מעשה מארמון ריק אוהד אזרחי

.

מעשה מארמון ריק אוהד אזרחי (נכתב בערך ב 1998~)

 

מעשה: מלך אחד היה אוהב את עמו מאד, והיה חושב תמיד מחשבות ומתבונן על דרכים, כי היה חפץ להטיב מאד עם נתיניו. ואותו המלך היה עניו גדול. כל כך היה עניו עד שבקושי רב היה מעמיד עצמו על המלוכה, היינו להקרא מלך וכו', מחמת ריבוי ענוותנותו, שלא יכול היה לסבול את עוצם הרוממות של המלך בעיני עבדיו. אך מחמת שידע כי אם לא היה מלך על המדינה לא היתה יראה, ואילו לא היתה יראה אז איש את רעהו חיים בלעו וכו', מפאת כן היה מעמיד את עצמו ומחזק את עצמו בכל פעם  מחדש למלוך, ופעמים אף ביד קשה, כפי המצטרך להנהגת המדינה

והיה המלך ההוא מחוקק חוקים רבים ושונים, וכל חפצו היה שע"י חוקים טובים וישרים וצדיקים שכאלו יבואו כל בני המדינה להיות בעלי מדריגה, עד שגם האיש הפשוט במדינתו יהיה נחשב לחכם מופלג ובעל נפש במדינה אחרת, מפאת מעלת מדריגתו.


בדבר מלך שלטון, ומיד שיצאה הבקשה מפי המלך כבר נמצאו אמנים מומחים שהכינו בכלי אומנותם קישוטים עם כתר המלך בכל מיני צורות (כי באמת היו במדינה זו אומנים מומחים יותר מכל אמני המדינות. ואותם אומנים היתה מומחיותם בכך שידעו לתת צורה וקישוט מיוחד לכל חכמה ורעיון. כי אמני המדינות האחרות אם היו עושים קישוט אחד שיהיה כלי לחכמה אחת, היה הכלי ההוא נעשה אצלם באופן שכבר היה נשכח הדבר חכמה שהקישוט כלי אליו, והיו זוכרים רק הקישוט ושוכחים על החכמה. אך אותם אומנים מומחים שבחצר אותו המלך היתה אמנותם בכך שהיו יודעים לעשות הקישוט לא חסר ולא יתר, אלא באופן המכוון ושקול היטב, בדקדוק שאין כל בריה יכולה לעמוד עליו, כך שכל מי שרואה את אותו הקישוט גם אם לא ידע כלל על הדבר-חכמה המרומז בו, היה מעצמו יכול ללמוד הדבר-חכמה מתוך הקישוט עצמו). ומחמת שהיו במדינה אומנים מומחים שכאלו, מיד הכינו קישוטים עבור כל בני המדינה. ואותם קישוטים היו באופן שניתן היה לשים אותם על הזרוע או על הלב, או על הראש, והיו שקישטו בו על הבגדים או שתלו על השערים בכניסות החצרות, והיו אף שקשטו עצמם בכתובות על גופם ובמקומות הנסתרים, מחמת עוצם האהבה שאהבו את המלך. כי אהבתו של המלך אל עמו היתה חזקה כל כך, עד שבני המדינה לא יכלו לעמוד בפניה והיו אוהבים גם הם את מלכם במאד מאד.
יום אחד אמר המלך לעבדיו: רצוני לבקש, שמחמת עוצם האהבה שבינינו ובין בני מדינתנו, ישאו כל איש ואישה על עצמם קישוט אחד, ובו צורת הכתר שלנו. ואף אני אשא על עצמי תמיד קישוט אחד, ובו דיוקן האנשים והנשים והילדים והילדות שבממלכתי.

