הומלס במנהטן

רושי ברני גלסמן מעניק "רוקסו" לאוהד אזרחי

"אני לא רוצה להשתמש יותר במונח 'טרנסמישן' (העברה של כח)" אמר רושי ברני גלסמן, מגדולי מורי הזן החיים כיום בעולם, בטקס אותו ערך לנו לפני מספר ימים בגינה ציבורית ברחובות מנהטן, כשהוא מעניק לכל אחד מאתנו את לבוש ה"רוקסו" המסורתי, ומעניק לכל אחד מתלמידיו הנבחרים הסמכה כמורה, או כמאסטר במסורת הסוטו-זן. "המונח הזה 'טרנסמישן' יוצא מנקודת הנחה פטריארכלית והיררכית, שאני כבר לא מחזיק בה" הוסיף ואמר, "כאילו אצלי יש את הכח ואני בטקס הזה מעצים אתכם. אבל אני לא מרגיש שזה כך. אני מעדיף להשתמש במונח 'הכרה' (רקוגנישן). כי בטקס הזה אני מביע את הכרתי בכל אחד מכם כשותף שלי לעבודה הרוחנית בעולם, וגם אני חלק מן המעגל שלכם, אני לא למעלה מאף אחד. אז אתם יכולים לומר בעולם שקבלתם הכרה מברני גלסמן".

יומיים קודם לכן נפגשנו בגינה ציבורית אחרת כדי לצאת ממנה ל"סטריט ריטריט" ברחובות ניו יורק. הזן של רושי ברני גלסמן קשור תמיד במעורבות חברתית עמוקה. ברני, כפי שכולם קוראים לו בפשטות, עושה ריטריטים ברחובות כהומלס עם תלמידיו כבר 20 שנה בדיוק. בדרך כלל הכללים של הריטריט די נוקשים: אתה בא לסטריט-ריטריט לחמישה ימים רצופים ולא לקוח אתך כלום. לא אוכל לא תיק לא שק"ש לא כסף לא מפתחות ולא טלפון. כל מה שיש לך באותם ימים זה רק מה שהצלחת לגרד ברחובות, בפחי האשפה או בקיבוץ נדבות. אבל הריטריט הזה היה קצת אחר. הוא נועד בעיקרו כדי להיות הקדמה לטקס ההסמכה שלנו, או בעצם לטקס ההכרה, שהוענקה לעשרה מתלמידיו ואני ביניהם – בסוף הריטריט.

על המעבורת

הלילה הראשון היה קר וגשום. בדרך כלל המצעים ללינת הלילה ברחוב הם ארגזי קרטון. ניתן לשים אותם תחתיך וגם להתכסות בהם. אם אתה עשיר ומצאת קופסא גדולה – אפשר לבנות ממנה בית ולהכנס בפנים, ושם ממש חמים ונעים. אבל באותו הערב, כשהגיעה השעה לישון כל הקרטונים ברחובות כבר היו ספוגים במים. המקום המומלץ ללון בו בלילה גשום שכזה, כך למדנו מהומלסים אחרים, הוא במעבורת המחוממת שמפליגה בחינם, כל הלילה, הלוך וחזור בין מנהטן לסטייטן אילנד. ההפלגה לוקחת כחצי שעה. אנחנו נכנסים למעבורת ומיד משתרעים לתנומה קצרה על הספסלים, מתעוררים, יורדים בצד השני, לוקחים את המעבורת הבאה חזרה, וחוזר חלילה. כך תפסנו תנומות קצרות של 20 דקות פה ו20 דקות שם כל אותו הלילה.

בבוקר הלכנו לבית מחסה נוצרי שמחלק מזון לנזקקים. במאור פנים וללא שיפוטיות מגישים המתנדבים מזון לכל דכפין. לא שואלים אותך שם שאלות על מי אתה ומה אתה, ולא מטיפים לך מוסר. אתה רעב? בוא תאכל. ויש גם קפה חם. 500 הומלסים הם האכילו שם באותו היום…

שירים של דילן בבית המחסה

בחוץ ירד גשם ואנחנו פשוט ישבנו בפנים על הרצפה, מנהלים שיחות חולין עם הומלסים אחרים ומנסים ללמוד את החיים דרכם, או מנמנמים ומנקרים בישיבה. אחרי כמה זמן בקשתי רשות לנגן קצת. ברני הרשה לי לקחת אתי גיטרה לרחובות כדי לקבץ נדבות. הוצאתי את הגיטרה והתחלתי לשיר. אט אט יכולת לראות איך משהו נפתח באנשים. הגוף מתחיל לנוע בקצב המוזיקה. שפתיהם של אנשים קשי יום מתחילות לרחוש תפילה ושירה. אור נדלק בפנים. חיוכים. האנרגיה מתרוממת ונהיה נעים. בחור שחור אחד מתחיל לשיר סולו יחד איתי. הוא שר ממש יפה. יש לו קול של זמר אפרו-אמריקאי. תשומת הלב של כולם מופנית אליו. לפני רגע הוא היה הומלס אנונימי שעמד בתור לאוכל, ופתאום התגלה לפנינו מוזיקאי בעל כשרון יוצא מהכלל. הוא מאלתר אתי ושר קול שני למלודיות שאני מנגן. הוא מבקש ממני לרגע את הגיטרה וכשהיא מתיישבת על כתפו הוא מרביץ פתאום קונצרט עם שירים של בוב דילן. מחיאות כפיים סוערות בקהל. בית התמחוי הפך להיות מועדון.

