לגברים: אין צורך להימנע משפיכת זרע, אלא לדעת איך ומתי לעשות זאת

"עיקר הכוונה בעת הוצאת זרעו" – רבי לייב מלמד מברודי

אוהד אזרחי

רבים הם מורי הטנטרה המטיפים כנגד שפיכת הזרע. כשגבר גומר הוא גמור, לדעתם, ואנרגיית החיים נשפכה ממנו והלאה. לכן אל לו לבזבז אנרגיה זו אלא לאוצרה בגופו ולמחזרה בסירקולציה פנימית, המעלה אותה מעלה לאורגזמה רוחנית. כתוצאה מכך רבים הם הרוחניקים הנתונים בסוג של נזיפה פנימית על כל פעם שאין הם מצליחים להיות "טנטריים" מספיק – דהיינו – לעצור את השפיכה ולגמור ללא פליטת זרע.

במאמר זה אני רוצה להציג גישה אחרת לרוחניות מינית גברית, שמגיעה מעולמה של הקבלה הרדיקלית (לא זו שמוכרת ע"י המכונים השונים, וגם לא הקבלה שמוצגת בחלון הראווה של היהודות הדתית): "עיקר הכוונה – בעת שפיכת זרעו" כתב רבי לייב מברודי, אותו מקובל נידח, מיסטיקאי שוליים בן המאה בשמונה עשרה, שזעזע בכתביו הרדיקליים את אמות הסיפים של העולם הלמדני, והביך מאד את עדת החסידים עליהם נמנה.

 

לבחור תזמון

אין להבין את הדבר באופן שגוי – חשוב מאד שגבר ידע ויהיה מסוגל לבחור מתי לשפוך את זרעו, באופן מודע, אבל העיקר איננו במניעת השפיכה כי אם בידיעה כיצד לעשות זאת בכוונה אלהית ראויה.

האמונה המסורתית המופיעה כבר בתלמוד סברה כי אם הגבר משהה את עצמו בעת המשגל עד שהאישה גומרת ראשונה ורק אז הוא מזריע בה את זרעו – סגולה היא להולדת בנים זכרים: "אישה מזרעת תחילה יולדת זכר, גבר מזריע תחילה יולדת נקבה".

מסופר גם על הרבי מקוצק (פולין, המאה הי"ט), שפעמים רבות כשחסיד בא לבשר לו שנולדה לו בת, היה הרבי תוקע בו מבט נוזף ואומר: "נו, מה? לא יכולת להתאפק עוד קצת?"

כלומר – השפיכה צריכה להיות בחירית, ולא הכרחית. טוב לו לגבר – וטוב לבת זוגו – אם הוא יכול להחליט מתי לשצוף החוצה את אונו, ואין הוא נכפה לעשות זאת כרדוף שד. כשגבר מסוגל לבחור, עליו לפתח גם את יכולתו להקשיב עמוק ולהרגיש את בת זוגו ולדעת, בתוך המעשה המיני עצמו, את התזמון האלהי: מתי ואם לזרום החוצה או לא[1]. כשהשפיכה נעשית ברגע הנכון – יש בה סוד גדול. סוד החיים והמוות מצוי בה, ואל לנו לזלזל בה כלל וכלל.

 

מוות קטן

צודקים מורי הטנטרה האומרים – השפיכה היא מוות קטן. אך האם בשל כך עלינו להימנע ממנה? חלילה וחס. גבר צריך לדעת כיצד למות מוות קטן אל תוך רחם-קבר[2] בת זוגו, ולהוליד משם חיים.

לא – אין כוונתי לומר שעליו תמיד להכניס אותה להריון במובן הפיזי. ממש לא. אבל התפיסה הקבלית החכמה אומרת שמכל זיווג נולדות נשמות. (!). גם זיווגם של שני אנשים זקנים ועקרים – כמו אברהם ושרה הבאים בימים – מוליד נשמות, ונשמות אלו באות לפעמים אל תוך גופים שנולדים מזיווגים של אנשים אחרים (שהזדווגו למשל זיווג ללא לב, זיווג חסר נשמה, לא עלינו ולא עליכם), ועושות טרנספורמציה בעולם. כך פירשו בקבלה את הפסוק המדבר על "הנפש אשר עשו – אברם ושרי – בחרן".

הכלל הגדול הוא: כל זיווג מוליד. גם אוננות מולידה במישור הרוחני – כי היא בעצם זיווג עם פנטזיה (ועל כך הרחבתי בספרי "מי מפחד מלילית", מודן 2005). ברור לכן שגם זיווג עם אמצעי מניעה מוליד נשמות ורוחות ונפשות, ועלינו לקחת את זה בחשבון. זיווג זכר ונקבה הוא סוד החיים, אך כדי ליצור חיים עליך למסור עצמך למוות קטן – וזו, מבחינת הגבר, היא השפיכה.

