המיתוס הפמיניסטי של ראש השנה

 

המיתוס הפמיניסטי של ראש השנה

 

אוהד אזרחי 1999

 

ראש השנה קרב ובא, וכדאי שנדע מה משמעותו של החג הזה באספקליה קבלית. למקובלים יש עבודה רוחנית מדיטטיבית יחודית, שנקראת "כוונות". למעשה, כל לימוד הקבלה נתפס בעיני האסקולה המרכזית של המקובלים כמיועד להביא לידי כך שאדם ידע לכוון כוונות. בהתאם לכך ישנן מערכות של כוונות קבליות לכל מצווה ולכל תפילה ולכל חג. תפילה של יהודי רגיל יכולה לארוך חמש דקות, אך אותה תפילה בדיוק, כאשר היא נערכת ע"י מקובל מכוון, יכולה לקחת יותר משעה של ריכוז עילאי.

 

והנה הכוונות של ראש השנה, אם לומדים אותן היטב, מצביעות על עבודה רוחנית שלמה המכוונת להעלות את הממד הנשי שבמציאות, ולהביא לידי שוויון בין הגברי והנשי בעולם. ראש השנה של קבלת האר"י הוא חג הפמיניזם היהודי! הכיצד?

לשם יחוד

 

כבר דברנו במאמרים הקודמים על מערכות ה"פרצופים" השונות דרכן מתגלה אור אין סוף אל המציאות, והזכרנו גם ששני הפרצופים העיקריים במערכת האצילות הם הפרצוף הזכרי והפרצוף הנשי של האלהות, או בלשון המקובלים "זעיר-אנפין ונוקבא", שנקראים בלשון חכמים: "הקדוש ברוך הוא ושכינתו". שני הפרצופים הללו, מסמלים שתי מערכות תודעה שהאלוהות מדברת דרכן לבני אנוש: התודעה האחת תופסת את האלהות כמשהו מרוחק, נשגב, קדוש, שלם, וממילא גם קצת מאיים, ואילו התודעה השניה שבה אנחנו יכולים לחשוב על אלהים היא תודעה רכה יותר – אנחנו יכולים לחוש את האלהות כאותה הרוח המפכה בתוכיות הדברים, מחיה אותם מתוך עצמם, מאשרת אותם ומלטפת אותם, הרוח ששלמותה נובעת מהיותה מכלילה את כל אלף אלפי הדברים בתוכה, וכולי.

האלהות שבתפיסה הראשונה היא אלהות זכרית, וזו שבתפיסה השניה היא אלהות נשית. לכן לפרצוף המרוחק והקדוש של האל אנחנו קוראים "הקדוש ברוך הוא", ולפרצוף הנוכח והרך שלו אנחנו קוראים "שכינה" – לאמור: האלהות ששוכנת בפנימיות המציאות, ולא מתנשאת למעלה בריחוק.

 

אם ננסה לתמצת את יחודה של תפיסת האלוהות היהודית-קבלית במשפט אחד, נוכל לומר כי היא מבקשת בכל עת ורגע לחבר את שתי תפיסות האלהות הללו לאחדות אחת. לחבר את האלהות הטרנסנדנטית עם זו האימננטית, או בלשון הקבלה: לייחד את הקדוש ברוך הוא ושכינתו, ומכאן המנהג לומר לפני כל פעולה של קודש: "הריני עושה זאת לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתֵֶיה".

 

 

שלושה מיני זיווגים

לפעולת הייחוד של השכינה והקב"ה, אנו קוראים בלשון הקבלה "זיווג", וזה מה שאנחנו כיהודים עושים כל הזמן: מייחדים, כלומר מזווגים, את שני פרצופי האלהות זה בזה, את הזכרי הטרנסצנדנטי עם הנקבי האימננטי, ומתייחסים אליהם כאחד, ללא פירוד.