והמלך אף על-פי שלא היה קפדן, היה בכל זאת מקפיד בכל פעם לבדוק ולדרוש אם כל בני המדינה מקושטים בכתר המלכות. וככל שהקפיד על קיום זו הבקשה, כך היה המלך הולך המסתתר מבני עמו. בתחילה לא היה נראה עוד מחוץ לארמונו, ורק היושבים ראשונה במלכות, הרשאים לבוא אל הארמון פנימה היו זוכים לראותו. אך עם חלוף הימים מיעט המלך לבוא בקהל, ואפילו אל אולם המשפט שבארמונו לא היה יורד. תחת זאת מינה הוא שרים שהיו חכמים גדולים ונבונים וידועים, ולימד אותם תורת המשפט, לדון כל הדינים במשפט צדק במקומו ובשמו, ונחתום בטבעת המלך. וכן מינה המלך פקידים רבים לכל עניני מלכותו, ולימד אותם החכמה הדרושה להנהגת המדינה, באופן שלא יצטרך יותר להתערב בהנהגת המדינה.

ויהי היום והמלך ביקש כי יתפרו וילון בינו ובין העם, ואת כל המצטרך להם לא יבואו עוד לשאול אותו, אלא ידברו עימו מבעד לאותו וילון. גם את סעודתו, (שבתחילה היו מגישים לפניו בבשר משולש וביין ישן המשומר בענביו משנים קדמוניות), ביקש כי מעתה יעבירו לו רק מתחת לוילון, וגם זאת בצמצום גדול, שאין הוא חפץ יותר בסעודה גדולה, רק חפץ הוא במעט מן המעט, ואת היתר יחלקו לעניים. ויהי הדבר לפלא בעיני עבדיו.

אך מאחר שטבע האנושי הוא על דרך זה, שבתחילה כל דבר חידוש הרי הוא מסעיר את הלב ולאחר זמן נהיה בעוונותינו להרגל, כך היה גם בעניין זה, שבתחילה נזדעזעו הכל מהעלמו של המלך מאחורי הוילון, ולאחר זמן התרגלו גם לכך. והיה הדבר ידוע ומפורסם כי אין עוד איש באותו הדור הרואה את פני המלך, וגם אין עוד איש המדבר עימו. כי המלך היה ממעט יותר ויותר בדיבור, והיה רק מתעטף בענוותנותו מאחורי הוילון. גם אותן הסעודות שהגישו לפניו לא היה מקבל, ועבדיו מאחר וראו כי אין הוא חפץ בכך יותר, לא הביאו לו עוד את סעודותיו, והיו מחלקים מנת סעודה כיד המלך לעניים, דבר יום ביומו. והמלך הסתדר בעצמו.

והנה בוקר אחד, בעוד כל חכמי הארמון עסוקים בהמולתם (כי עבודה רבה היתה להם להנהיג את כל משפטי המדינה בשם המלך ולחתום בטבעת המלך, כנ"ל), נתלבש המלך בבגדי אחד העם ויצא אל מעבר לוילון. אלא שמחמת ריבוי השנים שאיש לא ראה פניו, וגם מחמת ששינה מלבושי המלכות ולבש בגדי פועל פשוט, לא היה איש שיכירנו אפילו מבין עבדיו הקרובים כביכול אליו ובין החכמים היושבים ראשונה במלכות. והנה, מיד שראו החיילים איש פשוט עומד ליד הוילון של המלך , נבהלו מאד, ומהרו אליו והיו מזרזים אותו לעזוב המקום. ובתחילה היו מזרזים אותו רק בדברים ובלחש גדול, כי מי הוא זה ואיזהו אשר ירים קולו בהיכל המלך בסמוך ונראה לוילון. אך כאשר התרחקו מעט, החלו לדחוק בו גם בגערות רבות ובשפה קשה, והיו מדחפים אותו בכידוניהם החוצה אל הרחוב. ובדרכם אל הרחוב היו עוברים ליד שולחן האוכל, ומשם אל אולם המשפט, ומשם אל החצר, ובכל מקום היו שרים נכבדים ורמים ומעולים בחכמה, שהיו עסוקים במלאכתם מלאכת הקדש לשמור את מצוות המלך במדינתו ולדון בדקדוק על פי חכמת המלכות את כל הנעשה במדינה, ואיש לא ידע מי הוא אותו האיש המוצא בבגדי פועל מן ארמון המלוכה. רק כולם היו נושאים בגאוה את הקישוטים עם כתר המלכות עליהם, כבקשת המלך מאז, כנ"ל.

