעבר לקטנוניות, ראוי שירטיבו את הטקסט הזה כשנספר פעם את קורות חיי הקהילות שזכיתי לכנס ולהיות חלק מהן גם יחד. ללמוד איך לחיות בקהילה שתומכת בכל אחד מחבריה להיות הכי גדול שהוא או היא יכולים להיות, ולא חונקת את האינדיבידואל בשם הקולקטיב זה לימוד גדול והכרחי בעיני. מאז שנת 2000 הנושא הקהילתי הוא אחד מנושאי החקירה שלי, כי אני יודע שכיצור אנושי אנחנו יצורים שבטיים וקהילתיים, והכמיהה לחיי שבט אותנטיים היא עמוקה מאד, עמוקה מאד. 

אני לא מספר גם על קשר משמעותי ורב שנים עם ארקן, שמאן אינדיאני, שהפך לי לאח ואף הגיע ארצה לערוך לדון ולי טקס נישואין שמאני ב 2006. אני לא מספר גם על עוד מלא לימודים שמאניים וטנטריים עם מורים וחברים סביב העולם. ואני גם לא מספר על הקמת “השבט העברי המתחדש” ב 2006, הנסיונות לחיות יחד ביבניאל, אי ההצלחה של הנסיון הזה, וגיבוש הקהילה השבטית, בסופו של דבר, כקהילה שלא חיה יחד אבל עובדת יחד עבודה רוחנית, שכוללת גם יהדות מתחדשת וגם מיניות חוקרת. אני לא מספר על הרבה מסעות שמאניים, על מפגשים עם חיות עוצמה, מסעות אסטראליים, חומרים משני תודעה ועוד. אם אכנס לכל זה באמת תהפוך הרשימה הזו מיד לספר עב כרס. אז אני מקצר.

שמאניזם עברי
אחד הדברים שהלכו והתבהרו לי עם השנים  זה ש”יהדות” זה לא שם הסיפור עבורי. דווקא הלימוד שלי בכלים מגוונים אל תוך נבכי התורה, הבהיר לי את העובדה שהיהדות היא דת שקמה על חורבותיה של התרבות העברית הקדומה, תרבות שהיתה באמת שונה בתכלית מהיהדות אותה אנו מכירים. היהדות מציגה כיום את ההיסטוריה ערוכה ומשוכתבת, כאילו היא, היהדות הדתית וההלכתית, הינה המשך ישיר ואותנטי של אותה תרבות עתיקה של בני ישראל העבריים. היהדות עושה כמיטב יכולתה כבר מאות בשנים על מנת לטשטש את סימני הגזירה וההדבקה של עריכת ההיסטוריה המשוכתבת שלה. בעזרת חוקרים וסופרים בעלי עין חדה (כמו מרטין בובר, און זית, ישראל קנוהל ועוד) עקבתי בדריכות אחרי הסימנים הללו והבנתי ש”היהדות” איננה דרכם של אבותי ואמותי הקדומים. הללו הלכו בדרכים מאד שונות. התרבות העברית הקדומה היתה הרבה יותר קרובה לטבע, אירוטית ופגאנית. רק תרבות כזו יכולה לחבר ספר כמו שיר השירים, חיבור שהיהדות ניסתה למחוק ולגנוז, ורק כשלא הלך לה החליטה לסרס את הטקסט ממשמעותו האירוטית העזה, למול אותו, ולהכשירו כמשל.

התובנות הללו התגבשו אצלי לכדי תורה שלימה. הבנתי שהיחס המורכב שלי כלפי המסורת הקבלית-חסידית נבע מהעובדה שזיהיתי בתוך הערימה של הידע היהודי גם ניצוצים של זהב טהור, עתיק ואותנטי, אבל לא ידעתי להפריד את הזהב מהסגסוגת. אוצר המחשבה והמיסטיקה היהודי שומר בחובו ידע מיסטי עתיק וקדום, שאיננו “יהודי” דווקא. המקורות שלו הם כנעניים, פגאניים, מצריים, מסופוטמיים ומי יודע מה עוד. לעתים הידע לא עבר באופן ישיר ממורה לתלמיד, אלא התחדש ונוצר מחדש אצל אנשים שהיו קשובים לנשמתם, כמו הבעל שם טוב ורבים אחרים. דומה הדבר למעיין שנסתתמה נביעתו במקום אחד, והוא פורץ ונובע לאחר זמן מה בקרבת מקום.

