אל הגן – הירידה העשירית של השכינה

אל הגן – הירידה העשירית של השכינה

אוהד אזרחי. מאי 2013. בית אורן

מלאות לעומת ריקות

אנשים בעלי רגישות פנימית יכולים לחוש את ההבדל בין מצב בו המציאות רוויה בחיות אלהית לבין מצב בו המציאות מרוקנת. הם מכירים בכך שאותו עולם בו אנו חיים יום יום יכול להיות מלא על גדותיו בחיות אלהית או ריק ממנה ("חיות" היא המונח הקבלי למה שנקרא "אנרגיה" בשפת העידן החדש).

עולם ריקני הוא עולם חלול, עולם של חול. זהו הקשר הלשוני בין המילה חלל ובין המילה חולין. תחושת חולין היא תחושה של ריקנות מנוכחות אלהית. לעומתה קיימת תחושה הפוכה, של מלאות רוחנית. תחושה שגורמת להכל להיות חי יותר, מלא יותר, מאיר יותר, ובעיקר – מלא שגב המהול בשמחה ובאושר עמוק.

מבחינה קבלית תחושת הריקנות הולכת עמוק עד לשורשה ב"חלל הפנוי מאור אין סוף" שהוא התשתית לבריאת העולמות כולם, על פי קבלת האר"י. אותו "מקום וחלל פנוי" מאלהות שבתוכו ועל תשתיתו נבראה המציאות, כמתואר בתחילת בספר "עץ חיים".

מאידך תחושת המלאות הקדושה הולכת עמוק עד למה שמבטא הפסוק המופיע בירמיה (כגכ"ד) האומר "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאום הויה".

"עשר ירידות ירדה השכינה"

פרגמנט מהסידור שנמצא בגניזה הקהירית ובו מדרש 10 הירידות של השכינה

פרגמנט מהסידור שנמצא בגניזה הקהירית ובו מדרש 10 הירידות של השכינה

בספרות המדרשית מופיע מוטיב המדבר על "עשר ירידות שירדה השכינה"[1]. חוקרי הגניזה הקהירית מצאו באוצרות הגניזה העצומים קטע מדרשי שכזה שהיה משולב כנראה בתוך סידור תפילה קדום, ובו רשימה של עשר הירידות שירדה השכינה, עם סיומת מאד מעניינת הלקוחה ממגילת שיר השירים. אל הסיומת הזו אחזור בהמשך, אך תחילה אני רוצה לדון בעצם העניין: מה משמעות הדבר שהשכינה יורדת או עולה?

יכולה להיות כמובן תפיסה דתית שרואה את האלהות ממש למעלה, בשמים, רוכבת על העננים, ומבינה את ירידת השכינה בהבנה פשטנית. בזמנים הקדומים היו בודאי רבים שכך האמינו בתום לב. אולם כיום, עם הקוסמולוגיה שלנו, קשה מאד לחשוב שיש משהו קדוש יותר "שם למעלה", בשכבות העליונות של האטמוספירה דווקא. כפי שכבר כתב פרופ' ארט גרין בספרו "בקשו פני קראו בשמי" יש כיום לפרש את הציר של "מעלה-מטה" כציר של "פנימי-חיצוני". כלומר מה שנתפס כעליון יותר איננו אלא מצב מציאות פנימי יותר. האלהות לא נמצאת גבוה יותר בממד החיצוני, הוורטיקאלי,  אלא "גבוה" יותר בממד הפנימי, שהוא ממד ערכי.

לכן יש לדעתי לפרש את ירידת השכינה כתהליך הדרגתי בו האור האלהי הולך וממלא שכבות חיצוניות יותר ויותר של המציאות. אם ישנו תהליך של ירידת השכינה הרי זהו תהליך שבו מה שנתפס קודם לכן כחולין מתחיל להתפס בתודעה האנושית כמקודש ומלא אלהות – כי השכינה "יורדת" מה"שמיים" שזה הרוחניות המופשטת, אל המציאות הגשמית. האלהות מתפשטת מהנקודה הפנימית של ממעמקי החביון האלהי וממלאת את המציאות החיצונית.

ארדה נא ואראה

קיים פירוש מרתק של האבן עזרא על הפסוק בספר בראשית (יחכא) המדבר על כך שהאלהות רוצה לרדת לראות מה קורה בסדום ועמורה: "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ". הפרשן רבי אברהם אבן עזרא שואל את השאלה הפשוטה: וכי אלהים לא יודע מה קורה בעולם שהוא צריך לרדת כדי לראות מקרוב? מה משמעות הדבר? האבן עזרא עונה על כך בסוג של שירת הייקו עברית מקסימה:
"כי הכל
ידע כל חלק
על דרך כל
ולא על דרך חלק
".
כלומר: משמעות ה"ירידה" היא ההתבוננות דרך הפרספקטיבה של עיני האדם התחתון. כי האלהות יודעת כל מה שקיים בידיעה כוליית, הוליסטית, "על דרך כל", בה אין נפרדות, אך האנשים שסובלים אי צדק ויסורי סדום ועמורה חווים את המציאות באופן אחר לחלוטין. באופן פרטני "על דרך חלק" ולא באופן השאין בו פירוד "על דרך כל". ירידת השכינה במובן הזה היא ירידה ערכית, ולא פיזית, ירידה מראיה הוליסטית לראיה אינדיבידואלית.

