קצב והצביעות המינית של החברה הישראלית

קצב, נשיא מדינת ישראל הורשע באונס ונכנס למאסר. עם המאסר המתוקשר הזה עברה החברה הישראלית כולה קתרזיס משחרר של עריפת ראשים ציבורית, וחזרה לשגרת יומה. שגרת יומה של אותה חברה ישראלית-מערבית תייצר בקרוב את המנהיג הבא שיחטא בניצול מיני, כי קצב או קלינטון או הרב מוטי אילון או הרב גפני בשעתו אינם תופעה של סטייה פרטית. כל אלו ואחרים הם תוצרים מובהקים של חברה שלמה שקשה לה להודות בכך שאין היא יודעת מה לעשות עם כל הנושא הזה של מין וזוגיות.

בתפיסה החסידית כאשר מנהיג חוטא הוא לא מייצג בכך רק את עצמו הפרטי אלא גם רבדים בלתי מודעים של החברה אותה הוא מנהיג: "אשר נשיא יחטא… לאשמת העם, כי כל דור ודור ודורשיו הם שורש אחד, כמו משה רבינו עליו השלום עם דורו, כן כל דור ודור לפי דורשיו, והדורשין לפי הדור" (הבעל שם טוב על התורה, לפרשת ויקרא)

החברה שלנו עדיין מנסה לחלום לעצמה חלומות שווא, השאובים מסיפורי הילדים החינוכיים כביכול עליהם גדלנו – חלומות על אנשים שהתחתנו וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. בפרט נכון הדבר ביחס לדמויות ציבוריות – מנהיגים פוליטיים או דתיים – שמהם דורשת החברה באופן די מלחיץ לנסות ולקיים בפועל את המיתוס הזה ולהציג, לפחות כלפי חוץ, את עצמם כ"משפחה למופת".

כולנו יודעים שבמציאות הריאלית החברה המערבית כולה רחוקה מאד מלענות על ציפיות אלו: אחוזי הגירושין גבוהים מאד. גבוהים מהם אחוזי הבגידות והרומנים הסודיים (בפרט אלו שלא נחשפים: יש הטוענים כי שלושה מכל ארבעה זוגות בארץ מתמודדים עם בגידה). גבוהים משניהם אחוזי הזוגות החיים אמנם יחד, אך חייהם הזוגיים נטולי שמחה ונטולי תשוקה. לפעמים הם אף נטולי אהבה.

שום דבר לא מצדיק בעיני אונס, כמו גם כל גילוי אחר של אלימות וכפיית רצונו של אדם אחד על זולתו. אבל האם שאלנו את עצמנו מה יכול היה כבר אדם כמשה קצב לעשות עם הדחף המיני הגדול שלו? האם אנחנו באמת חושבים שיחסיו עם גילה אשתו אמורים היו, או מסוגלים היו, לספק את כל  צרכיו המיניים ואת כל כמיהתו לכל מה שאישה מייצגת? אם התשובה על שאלה זו שלילית, כי אז מה היינו מציעים לו לעשות?

להתגרש ולמצוא אישה אחרת? אולי… אבל רוב הסיכויים שזה היה מסבך את מצבו מאד (כי הרי הוא היה שבוי בצורך להראות שיש לו "משפחה טובה" כפי שדורשת החברה בה גדל).  וחוץ מזה מן הסתם הוא היה משחזר את אותן בעיות גם עם האישה החדשה והסיפור היה חוזר על עצמו.

האם היינו מציעים לו לשכור, בדיסקרטיות, את שירותיה של נערת ליווי? אולי… אבל הרי היינו גם מאיימים עליו תוך כדי כך ש"כמובן אם נתפוס אותך, חביבי, עם נערת ליווי נערוף את ראשך"… ומעבר לכך – את הזנות אנחנו מחזיקים עדיין מחוץ לחוק, כי כחברה אנחנו עדיין חושבים שמין מותר באמת רק במסגרת הזוגיות המונוגמית המופלאה שלנו, גם אם היא לא ממש עובדת אצל רוב הזוגות הנשואים באושר ועושר…

בחברה שלנו אנשים רבים, גברים ונשים, נמצאים בלחץ אטומי בכל הקשור לצרכים המיניים שלהם ולכמיהות האינטימיות שלהם, שפעמים רבות אין להם מענה סביר בגבולות "הנורמה". נכון – הפער בין להיות מתוסכל מינית לבין לעשות מעשים של אונס, כפיה, שקר, וכזב הוא משמעותי, אבל האם החברה שלנו מוכנה לקחת אחריות על כך שתסכול מיני הוא מצב בילט-אין בתוכה? על כך שהיא מביאה את אנשיה (ומנהיגיה) למצבים בלתי סבירים? מצבים שבהם הם נאלצים לבחור בין תחושה של מוות פנימי בתוך גבולות הנורמה, לבין חציית גבולות הנורמה כדי להרגיש שהם באמת חיים? כשאותם אנשים אוזרים אומץ וחוצים לבסוף את גבולות הנורמה הם מרגישים בפנים כ"עבריינים" גם אם עדיין לא עברו על החוק, אבל הם כבר מאבדים פרופורציה ומאבדים בהירות ביחס למה נכון ומה לא נכון (כי ממילא החברה אומרת ש"הכל אסור").