נביעת הנביעה
בסופו של דבר, החלטתי שעלי לכנס את התובנות שלי במקום אחד ולתת למי שרוצים ללמוד איתי ידע מסודר ומאורגן. חברו אלי פתאום כל מיני כוחות ברוכים מקרב תלמידי, שהרגישו גם הם שהגיע הזמן, כולל כמה נפלאים שהחליטו לתמוך כלכלית בפרוייקט הזה. חברתי יחד עם שמואל שאול, מורה רוחני בחסד עליון, שמאן עברי, שראה אתי עין בעין הרבה מהדברים, ויחד הקמנו את “נביעה - האקדמיה העברית של הרוח האוניברסאלית”. נביעה היתה סיפור הצלחה. כמאה תלמידים בשנה הראשונה גדשו את הכיתות. בזכות עבודה מסורה של צוותים שלמים מקרב הקהילה שלנו, הקמת נביעה יצרה באזז רציני בעולם הרוחני בישראל. בנביעה לימדנו עבריות, לא יהדות. המסר היה ברור: התרבות העברית הקדומה שמבקשת להתחדש דרכנו היא שמאנית, אירוטית, עובדת עם הכוחות הרוחניים של הטבע, עובדת עם הגוף, עם היצר, עם התשוקה, ויש בה מקום אמיתי לצד הנקבי של המציאות, של האלוהות, וכמובן - לנשים ולעוצמתן הבלתי מצונזרת.

לנביעה הגיעו אנשים מדהימים כתלמידים. אבל ברור היה לי שרבים מהם מחפשים לגעת עמוק עוד יותר במהות, יותר ממה שהעזנו לעשות שם כמוסד. הרגשתי שרק התחלנו וכבר משהו נתקע. רציתי ללמד את התובנות שלי בתחום השמאניזם המיני, ולא כל חברי הצוות שלי הרגישו נח עם זה. 

ISTA - להגיע הביתה בשלום
במקביל להקמת “נביעה” היתה זו שוב דון שהביאה לחיינו את ISTA - בית הספר הבין לאומי לשמאניזם מיני. המפגש עם ISTA הרגיש לי כמו להגיע הביתה. סוף סוף הרגשתי שפגשתי חבורה של אנשים רדיקלים מספיק כדי לרקוד איתי באותה רמה. ב ISTA פגשתי מורים רוחניים בעלי עומק וניסיון, ששותפים באמת למסע אל הרוחניות גם בעולם המיני, ועושים זאת באומץ ובלי להתחסד. אנשים שלא מפחדים להעז.

הבאנו את ISTA לארץ. אחד המורים שהגיע היה ברוס ליאון (Bruce Lyon) המפגש בינינו היה, ועודנו, מפגש של נשמות שמזהות זו את התדר של זו ונופלות באהבה על הברכיים, בהשתאות אל מול המיסתורין הגדול של הקיום. 

במהלך הסמינר של רמה 2 שנערך בערבה הייתי אמור לצאת באמצע ולנסוע לתל אביב כדי ללמד את השיעורים שלי בנביעה. אבל כשהגיע אותו ערב, והבנתי את משמעותו של הטקס השמאני-מיני העמוק שאני עומד להפסיד אם אסע, הרגשתי שעתה עלי להכריע. 

היתה זו הכרעה עצומה עבורי. הכרעה בין העולם היהודי\עברי\ישראלי שיצרתי לי ובין העולם של השמאניזם המיני, האוניברסאלי שהזמין אותי אליו בזרועות פתוחות. 

פתחתי לי בקלפים (סט קלפים שאותם פיתחתי והוצאתי לאור המבוססים על הקבלה של ברסלב) והקלף שיצא היה מדוייק להפלא: “רוח סערה”. זהו קלף שמספר על מצב בו הכל מתהפך, כאוס, רוח סערה עוברת ומעיפה הכל קיבינימט. ידעתי שאם אני לא נוסע ללמד בנביעה באותו ערב זה מה שיקרה. זה לא יהיה נחמד. זה לא יהיה קל, זו תהיה רוח סערה שתטרוף הכל… וזה בדיוק מה שבחרתי לעשות. רוח הסערה עברה במחוזותנו, אבל ידעתי לצפות לה באהבה. 

תוך חודשים מספר פרקנו את נביעה. 
תוך חודשים ספורים הוזמנתי ללמד בניו זילנד והפכתי למורה ב ISTA.
לאחר כשנה הפכתי לאחד המורים הבכירים. 

במקביל פתחנו דון ואני בארץ קורס שנקרא “מקדש האהבה” שמיועד להכשיר גברים ונשים לכהונת אהבה. הרבה מתלמידי נביעה לשעבר הגיעו לקורס הזה, ו\או לקורסים של ISTA. במסגרות הללו יכולנו ללכת הרבה יותר רחוק ועמוק ממה שהרשנו לעצמנו קודם.

בתחושה שלי, עולם השמאניזם המיני קיבל אותי אל תוכו כמו אדמה פוריה שמקבלת זרע. ואני נבטתי.

פלא - 2015