עד כאן לעניין המשמעות של עצם מושג ה"ירידה", ועכשיו אני רוצה להצביע על מה שמיוחד אכן ברשימה של "עשר ירידות השכינה" שנמצאה בגניזה הקהירית.

הירידה העשירית

מה שמיוחד באותה רשימה מן הגניזה היא השורה האחרונה. כל הירידות של השכינה מתייחסות לפסוקים מהמקרא כדוגמת "ארדה נא ואראה". פסוקים בהם מדובר על ירידה של האל, כמו הירידה על הר סיני, או ירידת האלהות אל המשכן וכדומה. רק הפסוק האחרון, הירידה העשירית, איננו פסוק שמדבר על ירידה על פי הפשט. אותו קטע גניזה לוקח פסוק משיר השירים ומתיחס אליו כאל הירידה העשירית, הירידה הצפויה "לעתיד לבוא": "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כָלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי …" (שה"ש הא)2725968-3-tulip-dream

ביאת האהוב אל הגן לפגוש את אהובתו ולהתענג איתה בסעודת אוהבים נתפסת כירידה העשירית והאחרונה של האלהות אל המציאות.

אם נתבונן בדברים על פי מה שביארתי קודם ביחס למשמעות המושג "ירידה" נוכל לומר שהתפיסה הגלומה בגרסה זו של המדרש מביאה אותנו להבין שלעתיד לבוא הקדושה האלהית תמלא את המציאות החיצונית כל כך עד שגם העולם של האהבה הארוטית יהיה מלא אלהות ותורגש בו נוכחות השכינה. "לעתיד לבוא" ההכרה האנושית תכיר במלאות האלהית גם במיניות. זו היא ירידת השכינה האחרונה.

הירידות הקודמות לירידה זו היו ירידות שמילאו רבדי מציאות אחרים במלאות אלהית ויצרו תודעה דתית מסויימת המוכרת לנו כבר מהעבר, כמו למשל רבדים של תפיסת הצדק והמוסר כהכרה בהתגלות האלהית. בעולם היהודי התגלות האל כשופט צדק היתה שלב חשוב בהתפתחות התודעה. פסוקים אחרים בסדר הירידות מדברים על הירידה של השכינה אל המשכן שבנה משה, ומסמלים את התפיסה הדתית הסובבת סביב מרחב מקודש בו מתגלה הקדושה למבקשיה.

חוקר הגניזה הקהירית ד"ר משה לביא טוען במאמרו שהכנסת הפסוק של "באתי לגני" כמייצג את הירידה שלעתיד לבוא מתייחסת לחזרת השכינה למקדש שיבנה לעתיד לבוא. ומן הסתם מהבחינה המחקרית גרידא צודק הוא.

אולם אני רוצה להמשיך את המגמה הפרשנית דרשנית של המדרש, ולטעון שירידת השכינה לעתיד לבוא אל "הגן" מייצגת שלב חדש בהכרה הדתית. שלב שבו לא רק העולם של הצדק ישקף קדושה אלהית, ולא רק המקדש או המשכן ישקפו קדושה אלהית, אלא גם מעשה האהבה יתחיל להתפס כמרחב יחודי בו מתגלה הקדושה, כי אליו יורדת השכינה בירידה העשירית, שהיא הירידה האחרונה.

האלהות יורדת "לעתיד לבוא" אל המרחב הארוטי ומתגלה בו, ובני האדם יתחילו לבקש את האלהות לא בספרי הדין וההלכה, הפוסקים צדק ומשפט, אלא בשירת האהבה. באותו "לעתיד לבוא" המתחיל כמובן להפציע כבר כיום[2] מתגלה השכינה לא רק בבית הדין, ולא רק בבית המקדש ולא רק בבית המדרש – אלא גם, ואולי בעיקר, בחדר המיטות ובמקום המפגש של אהוב ואהובה היורדים ביחד אל הגן.


[1] לפירוט מלא של כל המקומות בהם מופיעות הרשימות המדברות על ירידת השכינה, גרסאותיהן השונות ניתוחן והשוואתן לרשימה שבגניזה הקהירית, ראו במאמרו המפורט של חוקר הגניזה ד"ר משה לביא, עלייתו של הסיפור על ירידות השכינה, גנזי קדם 1.

[2] ממילא מה שנתפס בתורת הנגלה כשייך לעתיד מסויים, כמו "עולם הבא", נתפס בקבלה ובתורת הנסתר כרמת מציאות פנימית הקיימת כל הזמן ו"באה" כל הזמן באופן תדיר: "והטעם שנקראת 'עולם הבא' שהיא מושכת תמיד ברכותיה ובאה בכל יום ובכל עת ובכל שעה ומשפעת ברכות לעולם… ונקרא עולם הבא שהוא הולך ובא תמיד" רבי יוסף ג'יקליטיה, שערי אורה, דפ"ז, ב