ויהי היום ויצא קול לחש ברחובות הממלכה. איש אחד החל מרנן באזני הבריות כי אין כלל מלך בארמון. "הארמון ריק" – היה אותו האיש אומר להם בכל פעם – "אלו רק השרים והחכמים שמנהיגים את המדינה, ואין כלל מלך מאחורי הוילון". "הארמון ריקן ואין מלך!" היה אותו האיש שב ואומר להם. ומפני מה לא תפסו אותו ולא הניחו אותו במשמר? מפני שהיה אותו האיש משנה את לבושיו – לאחד היה נראה כאיש פשוט הולך רכיל (ומן הסתם היה אותו אדם מגרש אותו בגערה מעל פניו), ולשני היה הוא נראה דווקא כאיש חשוב וסוחר נכבד (ואז היה אותו אדם מחליק בדברים ושם עצמו כאילו ידוע ומובן הדבר לשניהם כי בודאי אין הוא אלא מתלוצץ), ולשלישי נראה כחכם גדול וכו'. כללו של דבר – לא ניתן היה לחכמי המדינה לשים את ידם על האיש המרנן ולבוא עימו חשבון ולדונו בדין מורד במלכות, כיוון שלכל אחד היה נראה בלבושין אחרים כנ"ל, ולבושין שלבש בערב לא לבש בבוקר וכו'. רק היה משער בעצמותו בכל פעם באילו לבושים שיבוא בהם אל כל אדם כפי שהיה יודע שיוכל אותו אדם לקבלו.

ובדרך כלל היו אותם אנשים מתרעמים עליו לבלעו. והיו צועקים עליו, שהוא משוגע ומורד במלכות ולולא היה המלך כה חנון ורחום היה וודאי מצווה להרגו. "ומה הקישוט הזה עם כתר המלך שאנו נושאים" – היו שואלים אותו – "אם יש קישוט של כתר ודאי יש כתר ואם יש כתר ודאי יש מלך!" היו אומרים לו ופוטרים אותו במילות גנאי. והוא היה אומר להם בכל פעם "ומהו באמת אותו קישוט?"

אך גם אותם שקמו עליו לבלעו כנ"ל, בינם לבינם החלו מהרהרים בדבר. כי היו דבריו נשמעים. וכי ראו הם את המלך מימיהם? וכי שמעו אותו? ומי יאמר שלא החכמים המציאו מדעתם את המלך והם מונים את העם כולו לטובת הנאתם?

ומחמת שהיה הדבר נשמע גם בביתם של חכמי המשפט, שנשותיהם וילדיהם היו שומעים זה מזה, או מאותו האיש, שאפשר ואין בכלל מלך בארמון, החלו חכמי המשפט להוכיח שאין כל ממש בדברי ההבל הללו. "הן אני שמעתי מאבי" – אמר חכם אחד מופלג בשנים – "שהוא עוד ראה את פניו של מלכינו העניו מכל מבעד לוילון". ויש אומרים כי החכם הגדול שבדור עוד שמע בעצמו את קולו של המלך שהיה מצווה לעבדיו מאחורי הוילון לפני שנים רבות.

אך אותו האיש היה מסובב ברחובות ומדבר על ליבות האנשים, והיה אומר להם "למה לכם מלך בכלל? וכי אין אתם אדונים לעצמכם? וכי אינכם יכולים להנהיג את המדינה בשכלכם?" ולאחד אחר היה אומר "הידעת שכל בני האדם שווים? ומפני מה לכם מלך ושרים ושררה?" והיו דבריו מתפשטים מפה לאוזן ומתקבלים בלב אנשי המדינה, שהיו חכמים גדולים ובעלי נפש, כנ"ל.

