לילית, פוסט-טראומה והמרחב הדיאלוגי
במאמר קצר זה אנסה להאיר את המדרש המכונן על לילית ואדם מכיוון חדש, הבוחן את ההתרחשות המסופרת דרך הפריזמה של תופעות פוסט-טראומטיות ומידת יכולתנו להתמודד איתן. אך תחילה הבה נזכר בסיפור המסורתי:
הסיפור על בריאתה של לילית בתור האישה הראשונה בעולם מופיע במדרש מאוחר הנקרא “אלפא-ביתא דבן סירא“, שהתחבר בבבל, במאה התשיעית לספירה [1].
על פי האגדה הזו, שהפכה פופולרית מאד בספרות היהודית-קבלית מאז ועד היום, לילית ואדם נבראו שניהם בשווה מהאדמה, אולם ברגע שרצו להזדווג החלו להסתכסך זה עם זו על שאלות של שליטה וכניעה: ”מיד התחילו שניהם לעשות מריבה. זה אומר את תשכבי למטה, וזאת אומרת אתה תשכב למטה מפני ששנינו שוים ושנינו מן האדמה“. הסכסוך התפתח מהר למריבה ולילית פרשה כנפים ועפה לה הרחק מגן העדן. אדם מתלונן לבוראו על כך שאשתו ברחה. הבורא שולח שלושה מלאכים לחפש את לילית ולשכנע אותה לחזור אל הגן, ללא כפייה. המלאכים מוצאים אותה על שפת ים סוף (מסתבר שהיא ירדה לסיני) ומאיימים עליה שתחזור כי אחרת יטביעו אותה בים. לילית מצידה טוענת שהיא כבר שכבה עם השד הגדול, והלכך היא לא יכולה כבר לחזור אל בעלה (על פי דיני התורה). לילית טוענת שהיא מבינה שמטרת בריאתה להזיק לתינוקות שייולדו לאדם, והמלאכים משביעים אותה שאם תראה את שמם חקוק על קמיע מעל מיטת התינוק לא תזיק לאותו התינוק. הבורא מטיל תרדמה על אדם ובורא את חוה מהצלע. חוה יודעת שאדם היה פה לפניה ומקבלת את עובדת היותו למעלה ממנה (העמדה הפאריטרכלית). לילית ממשיכה להטריד את הפנטזיות המיניות של אדם וצאצאיו מאז ועד עולם.
על פי הניתוח שהוצע בספרי “מי מפחד מלילית” (אוהד אזרחי ומרדכי גפני, הוצאת מודן 2005) לקריאה הקבלית בסיפור של לילית, יש לומר שלילית על פי הקבלה, נבראה כיצור סופר אינטיליגנטי, מינית מאד וגם סופר-רגישה. יחד עם זאת מה שלא היה לא בה ולא באדם זה הידע כיצד לפתח דיאלוג של אמת במקום של קונפליקט. כשהתגלעה אי-ההבנה בינה לבין אדם הם לא עצרו כדי להפגש וליצור דיאלוג.
אילו לילית ואדם היו מוכנים לכך יתכן שההבנות החדשות שהיו נובעות מהמרחב הדיאלוגי יכולות היו להאיר את נפש שניהם באור חדש. יתכן שהקשר שלה עם אדם היה דווקא הולך ומעמיק, חוה (האישה שמסכימה לחוקי הפטריאריה) לא היתה נוצרת כלל מהצלע, וכל ההיסטוריה של המין האנושי היתה שונה לחלוטין. אבל בלילית התפתחה התחושה הפנימית שאין בגן העדן מקום למי שהיא באמת, ואין טעם לדבר על זה בכלל. פשוט חבל על הזמן. היא קמה ועזבה בטריקת דלת. את הבעיה היא השליכה על הבורא, שיצר גן שלא יכול להכיל את מי שהיא באמת ובכך כאילו גירש אותה מעולמו. תודעה עצמית של ילדה דחויה ובלתי רצויה התפתחה בתוכה, עם זעם כבוש ורב עוצמה.