נשים חוות את תחושת המוות הקטן בעצם ההתמסרות. אישה יכולה אמנם לגשת לאקט מיני גם ללא התמסרות, אבל אז היא עוטה שריון סביב לבה, וחוסמת את זרימת האנרגיה הנקבית שלה – שהתמסרות מלאה היא אחד מאופני הביטוי הגדולים שלה. אבל כשאישה מתמסרת – לגבר, לתענוג, לרגע, או עמוק יותר – לאלהים – היא חווה כבר את המוות הקטן שמוליד חיים. אישה שכזו מולידה חיים באופן מיידי גם בגבר שלצידה. היא מביאה לו ריפוי בעצם האקט המיני. אישה שיודעת את סוד ההתמסרות יכולה להפוך את המין לאמנות של ריפוי, עבורה ועבור בני זוגה. אבל הגבר מת אל תוך הרגע, אל תוך האישה שלו, בעיקר כשהוא מוציא סוף סוף משהו מעצמו – כשהוא מעניק לה את זרעו.

להיות  מקדש

היות והשפיכה היא מוות קטן, גזרה התורה טומאה קטנה על הגבר לאחר שפלט זרע. גבר ששפך זרעו במשגל, נטמא טומאה קלה, ואסורה עליו הכניסה אל המקדש עד שיבוא במים חיים, ובבוא השמש – יטהר.

יש מי שיבין זאת כסוג של נזיפה שנוזפת התורה בגבר שגמר – שפכת זרע? ילד רע! אל תכנס למקדש! לך תתקלח! אבל ידידה חכמה שלי לימדה אותי שהיא לגמרי מבינה מדוע כשהיא במחזור נאסר עליה להיכנס למקדש – "אסור לי ללכת למקדש כי כשאני במחזור – אני עצמי מקדש!" אמרה לי (ועל כך כתבתי מאמר שלם, העוסק בקדושת הוסת, שהתפרסם באתר של "מהות החיים", ראו כאןwww.people.eol.co.il/NewsItem.aspx?ID=77   ).

באותו האופן ניתן להבין את הטומאה החלה על הגבר עם שפיכת הזרע. וטומאה זו שתי פנים לה: גבר שגמר ללא לב, נסגר לאחר השפיכה, ומצב של סגירות הוא עצמו מצב הטומאה בלשון המקרא. לכן על הגבר לעבור תהליך טהרה (= פתיחות) כדי להיפתח מחדש. תהליך הטהרות קצר יכול לחדש את יכולתו להיפתח. אבל, חשוב לדעת: גבר שגמר בכוונה ראויה, לא נסגר במובן האטום של המילה כלל וכלל. להיפך – הוא נפתח לאלהים עמוק יותר על ידי השפיכה – לאלהים וגם לאישה שאיתו, שהיא היא השכינה בהתגלמות בשר ודם כאן איתו עכשיו. אבל אז, כשהוא מסכים לתת את עצמו כה עמוק באהבה, משהו בו מת בחדווה גדולה, ומשהו חדש נולד, ובאותו הרגע בו מתרכז סוד החיים והמוות – הוא עצמו הופך למקדש. לכן – אל לו ללכת למקדש החיצוני – הגיאוגרפי. עליו להיכנס לעומק המקדש שנוצר במפגש המתמוסס שלו ושל האישה, לה נתן את תמצית נוזל חייו באהבה. שם מקום התפילה. זו "טומאה" למעליותא ולא לגריעותא.

התמוססות

מה היא "עיקר הכוונה" אינני יכול לכתוב כאן באמת. מילים כתובות אינן יכולות לשאת את הסוד. גבר שיודע כיצד לשחרר את זרעו יודע לתת את לבו עם הזרע ולמות, במובן של מות האגו, וליצור על ידי כך רוך, עדינות והתחדשות של חיות גדולה – לו ולזוגתו.

הזרע יכול להיות כח משחית: "זה-רע". כח שמשפיל את האישה, מלכלך אותה ואף מעבר אותה – לעתים בניגוד לרצונה. זרע הזכר יש בו כח משחית. בדיוק משום כך חשוב לדעת להפוך אותו לכח מתקן ומעצים אהבה.

בעת שפיכת הזרע – שחרר. שחרר כל אחיזה, שחרר את עצמך מלהיות מי שאתה, "מות על מנת שלא תמות", תן לגבולות להתמוסס, אתה זורם הלאה, ממשיך אל הלא נודע שמתחיל ברחם האישה, שהיא היא הלא נודע האולטימטיבי, והולך הלאה – מי יודע לאן. מי יודע מה הולך להיווצר מהזרע הזה, מהזיווג הזה? ובאיזה מישור? תן את עצמך ללא סייג, התמסר לאלהים, לשכינה, לאחד הגדול, שהוא אתה והיא עכשיו, ללא אתה וללא היא. אין גבול ואין סוף לחדווה ולעונג ולעדינות ולכח החיים המפכה כשאתה מת באהבה ומעניק את כח זכריותך, שזוכר את עומק תורשת אבותיך ואמותיך, עד היונקים הקדמונים, שבתוכך, מעבר לאישיות הנפרדת שלך אתה נסחף פנימה ונעלם באור האהבה האלהית.

