טו באב. חג האהבה והתשוקה

על האהבה והתשוקה

אוהד אזרחי 20.7.2007

ט"ו באב ידוע כ"חג האהבה היהודי", אך למעשה זהו חג שאיננו נחגג ממש כיום בחוגי היהדות הדתית, ולא בכדי. יש בו משהו שמביך את היהדות, כפי שאנו מכירים אותה. היהדות שאותה אנו מכירים מעולמו של בית הכנסת כיום היא דת שמרנית. דת שהתפתחה באלפי שנות גלות ישראל תחת שלטון הנצרות והאסלאם. באלפיים השנים הללו התרחקה היהדות מרחק לא קטן ממקורה הקדום, ובשל כך נוצר מצב שחלקים מסוימים בדרך הקדומה שממנה התפתחה היהדות מעוררים כיום מבוכה בקרב הרבנים. כזה הוא "חג האהבה" של ט"ו באב, למשל.

בהמשך אבקש להסביר מה הקשר הפנימי בין הגלות ובין השמרנות, אבל קודם כל אני רוצה להבהיר כמה נקודות ביחס לאותה חגיגת קיץ של הירח המלא של חודש אב – ט"ו באב.

הנה, כך התחילו הדברים על פי עדות המקרא:

"וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג יְהֹוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה… וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ…"

420_Horae_Serenae

מדובר בחג שנהוג היה לחוג אותו באותם ימים רק בשילה. שילה הייתה ישוב עברי מצפון לירושלים, בו עמד המשכן במשך כמה מאות שנים לפני הקמת המקדש. המקרא מספר שכבר בימי השופטים, כלומר בימי ההתנחלות של השבטים העבריים בארץ, החג הזה נחשב כחג קדום, שנחוג "מימים ימימה". יש להניח על כן, כי לט"ו באב היו שורשים פגאניים קדומים, כנעניים ככל הנראה, שנספגו, כדרכם של מנהגים עממיים, אל תוך התרבות השבטית העברית הקדומה, ועברו סוג של "גיור".

באותו לילה בשילה יצאו הבחורות לחולל בכרמים, ככל הנראה כחגיגת קיץ של עת הבציר. האויר חם, האדמה יבשה, הגפנים עמוסות ותשוקת החיים מפעמת בלב. באותו מקרה עליו מדווח ספר שופטים יצאו בחורים צעירים מבני שבט בנימין, התחבאו בכרמים וחטפו להם נשים מבנות שילה. זה יכול היה להיות אירוע חד פעמי, ואולי אפילו אירוע בעל מטען שלילי, אך למרבה הפלא לא כך הדבר!

באופן פלאי מעידה המשנה (שהתחברה במאה השנייה לספירה, כלומר יותר מאלף שנים מאוחר יותר!) כי חג זה, בו רקדו הבחורות בכרמים ונחטפו על ידי הבחורים נמשך עד ימי הבית השני ואף נחשב לאחד המועדים השמחים של השנה:

"אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין (= בבגדים לבנים שהשאילו זו לזו), שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לה… וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת (= ומחוללות) בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לך…" (משנה, מסכת תענית סוף פרק ד').

מאירוע חד פעמי שניתן היה תיאורטית לגנות, ולומר שהיה בגדר "אירוע מביש", הפך העניין דווקא לחג קבוע, שמִיסד באופן כלשהו את "חטיפת הנשים" המחוללות בכרמים מדי שנה בשנה. האין זה פלא? בנות ישראל הצעירות יוצאות לרקוד בכרם וממתינות לגברים אנונימיים ומלאי תשוקה שיבואו ויחטפו אותן, מבלי לדעת מי הן ומה מעמדן הסוציו-אקונומי? האין זה פלא שהיהדות הקדומה הפכה את המנהג הנועז הזה לחג קבוע בלוח השנה, ואף הרחיקה לכת להשוותו ליום הקדוש ביותר בשנה – ליום הכיפורים!

אהבים בקודש הקודשים

נוח היה לעולם הדתי אילו לא היו הדברים כתובים במשנה, אבל מה לעשות – זה כתוב… ולא רק זה. עוד נושא שמביך מאד את העולם הרבני, המטיף תמיד להצנעת כל עניין מיני, הוא העובדה שבאופן מאד ברור התלמוד מדבר על כך שבמרכז קודש הקודשים של המקדש בירושלים, על גבו של ארון הקודש, שהכיל את לוחות הברית, היו מגולפים בזהב "שני כרובים". מה הם הכרובים הללו? התלמוד במסכת יומא (דף נד א) מפרש ואומר כי היו אלו שתי דמויות של מלאכים, האחד בדמות זכר והאחת בדמות מלאכית נקבה, ושניהם היו מפוסלים כאילו הם מתנים אהבים, כשהזכר מעורה בתוך אבריה של הנקבה. לא זו אף זו – המסורת מוסיפה ואומרת כי בעת העלייה לרגל היו הכוהנים חושפים את מעשה האהבה של הכרובים לעיני העם כולו, כדי להמחיש להם את עוצמת התשוקה של האהבה האלוהית:

"אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (תלמוד בבלי מסכת יומא דף נד/א)

אם רצונכם להבין עד כמה התרחקה היהדות של היום ממקורותיה – נסו לתרום לבית הכנסת השכונתי שלכם שני פסלונים של זהב, המתארים מלאך ומלאכית שעושים אהבה ותראו מה תהיה התגובה…

אז מה נשתנה?