אז הנה כמה עובדות בלתי מדוברות שלדעתי כדאי לשים אליהן לב:

  1. מונוגמיה היא תופעה יחסית חדשה מבחינת המין האנושי. מחקרים חדשים טוענים כי בשחר הפרה-היסטורי של המין האנושי היינו הרבה יותר קרובים לצורת הסדר החברתי של קופי הבונובו (מכירים? אם לא אז חפשו באינטרנט מידע על חיי המין של קופי הבונובו, הקרובים ביותר מכל הפרימאטים לאדם מבחינת מבנה הDNA, ותגלו כמה דברים מעניינים).
  2. מבחינה היסטורית, עם צמיחת הפטריארכיה, גברים לא היו מחויבים על פי רוב לחיות חיים מונוגמיים. זאת אף אם הם כפו מונוגמיה על נשותיהם, כנהוג למשל בחברה היהודית, המתירה לגבר לשאת מספר נשים ואינה מתירה זאת לאישה (בעולמם של יהודי המזרח, עליהם נמנה משה קצב, המונוגמיה נכפתה רק לפני כמה עשרות שנים על ידי חוקי מדינת ישראל)
  3. שליטים ומנהיגים הם לרוב אנשים עם אנרגיה גבוהה וגם תשוקה חזקה. בין היתר משום כך שליטים ומלכים נהנו באלפי השנים האחרונות מחיי מין מגוונים. הם היו נשואים למספר נשים ובנוסף היו להם פלגשים ומאהבות רבות. כיום אולי רק צרפת נוהגת לראות בעין יפה את העובדה שהנשיא שלה עושה חיים… שאר מנהיגי העולם אמורים להחביא את תשוקתם ולגלם את מיתוס ה"משפחה למופת".
  4. האדם הוא יצור מיני וככזה חייב הוא למצוא דרך לחיות חיי מין מספקים. כשאין הוא זוכה לכך הוא עלול להפוך מריר, נרגן, עצבני ואף אלים. הדבר נכון כלפי גברים ונשים כאחד.

קצב ושאר המנהיגים שנתפסו עם המכנסיים למטה אינם מקרים פרטיים בעיני, אלא יצוג של חברה חולה שלימה. חברה צבועה. חברה שמנסה להציג חזיון שווא, שהיא עצמה יודעת שלא באמת עובד. חברה שמשדרת גירויים מיניים לאזרחיה ללא הרף, אבל לא מאפשרת להם לממש את תשוקתם אלא בתוך מסגרת הנישואין המונוגמית הצרה, שלרוב איננה ממש מגלמת את ערס התשוקה אלא את הרס התשוקה.

ברור שאדם כמו קצב לא יכול להיות נשיא, ושעליו לשאת בעונש על מעשי האונס בהם הורשע. אבל אני חושב שכחברה הגיע הזמן שנכיר בכך שהקודים הבסיסיים שלפיהם אנחנו מנסים לפעול בכל הנוגע למיניות האדם לא באמת עובדים טוב עבורנו.

לדעתי ניתן היה ליצור חברה עם הרבה פחות מקרי אלימות בכלל (ולא רק עם פחות מקרי אונס) חברה עם הרבה פחות שקר ובגידה, אילו היינו חוסכים מעצמנו את הפוריטניות ומגלים מחדש את היופי, האהבה והחירות הכרוכים במיניות האדם מעבר לכבלי הדתות המונותאיסטיות.

אבל בשביל זה עלינו להעז וללמוד את עצמנו מחדש. לנסות להבין מחדש מה זה להיות אדם, כיצד  יכולה חברת אנשים להתקיים בשלום וכיצד נכון לנו כיום לחיות ולנהל את חיי האהבה שלנו? מה באמת יכול להביא מזור למחלת המין הנפוצה ביותר כיום – מחלת הפחד, הבושה והאשמה?