והשרים היושבים בארמון המלוכה היו מתבהלים מן הדבר, ולספר למלך על-כך בודאי אי אפשר, ועל כן החלו דורשים ברבים כנגד אותן דעות נפסדות, ומחוקקים חוקים לחומרא על כל אותם הכופרים במציאות המלך. ולטובת הענין היו ממשילים משלים, והיו אף מספרים על כל מיני רמזים הנראים לעיתים מאחורי הוילון (כי פעמים היה נדמה כאילו זז דבר מה, ופעמים היו נשמעים מיני רחשים ורעשים מאחורי הוילון, והיו ודאי אנשים שהיו בעלי מבינות שהיו יודעים להבין בדיוק מה משמעות כל רחש ומפני מה נראה סימן פלוני דווקא בסמוך לעניין אלמוני שקרה במדינה וכו', ואותם מבינים ובעלי השגה היו נחשבים בין הבריות בודאי למקורבי המלך) והיו אומרים שברור הדבר כי המלך קיים ואף מנהיג בחכמה רבה את עניני המלכות ואף עתיד ודאי להפרע מכל המורדים בו, אלא שידו פשוטה לקבלם בתשובה שלימה, ואפו ארוך וסבלנותו בידו וכו'. והיו מספרים על ניסים גדולים שהיו קורים למי שהיה ניגש אל הוילון ושוטח בקשותיו לפני המלך. שבודאי המלך משגיח על עניני מלכותו גם מאחרי הוילון, וסומך בשתי ידיו על החכמים יודעי דת ודין לגלות חכמתו הרבה לכל העם. אלא שלב בני המדינה כבר לא היה איתם, ומעט שבמעט באו לשמוע את דרשותיהם, ומעט עוד יותר קיבלו את דבריהם, עד שגם הצבא והמשמר נטש את כלי מלחמתו ולא שמר עוד על הארמון המלוכה ולא  עשה את דבר השרים וחכמי המשפט.

והעם החל בינתיים להקים לו ממשלה ולקחת גורלו בידיו, ולא היה מי שזכר עוד את אותו האיש שהיה מסתובב ברחובות קריה בבגדי פועל ומחזק את לב פועלי כל העולם להתאחד, ומסביר על הטעותים והשטותים של האומרים כי יש מלך וכו' כנ"ל. רק היו כמה אנשים שעמדו מעתה בראש העם והיו דורשים ברבים על אודות אותה השטות הישנה של המלכות שאיננה כלל מלכות וכו’. ואיש לא פקד עוד את ארמון המלוכה, רק החכמים היו מחוקקים חוקים לעצמם. ומחמת שלא היו בני העם באים עוד לשמוע את דבריהם היו מפלפלים הרבה בחוקי המשפט ומוציאים לאור דינים נשכחים, וכותבים אותם בספרים בלשון חכמים, שרק הם יכולים היו להבין בה. ומחמת שהיו עוסקים בינם לבין עצמם בדברי חכמה, היה נעשה שכלם דק ביותר, והיו מחקרים בעומק גדול בחכמת המחוקק העליון הלא הוא המלך הנ"ל. ואבק גדול ועצום ורב היה מצטבר בחדרי הארמון, כי העושים במלאכת הניקיון לקחו עמם במרדם את כלי אומנותם והחלו מנקים את מדרגות היכל העם ובית האאפערע.

יום אחד, מחמת שהיתה העזובה רבה, עפה ציפור מן החוץ אל תוך הארמון ובמבוכתה כי רבה נתקלה בוילון וקרעה בו קרע. החכמים שמהרו לגרש את הציפור מן הוילון, ראו כי יש חור בוילון, ומחמת שהיו החכמים בריות סקרניות הציצו אל מאחורי הוילון וראו כי הכיסא ריק ואין מלך כלל, והכל מלא אבק וקיני יונים והלטאות טורפות זבובים לרוב והעזובה רבה. מהרו החכמים לסגור את הפתח והיו מסבירים כי הדבר הנראה לעיניים אינו הדבר האמיתי, ויש סודות אשר מי יהין לגלותם ולסוברם… אשר המלך מחמת רוב ענוותנותו, ומחמת ריבוי פשעי המדינה נעשה שקוף ואינו נראה עוד לאיש, אך קולו נשמע בסתר לגדולי החכמים בלבד. על כן מי שרואה כי הכיסא ריק אינו רואה אלא מהרהורי ליבו, ומשמע כי בליבו פנימה מונחת העזובה שעליו לתקן כדי לזכות לראות פני המלך לכשיסור הוילון. מיד הודו כולם כי בלבם החורבה והיו מתקנים תקוני תשובה לעצמם כדי להווכח מיהו המלא והיכן המקום הריק. ואכן לאחר זמן היו ששבו לראות מבעד לוילון סימנים של פעילות, ומשמע כי המלך עוד שם, אלא שנעשה בעיקר שקוף.