האיש האחראי עם השפם האמריקאי קורא לאשתו ולבנותיו שמתנדבות בקומה למטה שיעלו לראות מה קורה פה. אחר כך הוא ניגש אלי עם דמעות בעיניים ואומר: "יש לי גיטרה ששוכבת בבית כבר שנים, כי הבן שלי פעם ניגן ועזב את זה. בחיים לא חשבתי להביא אותה לפה, אבל אני הולך להביא לפה גיטרה, שינגנו! איזה יופי זה מה שקורה פה! תודה רבה לך!"

–          "בשמחה", אמרתי, והוספתי: "תביא להם גם תוף!"

על מדרגות בית המשפט

את הלילה השני ביליתי על פיסת קרטון יבשה בפינת רחוב בדאון-טאון, עד שבאה המשטרה והעירה אותנו כי השכנים התקשרו וביקשו שיזיזו משם את ההומלסים. לפנות בוקר עצרתי לנגן על מדרגות אחד הבניינים. ישבנו שם כולנו ושרנו, עד שבאו שתי שוטרות ואמרו "אתם לא יכולים לשיר פה, זה מדרגות בית המשפט!" לא הבנתי למה אסור לשיר על מדרגות בית המשפט בחמש לפנות בוקר. למה מה? זה עלול לגרום שמחה גדולה מידי במקום שאמור להיות רציני? "זה אסור כי השופטים עלולים חלילה לעשות דין צדק" הסביר לי מייקל חברי לריטריט. עזבנו את המקום ויצאנו אל הגשם.

מטריה אדומה שבורה שמישהו זרק היתה לי לאוצר גדול. כשפסק הגשם ואנשים התחילו לטייל ברחובות ניסיתי את מזלי בגיוס תרומות. עמדתי וניגנתי ושרתי בפינת איזה רחוב. זו חוויה מדהימה לעשות זאת. אנחנו מתרגלים הרבה לחיות בשקיפות בקהילה שלנו, אבל לכזו שקיפות עוד לא זכיתי. הייתי שקוף לגמרי! אנשים עברו ליידי כאילו הייתי אוויר. כאילו הם לא שמו לב שאני קיים ועומד שם ומנגן. עד שבאה אישה אחת וחייכה אלי ואפילו זרקה כמה מטבעות והתנצלה שזה מה שיש לה. אבל החיוך! והמבט! הם היו הכי שווים. ברני אמר לי פעם כבר: "מה שחשוב זה להחזיר להומלסים את הכבוד האנושי (הדיגנטי) שלהם. אנשים עוברים ליידם כאילו הם לא קיימים… וזה נורא חשוב לתת להם הרגשה שרואים אותם, שהם בני אדם…"

אחד התלמידים של ברני שהיה אתנו בריטריט חי כ 30 שנה, און אנד אוף, ברחובות. קוראים לו באט-מאן (כי הוא עבד בסט של הסרט באט-מאן), ויש לו עור שחור מאד למרות שהוא חצי אינדיאני. באט-מאן היה בויאטנם ונפל בשבי. הויאטנמים עינו אותו ושברו את אצבעות רגליו במכות של קני במבוק. כשחזר מהמלחמה לא רצה שום מחויבות, והלך לגור ברחובות. יש לו כאריזמה רצינית לבחור ואור בעיניים. עד מהרה הוא הפך למלך שכונת הקרטונים תחת אחד הגשרים בניו יורק. בסטריט ריטריט הראשון, לפני עשרים שנה, הוא נדבק אל ברני. משהו עניין אותו בחבורה הזו שעושה מדיטציה ברחובות. ברני אסף אותו תחת חסותו ולימד אותו מדיטציה. אחר כך הוא הפך למוסלמי-סופי. כיום הוא גר בהארלם, ויש לו דירה קטנה. הוא עובד באיסוף זבל ומכיר כל חור שחור בעיר. חכמה וטוב הלב נדירים מאירים דרך הפנים שלו, שידעו כבר הרבה כאב והרבה שמחה מהר מאד התחברנו ואני מרגיש זכות גדולה על כך שמצאתי חבר כזה.

גם מישל הצרפתי היה אתנו בריטריט. איש מצחיק מאד הוא המישל הזה. שף צרפתי ומורה זן  שפועל בפריז ונראה כמו איזו דמות מסרט טוב. בעקבות ההכרות עם ברני והריטריטים ברחוב הוא החליט לפני כמה שנים לפתוח בית תמחוי בפריז: "הסבא-רבה שלי היה השף של הקיסר לבית הבסבורג. סבא שלי היה השף של המלך (לא זוכר מי  א.א.).. ואני מבשל לאנשים שאין להם שם, ואין להם מעמד. לאנשים בתחתית החברה. אבל! – הכוונה שלי היא תמיד להגיש לאנשים הללו את האוכל הכי טוב, ולכבד אותם כאילו כל אחד מהם הוא מלך!"

———-

צילומים: מייקל או-קיף