התפיסה העצמית הזו, של הבלתי רצויה, הדחויה, המגורשת, יצרה אצל לילית טראומה של ילדות פגועה: אב אכזרי ומתעלם ובנזוג שמנסה לשלוט עליה. תופעות פוסט טראומטיות התפתחו בלילית, שמתבטאות ברצון אדיר לנקמה. אולם מתחת לרצון הזה מסתתר הצורך העמוק להשתייך אל החיים, והזעם הנורא על אי היכולת לעשות זאת. זהו לדעתי מקור המיתוסים על לילית כמי שמבקשת להרוג ילדים.
הדחף לנקמה מבקש להרוס את החיים הפטריארכליים והמהוגנים של אדם עם חוה, חיים שנתפסים בעיני לילית כבזבוז גמור. היא בזה להם, אך למען האמת היא עצמה שותפה גמורה ליצירת החיים הללו: חיים זעיר-בורגניים שהתפתחו בין היתר כתוצאה מעזיבתה את הבית עם אדם. אלו חיים שהושפעו גם מאי יכולתה שלה עצמה לפתח דיאלוג של אמת, לראות את האחר בפגיעותו, להיראות בפגיעותה ולפתח מרחב חדש, מרחב ששניהם יגדלו אל תוכו.
היתכן שזו היתה כוונת הבורא? — להעניק לאדם וללילית את האפשרות לצמיחה מתוך קונפליקט? את ההזדמנות לגשת אל הקונפליקט, לפתוח אותו ברגישות הדדית, בקשב, ומתוכו ליצור מרחב חיים חדש? מרחב שהם היו יוצריו, ובכך היו הם שותפים לבריאת המציאות? אילו היו לילית ואדם משתמשים נכון בפוטנציאל הגלום בקונפליקט כדי ליצור מרחב חדש היו הופכים הם לבוראים ולא נשארים רק כנבראים. מרחב ההבנה הדיאלוגי שהם היו בוראים היה הופך לגן-העדנה האמיתי. אבל שניהם, אדם ולילית, נכשלו שם. היא הפכה אלימה ומסוכנת והוא הפך לאחד שמתלונן שלא טוב לו להיות לבדו ומבקש שיסדרו לו עזר כנגדו.
לילית, השדה האפלה של המיתוס הגברי, היא יצור פוסט טראומטי שפועל מתוך תופעות של PTSD. מלאכי האלהים ” סנוי, סנסנוי וסמנגלף” שנשלחו על פי המדרש לטפל במקרה לא ידעו כיצד להתמודד בצורה מיטיבה עם התגובה הפוסט-טראומטית של לילית (שהיא הפוסט-טראומה הראשונה בעולם…) ולכן ביקשו לכל הפחות להגן על החיים הקיימים מפני ”המטורפת הזו“… שרק לא תהרוס את מה שקיים. הם יצרו חומת הגנה מסויימת מפניה, אבל לא הביאו לריפוי המצב. ריפוי דורש כנראה יותר ממה שמלאכים יכולים לעשות. הוא דורש התגייסות של לילית עצמה ושל אדם עצמו לתהליך בו שניהם גם יחד יעברו שינויים גדולים.
לפי איך שאני מבין את קבלת האר“י תהליך הריפוי של הרקמה הפגועה בין לילית, חוה ואדם הוא התהליך החשוב ביותר של תיקון העולם כולו, החברה, הכלכלה והאקולוגיה הפלנטרית. הכל נובע מקלקול הגן. ואולי אולי אנחנו מתחילים להיות מוכנים כיום לעסוק בריפוי הגדול והעתיק הזה.
—————
[1] מהדורה מדעית של המדרש, הכוללת דיונים נרחבים במבנהו ותולדותיו יצאה על-ידי עלי יסיף בשם "סיפורי בן סירא מימי הביניים" (מגנס תשמ"ה).
