סוד ארבעת המינים ותיקון מיניות האדם

נענועי לולב בקהילת המקום, שחר על ים המלח 2003 (צילום אנדי אליהו אלפרן)

(המאמר יצא לאור בתוך הספר "חגיגה" על איך לעשות את החגים אחרת, מאת אוהד אזרחי, הוצאת דופן)

בספרות המדרש הקלאסית נתפסים ארבעת המינים של סוכות – הלולב, האתרוג, ההדסים והערבות – כמסמלים מבחר של איברים חשובים בגוף האדם: הלולב מסמל את עמוד השדרה,

האתרוג מסמל את הלב. ההדסים, בגלל צורת העלים שלהם, מסמלים את העיניים, ואילו הערבות, גם הן בגלל צורת העלה המאורכת שלהן, מסמלות את השפתיים[1].

"שהלולב הזה דומה לשדרה של אדם, וההדס הזה דומה לעיניים, והערבה דומה לשפתיים והאתרוג דומה ללב"

בספרות הקבלה נהוג לראות את הלולב לא רק כמי שמסמל את עמוד השדרה אלא אף כסמל ברור לאיבר המין הזכרי, הלוא הוא ספירת היסוד:

"כי הלולב עצמו הוא בחינת היסוד, שהוא נמשך דרך חוט השדרה, וזהו שאמרו בלולב שדומה לחוט השדרה".[2]

התפיסה הרווחת בקבלה היא שאיבר המין הזכרי מהווה המשך ישיר של חוט השדרה (ספירת הדעת[3]) ושל המח (ספירות חכמה ובינה). העוררות המינית, על פי המקובלים, יורדת מהמח דרך חוט השדרה אל האשכים (ספירות נצח והוד)[4]. האשכים הם אלו ש"מבשלים את הזרע" כלומר הופכים את האנרגיה המינית לחומר ומכינים את הזרע. משם עובר הזרע אל איבר המין (ספירת היסוד), המשחרר אותו אל מחוץ לגוף הגבר.

מה שמעניין אותי בניתוח הקבלי הזה של מצוות נטילת ארבעת המינים הוא, שעל-פי התובנה הקבלית של המצווה, מתקבלת כאן מדיטציה בתנועה שקשורה לתיקון המיניות הגברית. שהרי מה הבעיה הגדולה של המיניות הגברית? הבעיה מספר אחת של המיניות הגברית, הבעיה שגברים צריכים לדעת כיצד לתקן בתהליך ההתפתחות הרוחני-מיני שלהם היא חוסר הקשר שקיים לפעמים בין איבר המין שלהם והלב. אצל גברים רבים המיניות מנותקת מהלב, והם יכולים לראות מראה שמעורר אותם מינית, הם יכולים לדבר על זה, ואף להגיע לידי גמר המעשה המיני וכל זה מבלי שהלב יהיה מחובר לתהליך. והנה אחד הכללים הגדולים במצוות נטילת לולב מחייב את האדם הנוטל לולב לחבר את הלולב עם האתרוג, כלומר – לחבר את המיניות אל הלב. הנה למשל פסיקת ההלכה של הפוסק המקובל ה"בן איש חי":

"וצריך שיטול הלולב בימין, והאתרוג בשמאל… כי יש טועין בזה, שאוחזים הלולב והאתרוג ביד אחת, והסידור שקורין בו ההושענא ביד השנית, וזה אינו נכון, אלא גם בהקפות יאחז האתרוג בשמאל, ולולב בימין, ויזהר שלא יפריד האתרוג מן הלולב בשעת ברכה, שפוגם בכך, וצריך לחבר האתרוג עם הלולב בסופו, וכמו שכתב רבינו ז"ל (רבי חיים ויטאל) בספר הכוונות, וזה לשונו: 'לכן מקום חיבור האתרוג על יד הלולב, הוא בסיומא במקום אחיזתו מלמטה, כי כן העטרה היא בסוף היסוד', עד כאן לשונו, עיין שם, ולכן צריך להזהר בזה".[5]

 

לחבר את המין אל הלב

 