והנה מחמת שסר לב העם מעניני המלוכה, ורק אנשי הארמון עסקו בנושאיה וחכמתה כי רבה, הנה היו משליכים את כתרי הזהב מעט מעט אל הזבל. כי מה חפץ יש לאיש נאור בסמל ישן נושן זה, שכבר נודע ברבים שאין מאחוריו ולא כלום. ובמזבלה היו באים ילדים וילדות לשחק בגרוטאות. יום אחד פגשו הילדים איש אחד, משוגע מן הסתם, שהיה מהלך בין הגרוטאות (שקורין ג'אנק), והיה מחפש בערימות הזבל ומרים דבר-מה והיה מחבק אותו ומנשק אותו וצוחק ובוכה. קרא אותו האיש לילדים והראה להם כי בין חלקי הפסולת יש ויש קישוטים יפהפיים. והיו הילדים ואותו האיש בוררין אותם וצוררים אותם ומנקים אותם ובונים מהם ארמונות בזבל.

ומפני מה היו הולכים אותם ילדים לערימת הזבל, משום שהיו בני המדינה המבוגרים עסוקים כל ימיהם בעצרות ותוכניות והיו מקימים ממשלות ומחוקקים חוקים, וכדי להפיג השעמום היו הולכים הבנים והבנות למקום הטינופת והיו אומרים מחמת שכל המדינה בשעמום גדול אפשר דווקא בזבל יהיה דבר מה מעניין, שהרי מה שטוב בעיניהם בעינינו אינו ולא כלום, אם כן ודאי מה שבעיניהם אינו כלום הוא ודאי הטוב באמת. ומצאו שם אותו האיש הידוע, שהיה משוגע הכפר, מחמת שהיה אומר שהוא מלך. וכשהיו שואלים לו בדרך הלצה של מי אתה מלך היה עונה אני מלך של ארמון ריק ואת (היינו הילדה ששאלה לו, כי נשים דעתן קלה ובקלות היו יודעות אותו) מלכה של ריק שהוא ארמון מלא, והיה צוחק והיה בוכה והיו יודעים בו שהוא משוגע בודאי.

ומה היה על ארמון המלך הישן? הפרלמענט החליט כי מעתה יהיה לארמון מעמד של מוזיאון, שהרי הוא נכס תרבות בודאי, והעובדים בו יהיו רשאים לנהוג כמנהגיהם ובלבד שלא יקניטו את ההמון. אך זקני החכמים היו מתרעמים והיו אומרים מה זה ועל מה זה? שהרי באמת יש מלך מאחורי הפרגוד ומפני מה נשתוק? ועל אותו יום שבו ראו גם הם את העזובה – שכחו. והיו מנסים לעשות נפשות לאמונתם, ונמצאו אנשים שהיו מצטרפים אליהם ולומדים מחדש את סדרי הארמון ולובשים מחדש את מדי השרד ומשמשים בקדש כימי עולם וכשנים קדמוניות. והיה הדבר משמח את הזקנים, מחמת שאם נמצאו אנשים שמאמינים לדבריהם הרי אפשר והם אכן דוברי אמת! ואנשי החצר לא היו משליכים הכתרים מעליהם ומחמת זה לא היה לילדים מה לעשות עם ערמות הזבל הבאות מן הארמון.

והיו עושים היכלות, והיו ההיכלות בצורת לב גדול, כי היה אומר אותו האיש שיש לעשות הארמון בצורת לב והלב בצורת היכל. והיה נכנס עמהם אל הלב, היינו אל ההיכל, והיו יושבים ומשיחים דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. ומה שהיה אומר להם שם אין איש יודע.