המהר"ל מפראג מסביר באחד מכתביו כי היחס בין אומה לארצה הוא כמו היחס בין הנשמה והגוף. משום כך – הגליית אומה מארצה משולה ליציאת הנשמה מהגוף, כלומר – לסוג של מוות. קיומה של אומה לאורך זמן מחוץ למקומה הטבעי גורמת לה להסתגל לחיים נטולי "אדמה", לחיים נטולי גופניות. וכך אכן כתב הרב קוק בשעתו, כי מצבו של עם ישראל הוא כשל "עם של נשמות ללא גופים".

אהבה מתקיימת גם בין נשמות. אינך זקוק לגוף כדי לאהוב, כי משמעותה של אהבה היא התחושה שאתה אחד עם הדבר הנאהב, וזה עשוי להיות קל יותר לחוש זאת ללא ההפרדה הפיזית שיוצר הגוף. אבל תשוקה, לעומת זאת, היא עניין אחר. כדי לחוות תשוקה יש צורך בהפרדה ובקיטוב – כמו שני קטבים של מגנט אשר המשיכה ביניהם גדלה ככל שרמת הקיטוב ביניהם גדולה יותר. אחד הדברים מאפשר לנו הגוף הוא את התשוקה, ובפרט את זו המתבטאת דרך הבשר.

בימים הקדומים הדרך העברית ידעה כיצד לחגוג ולקדש את האהבה המתבטאת דרך התשוקה המינית, ללא בושה וללא מורא. לכן כתב מי שכתב את שיר השירים והילל בו את יפי שדיה של האהובה, את מתק שפתותיו של האהוב ואת המור הנוטף ב"שפתות המנעול" של האהובה כשהיא מתרגשת מאד. טקסט שכזה לא יכול היה להיכתב באווירה הדתית השמרנית שהתפתחה ביהדות שלאחר הגלות. הנתק מן הגופניות אותו היטיבו לתאר המהר"ל והרב קוק, יצר יהדות שמרנית, המרוחקת מן האדמה ומהגוף, מצנזרת את התשוקה, ואיננה יודעת "איך לאכול" חג תשוקתי כמו ט"ו באב.

אז איך לאכול את זה?

כדי להבין כיצד ניתן לחיות חיים מקודשים שאינם נמנעים מן התשוקה אלא עובדים איתה ומתעלים איתה פיתחנו – אשתי ואני – את השיטה לה אנו קוראים "הקבלה של האהבה" או באנגלית KabaLove. בימי הנביאים היה ברור לעבריים כי קדושה ודבקות באלהים אינן עומדות כלל בסתירה לחיים יצריים מלאי תשוקה (מה שאיפשר לדויד המלך, למשל, להיות מחבר ספר תהילים וגם אוהב נשים גדול – 18 במספר היו נשותיו). רק מאוחר יותר הפכה התשוקה הגופנית לאויבת האמונה. אבל כבר כתבו גדולי הוגי החסידות כי הגיעה השעה לחזור אל החיות הגופנית ולגלות גם בה ניצוצות אלוהיים.

הקבלה מלמדת כי קיימים במציאות שני כוחות גדולים, שהאחד מהם הוא כח כובש, חודר, פעיל, שבמצבו הגבוה הינו חופשי מאד ולכן גם יציב מאד. הכח השני הוא זורם, משתנה, אנרגטי מאד אך מטבעו הוא מתמסר, וכשהוא מתמסר הוא זורח אור וקורן. כששני הכוחות הללו נפגשים במצב קוטבי שיש בו אהבה (= הכרה בכך שאנחנו אחד, חלק מאחדות אלהית אחת) הם מסתערים זה על זו, בחגיגה של כובש ונכבשת, שיודעים ומרגישים זה את זו, ופועלים האחד לטובת השני. הכח הכובש נחשב – כפי שכבר הבנתם – לכח זכרי במהותו, והכח הנכבש נחשב לכוח נקבי. בכל אדם יש את שני הכוחות הללו גם יחד, אך כל אדם חופשי להחליט כיצד למנן אותם כדי להגדיל או להקטין את התשוקה, כאשר קיטוב גדול יותר יוצר תשוקה גדולה יותר.

סוד התורה

סוד היהדות הקדומה גלום בתורת הכרובים של ארון הברית. זהו הסוד של האהבה שאיננה מתביישת להיות תשוקתית ומלאה, כי היא יודעת שהכל – גם הגוף – מלא אלהים. בעיני תורת הסוד הזו האנרגיה הנקבית נחווית כהתגלמות השכינה בכל הופעה נשית בעולם, והאנרגיה הזכרית נחווית כהופעה של כוח האל והתודעה הטהורה, גם אם הוא לא מופיע כחנון מתחשב, אלא כגבר המעיז לקחת את זוגתו בסערה ובעדינות ולעודד את האלה שבה לזרוח.