מיניות בריאה ונכונה מתקיימת כאשר הערבות המסמלות את השפתיים, ההדסים המסמלים את העיניים[6],  והלולב המסמל את מערכת העצבים המרכזית המוליכה את הגירוי המיני אל איבר המין עצמו, כולם יהיו אגודים יחד, וכולם צריכים להיות מקושרים היטב אל הלב. את האגד הזה, המסמל את המיניות הבריאה, בה הכל קשור לכל, והגוף כולו מחובר אל הרגש ואל המעמקים, לוקח האדם בקיימו  את המצווה של "נטילת לולב" ומנופף לארבע רוחות העולם ולמעלה ולמטה. הוא לוקח את האגודה של ארבעת המינים המסמלים את הגוף המיני שלו עצמו ומבצע תהליך של מדיטציה בתנועה. התנועה זורמת כל פעם מהלב ואל החוץ, אל אחד הכיוונים של רוחות העולם, וחוזרת מהחוץ בחזרה אל הלב. ככה צריך שיהיה – שהלב שלנו יהיה מרכז היקום מבחינתנו, נקודת ההתייחסות החיה אל המרחב כולו על כל ממדיו. הלב צריך להיות מרכז התודעה הגברית במיניות המתוקנת גם כאשר איבר המין ער, חי וזקוף[7].

לדעתי, טוב לכוון זאת ככוונה ברורה בעת נטילת לולב. להתפלל ולכוון לתיקון המכלול המיני של האדם, שיהיה כולו מחובר ומקושר אל מעמקי הלב[8]. ועל זה נאמר: "כל עצמותי תאמרנה הויה מי כמוך"[9].

 

זיווג הלולב והסוכה

 

על פי מנהג המקובלים מבצעים את נטילת הלולב דווקא בתוך הסוכה, וזה בדיוק משום שהלולב מסמל לדעתם את המיניות הזכרית ואילו הסוכה עצמה מסמלת את המיניות הנקבית, המקבלת את הזכר לתוכה כשם שהאדם נכנס לסוכה ולולבו בידו:

"סוכה הוא חיבור התפארת עם המלכות, ועיקרו המלכות. רוצה לומר כי עם היות שלפעמים יהיה חבור התפארת והמלכות על-ידי התעוררות הזכר, ויהיה הזכר עיקר והנקבה נעלמת בזכר, בסוכה הדבר בהפך, כי עיקר הייחוד בנקבה, והנקבה נגלית והזכר נעלם…"[10]

מסיבה זו נהגו בחצרות החסידים והמקובלים לנענע את הלולב בתוך הסוכה דווקא ולא רק בבית הכנסת. כשחושבים שהלולב מסמל את מערכת המין הזכרית והסוכה את הרחם הנשית גם הנענוע מקבל משמעות נוספת כמובן. נענועי הלולב בסוכה מכוונים, כמו מנהגים רבים של החגים העבריים על פי הקבלה, כדי לחולל את הזיווג העליון בין הזכר והנקבה האלוהיים.

לזה התכוונו בימי המקרא?

 

 אינני סבור  שהמנהג הקדום של ארבעת המינים בימי המקרא היה דומה למה שמתחולל כיום ב"שוק ארבעת המינים" ובכל זאת חשבתי לנכון להאיר את האספקט המדיטטיבי הזה של המצווה, כפי שהוא עולה מכתבי המקובלים אם רק מצליחים לפתוח את "הקוד" בו כתובים הדברים ולהביא אותם לשפה שמדברת אלינו כיום. עלי לומר כי אם איננו משועבדים למחשבה הדתית, הדעת הפשוטה נותנת שבימי המקרא עצמו לא חשבו שהמונח "כפות תמרים" יתפרש בעתיד כ"לולב", אלא בפשטות ככף של תמר.. קשה מאד להאמין גם שבפסוק "פרי עץ הדר" התכוון המקרא באמת לאתרוג.. למה התכוון המקרא – זאת איננו יודעים בדיוק, אך עדיין דרשות חז"ל לוקחות את הפסוקים קצת רחוק ממשמעותם הפשוטה והמקורית.

דרשות חז"ל שעיצבו את ההלכה היהודית יצרו עולם ריטואלי חדש, שהיה שונה מהאופן בו התקיים המנהג בימי המקרא. כלומר – מצוות נטילת ארבעת המינים עברה טרנספורמציה צורנית עמוקה עד שקיבלה את המובן הנהוג כיום. ולמרות הפער הגדול הזה נדמה לי שעל פי הניתוח הקבלי ניתן לאמץ את המנהג היהודי הזה ולקיים אותו כמדיטציה עמוקה, המלאה בתפילה לתיקון מיניות האדם. תיקון שהנו כה נחוץ ומשמעותי בעולם שלנו כיום.


