בואו אתנו למצריים ולסיני באפריל הקרוב

תמיד נמשכתי לתרבות העתיקה של מצריים, ותמיד גם הרגשתי שכל מה שכתוב עליה בספרי ההיסטוריה והארכיאולוגיה לא אומר את הכל. יש שם מסתורין שניתן לחשוף רק במגע ישיר. ולא רק במגע של הגוף, אלא במגע של הנפש. כדי "להבין" תרבות רוחנית מסוימת לא מספיק לקרוא עליה, לבקר לה במקדש ולהצטלם. צריך לשבת במדיטציה באותו מקדש, או לשיר שם קצת, או לעשות טקסים שונים, לפעמים טקסים אישיים מאד, כדי להנכיח את הרוח. ככה עשינו הרבנית שליט"א ואני, למשל, בסוף השבוע האחרון כשישבנו לנו במקדש של האל אפולו באקרופוליס של רודוס. ישבנו שם לבד. רודוס לא מתפקדת בחודשי החורף, כי כל התיירים נמצאים במקומות אחרים, ואנחנו זכינו לזמן איכות עם אפולו.

כשביקרתי במקדשים של תרבות המאיה בגואטמלה כך עשיתי גם שם, וזכיתי לחוויות מטלטלות במפגשים ישירים עם הרוח. דברים שאולי פעם יגיע הזמן לספר. לא עכשיו.

אבל עכשיו אנחנו מתכננים את המסע הגדול למצריים העתיקה. שמואל שאול, שידריך איתנו את המסע, כבר הדריך מסעות כאלו למצרים פעמים רבות, ומכיר את השטח ואת הסידורים בו היטב. זה מרגיע אותי מאד ומאפשר לי להתכונן נפשית לביקור. אני מאד מתרגש לקראת המפגש עם האלה איזיס, למשל, במקדש שלה בדרום מצריים. אני גם מאד מאד סקרן להרגיש את האנרגיה של פרעה אחנתון בתל אל עמרנא, מי שהציע אמונה מונותאיסטית לפני ימי משה במצריים. אני מרגיש שיש הבדל בעומק הפתיחה של האמונה של אחנתון ומה שהביא משה לעולם. אבל כדי לדעת מה הביא משה, משה שגדל כנסיך מצרי משכיל ומלומד, אני מרגיש שצריך לעבור ולהרגיש את תרבות מצריים העתיקה, שכנגדה הוא מרד.

באפריל הקרוב נצא עם כל מי שירצה להצטרף אלינו למסע המופלא בעקבות משה. נבקר בכל מקדשיה החשובים של מצרים, ונעשה זאת מתוך כבוד, ורגישות למקום ולאנרגיה שלו. אחר כך נמשיך עם משה לסיני, להר הגבוה ונעשה שם גרסה שלנו לליל הסדר. כשהירח המלא יזרח במזרח  ממימי מפרץ אילת והשמש המלאה תשקע במערב אל מימי מפרץ סואץ של הים האדום…

הקלקה על התמונה תעביר אתכם לדף באתר, בו תמצאו פרטים נוספים על המסע

היות ואת המסע הזה אנו מפרסמים רק מפה לאוזן בקרב מקורבינו – נשמח אם תעבירו את המידע לחברים שלכם שנראה לכם שאולי יהיו מעונינים להצטרף.

*

כן – אני מודע לכך שהיחס שלי למה שנחשב ביהדות כ"עבודת אלילים" הוא יותר מסלחני, יש אפילו מי שיאמרו שאני ממש "עובד עבודה זרה" כשאני עושה טקסים ויושב במדיטציה במקדשי האלים והאלות, ובביתי תלויה תמונה של לקשמי, האלה ההינדית, ופסל ברונזה של טרה, אלת החמלה הטיבטית, מקדם את פני הבאים. אולי צריך להסביר את הדברים קצת יותר לעומק. אז אנסה לעשות זאת בקצרה, אף כי הדברים דורשים עמקות גדולה:

בתחושתי הכל מופיע כל הזמן מן האחד הגדול, שהוא אין סופי בתכלית. האחד הזה הוא מעבר לכל צורה ולכל אמירה פוזיטיבית, אך נוכח. מאד נוכח. כאן ועכשיו, ונודע ללב. כפי שאמרו כבר בספרות חב"ד הקדומה, מצד האין סוף העולם מעולם לא נברא בכלל. כלום מעולם לא השתנה והאין-סוף קיים כאן ועכשיו כמו "לפני בריאת העולם". או כפי שאומר הגורו הגדול אדי-דה (ראו בוידאו כאן) "אין בורא! כי מעולם שום דבר לא נברא!" אולם מצד תפיסת העולם המוגבלת, האנושית מאד, שלנו, מה שנקרא בחב"ד התפיסה של "דעת תחתון" יש עולם, ויש בו אנשים, ויש טבע. ולטבע יש כוחות רוחניים שפועלים בו. וכשם שיהיה זה מוזר להתעלם מקיומו של אדם, מתוך הבנה שרק אור אין סוף קיים באמת, כך מוזר בעיני  להתעלם מקיומם של כוחות הטבע. וכשם שיצירת מערכת יחסים עם אדם איננה סגידה לו, גם אם אני נותן לו כבוד גדול, ומקשיב לו קשב רב, כך, ממש אותו דבר, אינני רואה "סגידה" ביצירת מערכת יחסים עם כחות הטבע, שהקדמונים ראו בהם אלים ואלות, והמיסטיקה העברית ראתה בהם מלאכים וישויות רוח.