 ————

תוספת למאמר לאחר התגובות שקבלתי:

הפוסט הקודם שלי שעסק בפרשת קצב זכה לתגובות רבות מכם – הקוראים. רוב התגובות נשלחו אלי ולא נרשמו כתגובה בדף באתר, וחבל. היו ששבחו וראו בזה "מילים כדרבנות" (הביטוי חזר על עצמו בכמה תגובות) והיו שהזדעזעו וכעסו והתנגדו מאד. אני לא מאלו שחושבים שכולם צריכים להסכים איתם. אני כתלמיד לחכמים מכיר בחשיבותה של המחלוקת, כשהיא לשם שמים. כלומר – כשכל צד שומע באמת מה אומר הצד השני, ובאמת רוצה לברר את האמת, ולא דווקא לצאת מנצח. אצל לא מעט מהתגובות שבטאו כעס כלפי הדברים שכתבתי הרגשתי שלא באמת קראו מה אני אומר. כאילו המאמר הקצר ההוא לחץ להם על כפתורים שהניבו תגובה אוטומטית של כעס ותוקפנות, תגובה שאיננה קשובה באמת למי שאני ולמה שאמרתי. כמו שאמר רבי נחמן מברסלב על החולקים עליו: :"הם יצרו לעצמם נחמן כזה, דמות כזו של נחמן, והם חולקים עליו. והאמת היא שעל הנחמן הזה גם אני חולק…".

אז למען הסר ספק: אונס = רצח בעיני. אין שום הצדקה לאונס כשם שאין שום הצדקה לרצח. ברור? כדי למנוע מקרים עצובים כאלו עלינו להבין לא רק את הקרבן, אלא אף את התוקפן ואת עולמו הפנימי, ולא להסתפק בלומר שהוא רשע ואלים ושוביניסט. אם לא נעשה זאת לעולם לא נבין מה מוליך אנשים לפשע. זה נכון כלפי כל פושע, ובפרט כשהוא היה הנשיא של המדינה שגם אני נמנה על אזרחיה. בעל כרחי – הוא היה גם הנשיא שלי. המאמר בא לומר שכשהנשיא הוא פושע – הוא לא רק אדם פרטי. הפשע שלו מייצג בעיה אנושה בחברה כולה. זה פשוט. אחרת אדם כזה לא היה הופך לנשיא. ואני מבקש להצביע על כך שלא רק שיש לנו כחברה בעיה קשה של אלימות, ושל דיכוי נשים (על זה הרי מדברת גם התקשורת השכם והערב. לא צריך אותי בשביל זה), אלא שיש לנו בעיה עמוקה יותר של רדידות משוועת בכל הקשור למערכות יחסים. וזו בעיה עולמית, לא רק ישראלית. התרבות שלנו לא קלטה עדיין שמערכות יחסים זה דבר שכדי שיצליח הוא דורש לא רק "משמעת וחוקים" אלא רמה גבוהה של אינטליגנציה רגשית ושל אינטליגנציה ארוטית. יש כזה דבר – והוא עדיין לא נלמד בשום מערכת חינוכית, לצערי הרב. לכן רוב החברה שלנו מתוסכלת מהבחינה הארוטית (כשאני אומר "ארוטית" אני לא מתכוון רק מינית – אלא לכל הקומפלקס הרגשי-תודעתי-יצרי שכרוכים בו געגועים עמוקים לקרבה ואהבה ואחדות, שלרוב אין להם מענה גם במסגרת הנישואין הרגילה של רבים וטובים).

דרך חיים רוחנית מחייבת בעיני יכולת התבוננות על עולמו הפנימי של "האחר" מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר, גם אם ה"אחר" הוא הנשיא לשעבר, וגם אם הוא מחבל פלסטיני וגם אם הוא מתנחל לאומני. פשוט כי הוא אדם, והוא חלק ממרקם החיים שגם אתם ואני חלק ממנו. לכן המחלה שלו היא המחלה שלי (כפי שהיה אומר כל איבר בגוף כלפי מחלתו של איבר אחר באותו גוף) ולכן הריפוי שלו הוא חלק מהריפוי שלי. במובן זה גם קצב הוא אני, וגם א' ממשרד התיירות היא אני. אינני סבור לרגע שקצב (שהוא חלק ממני) לא צריך לשבת בכלא. שם מקומו! אולי אמנם לא באגף ה"תורני" דווקא, אלא באגף שיעזור לו להבין את עולמו עמוק יותר. הייתי שמח שהאסיר קצב יזכה להשתתף למשל בתכנית מדיטציית ויפסנה, כשם שקרה במספר בתי כלא בהודו, בהם גם אסירים כבדים החלו לגלות כך את עולמם הפנימי, כתוצאה מריטריט ויפסנה שהוצע להם חינם בכלא. למשל.