[1] מדרש תנחומא אמור פרק יט : ולקחתם לכם זש"ה כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך (תהלים לה) יפה אמר דוד שאמר הפסוק הזה תדע לך שהלולב הזה דומה לשדרה של אדם וההדס הזה דומה לעינים והערבה דומה לשפתים והאתרוג דומה ללב אמר דוד אין לך אבר אחד גדול מאלו שקולין הן כנגד הגוף הוי כל עצמו

[2] רבי חיים ויטאל, "פרי עץ חיים", שער הלולב, פרק ב. וראו גם זוהר חלק ג דף רנו/א.

[3] "כי בעשיית היסוד מתעורר הדעת בודאי, שהרי היסוד הוא סוף המשך הדעת ובסוד הלולב…" (פירוש הרמ"ז על זוהר בראשית)

[4] בהקשר זה יש לומר כי על פי אחד המקובלים מבית מדרשו של הגאון מוילנא – רבי יצחק אייזיק חבר – הערבות מסמלות את שני האשכים, וההדסים מסמלים שלוש טיפות של זרע. הדברים מובאים בספרו "בית עולמים" (קל"הב): "שלושה הדסים שלושה טיפין דביסוד. וערבי נחל תרין ביעין…".

[5] ("בן איש חי", הלכות שנה ראשונה, האזינו, יד)

[6] ניתן להוסיף ולומר שההדסים המשולשים מכילים שלושה עלים הסובבים את הגבעול, כנגד שתי העיניים הפיזיות ו"העין השלישית" הרוחנית.

[7] בספר החסידות "בני יששכר" (מאמרי חדש תשרי, יא) מובא ש: "סוד הלולב הוא סוד צדיק יסוד עולם, והוא נקרא חי, בסוד אבר חי".

[8] "שֶׁמְּחַבְּרִין הָאֶתְרוֹג פְּרִי עֵץ הָדָר עִם הַלּוּלָב, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַצַּדִּיק כַּנַּ"ל ('צדיק' משמעותו הוא ספירת היסוד, 'צדיק יסוד עולם', כלומר הצד הפנימי של איבר המין א.א.) וְאָז מְנַעְנְעִין בְּכָל הַשִּׁשָּׁה קְצָווֹת שֶׁהֵם כְּלַל הָעוֹלָם כְּלַל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּנַעְנְעִין וּמְחַפְּשִין בְּכָל הַשִּׁשָּׁה קְצָווֹת שֶׁהֵם כְּלַל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ אֶת כָּל הָרְצוֹנוֹת שֶׁהָיָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל הַבְּרִיאָה בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ בְּכָל הַשִּׁשָּׁה קְצָווֹת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּבָאַרְבַּע רוּחוֹת" (רבי נתן מנמירוב, תלמידו של רבי נחמן מברסלב בספרו "ליקוטי הלכות" או"ח, הלכות לולב ואתרוג, הלכה ב)

[9] גישתי דומה לדברי הרבי מגור בספרו "שפת אמת", ושונה ממנו בדברים עקרוניים שאסביר לאחר שאצטט מדבריו: "על ידי המינים הללו מקבלים בני ישראל פנימיות השמחה של החג. כמו שכתוב 'תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך'. פירוש – להיות נשבע (=שַֹבֵע) מן פנימיות השמחה, ולהיות נשאר מן השמחה לכל השנה. … וגם לשעבד כל הגוף אל הנשמה, כדאיתא במדרש 'כל עצמותי תאמרנה – אתרוג דומה ללב, לולב לשדרה, הדס לעין, ערבה לפה. היינו לשעבד כל אלה האברים אל הקב"ה. ואלה המינים מסייעים לזה. … כי כל המלחמה עם הסטרא-אחרא (היא משום) שרוצה להפריד הגוף מן הנשמה. ובני ישראל מנצחין לשעבד הגוף אל הנשמה" (ספר דברים דרשות לסוכות, שנת תרס"ה). בהבדל מדברי השפת-אמת אני אינני אוהב את התפיסה היהודית של "לשעבד" את הגוף אל הנשמה, אלא את התפיסה העברית, שאין בה שיעבוד. לפי דרכי יש לעבוד לשם יחוד, והיחוד מושג לא על ידי שיעבוד של הגוף אל הנשמה או אל האלהות, אלא על ידי הסכמה ושיתוף פעולה בין הגוף והנשמה שנוצרים ככל שהאדם מפנים את תפיסת האחדות האלוהית.

[10] (רבי משה קורדובירו, "פרדס רמונים", שער כג פרק טו)