בין בני זוג ישנם כמה סוגים של קשר אפשרי. יש קשר שהוא פיזי מיני, ויש קשר של שותפות ברגשות אהבה, ויש קשר של שותפות רעיונית והפריה רוחנית הדדית. בלשון הקבלה אנחנו מכנים זאת כשלושה סוגים של זיווגים: זיווג שבספירות היסוד (של הזכר והנקבה) הוא הזיווג המיני; זיווג שבתפארת הוא הזיווג הרגשי, וזיווג שבמוחין הוא הזיווג הרוחני אינטלקטואלי. השאיפה הקבלית  היא שבני זוג יצליחו להגשים את שלושת הזיווגים הללו גם יחד. וכך איחולינו לפרצופי האלהות הם שהשכינה ודודה יפגשו לא רק במובן הנמוך, בו הם מורידים שפע של חיות פיזית לעולם, אלא גם בשני הזיווגים העליונים יותר, הרגשי והתודעתי, ולשם כך באה עבודת הכוונות המיוחדת של ראש השנה.

 

 

המרד הפמיניסטי

 

קבלת האר"י מציירת את מצב היחסים בין השכינה ודודה כמשהו דינמי מאוד. לא תמיד הם זוכים לזיווג מלא בכל בחינותיו, להפך – המצב "ההתחלתי" הוא שקיים בינם רק זיווג מיני, ולפעמים גם זיווג רגשי. האופן שבו הדברים מתוארים הוא, שהשכינה קטנה מידי עבור זעיר-אנפין – היא נמוכה לידו – ראשה מגיע רק עד חזהו. כלומר: מה שבשבילה נחשב "ראש", מוחין, חוכמה וכדומה, נחשב עבורו רק אמוציונאליות רגשית (מצב מוכר?)

אז מה צריך לקרות? השכינה צריכה לגדול, לצמוח, להתפתח, ולהגיע למצב שהיא תהיה שווה אל בן-זוגה בכל.

ישנו קטע בספר הכוונות "פרי עץ חיים" שאני מאד אוהב. בקטע זה כותב רבי חיים ויטאל (תלמידו וסופרו של האר"י) כי כל עוד הנקבה מקבלת את החיות שלה, את האורות שלה מן הזכר היא לא יכולה להתפתח למצב בו היא תהיה שווה אליו, שהרי היא מקבלת ממנו. כדי לצמוח למצב של שוויון עליה קודם כל להינתק מעליו. להיות עצמאית.

השכינה, האישה, הנקבה, הנשיות, צריכה להיפרד מן הזכר, לקבל את אורותיה בעצמה (מהפרצופים שמעל שניהם: "אבא ואימא"), ולהתפתח. ישנו זמן שבו התהליך הזה קורה, וזה הזמן של ראש השנה. בראש השנה אנחנו מכוונים כוונות שמשתתפות בתהליך ההפרדה בין הדבקים. עוזרים כביכול לשכינה (לספירת מלכות, הקשורה למלכות האלהים עלי אדמות) להיפרד מהזכר, ואז לגדול לבדה, ללא תלות בהתגלות הזכרית.

והרי זו היתה תחילתו של הפמיניזם במישור האנושי: התנועה הפמיניסטית קדשה מרד על הגברים, שהיו עד אז למתווכים בין האישה לבין העולם. הגברים פרנסו את המשפחה (הזרימו חיות), והיה להם מונופול על ההשכלה ("מוחין"), שהייתה באותם ימים מיועדת "לגברים בלבד". שלב א' בפמיניזם כרוך במרד ובניתוק: לא צריכות את הגברים! אנחנו יכולות להיות שוות אליהם בכל!

 

אבל שלב ב' של הפמיניזם (שהתהליך הפמיניסטי העולמי כבר החל את צעדיו בו כיום), כרוך בחזרה לזיווג ולחיבור בין הזכרי לנקבי. אלא שזיווג זה המחודש אינו מיוסד על תלות ואי-שוויון, כי אם על התודעה שאנחנו שונים זה מזו, ועם כל זאת שווים בכל, ומפרים זו את זה וזה את זו.

 

הזיווג הזה, השני, מתרחש בשמיני-עצרת, בסוף חג הסוכות, ונרחיב עליו, ברצות השכינה, במאמר אחר. ובינתיים יש לנו עבודה רבה, לגלות ולפתח את המובנים הנשיים שבנפשנו (גברים ונשים כאחד), ולתת להם יותר יכולת ביטוי: לעשות יותר מקום לזולת, לקבל יותר זה את זה, ליצור אוירה של שיתוף ואחווה, ולצאת מהראש השיפוטי. האם נצליח ליצור חברה יהודית שתבטא בתוכה את התודעה הזו – תודעת השכינה?

—-

* המאמר התפרסם בגליון החגים של "חיים אחרים" 1999