ואהבת

(מאמר לדיסק של יאיר דלאל אוהד אזרחי 2010)

"ואהבת" איננו ציווי. איך אפשר לצוות על נפש האדם לאהוב? אהבה היא עניין ספונטאני – והיא מופיעה בלבנו כשהתנאים מאפשרים לה להופיע. כשלא מפריעים לה – היא מופיעה – האהבה.

אהבה היא מצבו הטבעי של הלב שלנו, וכששום דבר לא מפחיד ומכווץ אותנו, כששום דבר לא מפריע לנו להיות מי שאנחנו באמת – אנחנו נהיים שטופי אהבה. לכן אנשים יוצאים לפעמים לחופשה כדי להתאהב מחדש, בעצמם, בבני זוגם ובחיים בכלל. כל שצריך לעשות כדי להתמלא באהבה שכזו הוא להפסיק לכווץ את הלב. להפסיק להפריע לאהבה להופיע. להפסיק את תהליך ההתכחשות המתמדת שלנו למי ולמה שאנחנו באמת, כי טבעה העמוק ביותר של המציאות זו האהבה.

אז מהי האהבה?

אהבה הינה תחושת אחדות עם משהו. תחושת אחדות עמוקה, שגורמת לנו לרצות להיות אחד עם אותו 'משהו', בין אם מדובר באדם, במאכל, בבגד או באל שדי. לאהוב משהו משמע להרגיש שאני רוצה להיות מחובר איתו, כי בתחושתי אנחנו בעצם אחד. כאילו בעומק תמיד היינו אמורים להיות מאוחדים, וזה שאנחנו נפרדים זה מצב זמני שצריך תיקון. משם נולדת התשוקה: מהרצון להתגבר על הפער בין חוויית הנפרדות החיצונית ובין תחושת האחדות הפנימית עם מה שבעומק אני מרגיש שאמור להיות מחובר אלי באופן עצמי.

לכן פותח הציווי "ואהבת" ב-ו' החיבור. האהבה הזו עליה מדברת התורה איננה ציווי, אלא מצב תודעה שנולד ממה שנאמר קודם לכן בטקסט. ומה נאמר קודם לכן? – "שמע ישראל… יהוה אחד!" ההכרה העצומה באחדות כל הקיום פותחת את הפרשה, ורק בעקבותיה מגיע המשך הדברים – "ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

הקריאה העצומה של התורה להכרת האחדות של כל הקיום היא קריאת שמע. זו הצהרה שאומרת שההוויה אחת היא. אל לנו להבין זאת ברובד השטחי בלבד. הטענה כי יש רק אל אחד ולא הרבה אלים אומרת שיש אחדות אחת גדולה בעומק ההויה של המציאות ולא ריבוי כחות נפרדים. זו טענה שאומרת שהריבוי הנראה לעיין איננו אלא אשליה.

ריבוי הכחות נקרא "אלהים" – שמשמעו כפי שמופיע בספרות ההלכה "מכלול כל הכוחות כולם" – כל כוחות הטבע וכל כוחות ההויה. קריאת שמע קוראת לנו להקשיב ולקלוט שכולם מאוחדים כהויה אלהית אחת, שאין שום פירוד ואין כל ריבוי בעומק עמקיה של המציאות. לכן נקראת קריאת שמע בספרות ההלכה "מצוות הייחוד". זוהי המצווה הקוראת לנו להתעמק בהכרת אחדות הקיום – למרות מה שעינינו רואות, למרות כל המלחמות וכל הקונפליקטים שעל פני השטח. כל הקונפליקטים המוכרים לנו הנם כמו זרמים מנוגדים בים, אך כולם עשויים רק ממים. הכל רק אותו ים. "הויה אחד".

ככל שאנחנו, בני האדם, נעמיק לשמוע אל עומק נפשנו את מוזיקת האחדות, את הניגון שמזכיר לנו שוב ושוב שהכל בעצם ים אחד גדול של הויה אחדותית אחת, ובה זרמים הרבה – כך יבשילו בתוכנו התנאים ללבלובה של האהבה הספונטאנית.

לכן "ואהבת" – להכל – להויה (יהוה) כולה, בכל הצורות שבה היא מופיעה, והיא, ההויה הקדושה, מופיעה בתוך העולם, ולא רק מחוצה לו. מלא כל הארץ כבודה. ואין אתר פנוי ממנה כלל, ולכן אהבת הויה איננה מתבטאת בהתנתקות מהעולם אלא אדרבה – באהבת עולם ומלואו. באהבה לרענו כמונו – כי אכן הוא כמונו – אנחנו והוא הכל ים. ובאהבת אוהביך ושונאיך, ובאהבת הטבע וכל מגוון צורות גילויי המציאות של האחד.

ואכן אותו ציווי – ואהבת – מופיע לא רק כלפי אחדות ההויה המופשטת, אלא גם כלפי ההויה המתגלה בחבר שלנו, בשכן או באדם האחר: "ואהבת לרעך כמוך" אומר הפסוק וממשיך מיד "אני יהוה" – כאילו מזכיר לנו שגם האחר אינו אלא יהוה בהתגלמותו כאדם אחר. הכל הויה אחת – הכל ים, ולכן "ואהבת".

אמרה לי פעם אישה חכמה אחת שלקיים את "ואהבת" זה ללכת בעולם כל הזמן כמו מי ששפתיו מוכנות לנשיקה.