מכיוון שיש בנו, בני האדם, רצון להפוך כל דבר לאובייקט, יש בנו גם את הנטיה המולדת לייצר לנו "אלהים": מין ישות רוחנית "גדולה כזאת", מין "אגו גדול", "אבא כל יכול", או "אם רחומה" ולראות בהם את ההתגלמות של האחד הגדול. אבל זה לא זה. אי אפשר להתיחס לאין סוף במושגים של אובייקט הקיים במציאות. לכן בעיני, גם אלהי היהודים הוא רק צורה, צורה אותה לובשת ההויה הגדולה במוחות היהודים. הקבלה קוראת לזה "פרצוף" מפרצופי עולם האצילות, המתלבשים בפרצופי הבריאה והיצירה והעשיה ומשתקפים אל תודעתנו. אבל באמת – האחד הגדול מצוי בכל. גם באבן ובעץ, גם בלקשמי וגם בקרישנא, וגם באיזיס. הבעיה מתחילה כשאנחנו מאבדים את תחושת החירות, ומתחילים להשתעבד לאותם כוחות גדולים. שעבוד הוא שעבוד. בין אם הוא לאדם אחר, או לאל או לאלה, או אפילו לדמות של אלהי היהודים וההלכה. הבשורה של משה היא בשורת החירות. כך אני מרגיש. המאבק של משה בתרבות האלילית איננו מאבק בסגנון אבא של מי יותר גדול. של המצרים או של העבריים. הבשורה של משה פותחת את התודעה לממד אחר בכלל. אלהי העבריים איננו עוד אל, שפשוט טוען שהוא היחידי ודורש מונוגמיה בשמיים. זו תודעה בסדר ערכי אחר בכלל.   אולי פעם היה צורך להיגמל מכל קשר עם האלים והאלות, עם ישויות הרוח, כדי להתרגל לקשר העמוק עם האחדות הגדולה שמעבר מעבר לכל דמיון, שאיננה עוד אובייקט של תפיסה, אולי. אך כיום, לתחושתי, העבודה כבר אחרת היא. ואדרבא – את הקשר וההתמסרות אל האחד הגדול אפשר להבין הכי טוב דווקא כשמבינים שלא מדובר פה בעוד אל, והאמונה בה מדובר איננה בכלל "אמונה דתית" במובן הרגיל. העבריים מצביעים תמיד אל מעבר. מעבר להכל. ובעיני הדת, העבריים הם תמיד גם קצת עברינים…

טוב. מספיק לעכשיו. והנה כמה הודעות עד דברים טובים:

  • חשוב לגברים לבוא ביחד, שעבודה רוחנית בקרב גברים. כך התחלנו להבין בארצנו הקטנטונת ורוויית ימי המילואים, לפני לא הרבה זמן. אחת היוזמות היפות שקשורה בכך היא "שיווה". מין פסטיבל קטן לגברים, שיזם רפיק לפני שנים, וגם אני תרמתי בו תרומה צנועה. בסופ"ש הקרוב מתכנסים גברים ל"שיווה חורף" בבית אורן. אני לא אהיה. הרבנית והצאצא ואני הולכים לקורס של תקשורת לא אלימה (NVC), שנראה לנו כדבר שחשוב לתרגל עוד ועוד. אבל אני מאד ממליץ לגברים שבחבורה להגיע. הנה פרטים, בקישור הזה.
  • עומר פלג שיצר את "קלפי הטאו" החביבים מאד יעביר סדנא קטנה על הקלפים שלו בגבעתיים, ב"אשראם בעיר", ממש בקרוב. אני ממליץ להכיר את עומר, את היצירתיות המקסימה שבו ואת העבודה שלו. הנה פרטים.
  • קבוצת הגברים הבאה שלי תפתח כאן, בבית אורן, בכרמל. מדובר כמו תמיד בעשרה מפגשים של קבוצה סגורה של גברים שהחליטו להיכנס לעבודה פנימית. הרבה גברים כבר עשו זאת, ורבים מהם ההשתתפות בקבוצה היוותה אבן דרך משמעותית בחיים. המעונינים להצטרף לקבוצות הבאות – כתבו אלי. www.kabalove@gmail.com

זהו בינתיים. השיעור שלי על פרשת השבוע יכנס בשבוע הבא לסודות המשכן, וזה עסק מעניין מאד.

אבל האמת – בואו אתנו למצריים!
זה העניין החשוב במייל הזה.
לא היה עוד מסע כזה.