שם נוצרים חיים.

שם מתכונן מקדש.

שם – הויה אחד.

30 ליולי 2008. אב תשס"ח

[1] אני רוצה לצטט מדברים שכתבה לי אישה המשתלמת בעבודת קודש בשדה האהבה: "בחוויה שלי, יש לפעמים מצבים שממש מדויק ונכון שהגבר גומר, ויש לפעמים שלא. וזה לא תלוי בעומק החיבור שנוצר ביני לבין הגבר שאיתי, זה לא תלוי בכוונה שלו באותו הרגע, וזה לא תלוי בגורמים חיצוניים כגון איפה אני במחזור שלי, וזה בכלל לא תלוי באורגזמה שלי שהייתה או לא. זה משהו שלא תלוי בכלום ושאין לו שום חוקיות אנושית. יש פשוט פעמים שממש מרגיש לי נכון שהגבר גומר, ולפעמים ממש לא. אני לא יודעת להסביר את זה, זו פשוט תחושה פנימית מאוד חזקה של הקשבה לדיוק אלוהי. ובשני המקרים, בין אם הוא גומר כשזה לא מדויק, ובין אם הוא לא גומר למרות שזה כן מרגיש לי מדויק, אם הגבר לא קשוב לזה, זה ממש תחושה של חילול הקודש. וכשכן יש הקשבה, אז בשני המצבים זו חגיגה. כלומר לסיים את המפגש המיני, ללא שפיכה, כשזה מרגיש שבאמת משהו במפגש הושלם, זו חגיגה. וכשגבר גומר, וזה מרגיש מדויק, גם זו חגיגה ממש, תחושה שהגבר נתן לי משהו במתנה, תחושה שהוא באמת נתן לי קצת מכוח החיים שלו במתנה. וכשאני מרגישה את הדיוק של השפיכה, אני מרגישה שכל הגוף שלי נכנס למצב כזה של הזמנה לגבר לגמור, כאילו כל תא ותא בגוף שלי קורא לגבר לגמור. ולהפך, כשאני מרגישה שזה לא יהיה מדויק, הגוף שלי מגיב לזה בצורות שונות שמונעות מהגבר לגמור. אלו לא החלטות שאני עושה, זה משהו שקורה דרכי, כך אני מרגישה".

[2] בשפה התלמודית הרחם נקרא גם קבר. דימוי חזק. הגבר חוזר אל רחם אמא אדמה – במוות – ומת על האישה שלו כשהוא טומן בה זרע, באדמתה, שינבט כחיים חדשים.

3 תגובות
  1. אוהד אזרחי
    אוהד אזרחי says:

    דודי – כל מצב של "הוצאת זרעו" מדובר. ובפרט כפי שהסברתי שממילא גם אוננות היא סוג של זיווג, עם הכחות הנמנים על "לילית".
    ואם זכרוני אינו מטעני, יש בדברי ר' לייב (שלא נמצאים ליידי עכשיו) גם אזכור מפורש שלא מדובר פה רק על מצב בו יש איתו בת זוג.

  2. יניב
    יניב says:

    יש כאן עיוות גדול והוצאת דברי הכתובים מהקשרת עד כדי כפירה ממש.
    ובכלל יש כאן היזכורים של דברים שלטענת הכותב הם מתורת הקבלה אולם מי שיש לו נגיעה מועטה בעולם הקבלה לא צריך לדעת בעל פה את כל ספרי הקבלה המצויים ביידינו בשביל להבין שזה כמה קשקושים שטויות והבלים שאין להם קשר לקבלה
    שבאים לשרת את הרייטינג בכתבה.

    דוגמא אחת היא שאישה בזמנים מסויימים בחודש נטמאת ויש כללים ברורים מתי וכיצד להטהר
    הכל מובא במסכת נידה ובספרי ההלכה הנוגעים לנשים
    אולם גבר לא צריך היום לטבול לטהרה היות ותקנת עזרא בוטלה משום "גזרה שאין הציבור מסוגלים לעמוד בה"
    והיום גברים שטובלים במקוה טהרה בעיקר לפני שבת קודש עושים זאת ממידת חסידות ולא מחובה הלכתית.
    ואין שום איסור לשפוך זרע בזמן תשמיש אלא האיסור הוא על אוננות
    יש גם איסור על שימוש בנילון שקרוי בפי הציבור החילוני ובפי הגויים:"קונדום"
    הטעם שמציגים אנשי התקשורת למה להשתמש בקונדום מגוכחת לגמרי
    הרי מחלת האיידס באה רק במקרה של זימה וניאוף כאשר עושים משגל אסור כמו משכב זכור היינו בין זכרים
    בורא עולם לא אסר עלינו להנות בזמן משגל אלא נתן הוראות כיצד ומתי.
    ריבוי תשמיש לא בריא בכלל ומחליש את האדם ואף מקצר את החיים.
    הרמב"ם מדבר על זה בצורה ברורה יותר.

התגובות סגורות.