שמחה וצחוקים ככלי עבודה לשינוי המציאות

השמחה ככלי עבודה

מאמר לאתר מהות החיים. דצמבר 2009.

אוהד אזרחיjoy

תקציר: רוב בני האדם מתייחסים לשמחה כתגובה שמופיעה בנפש לאחר מהלך נסיבות שהוביל לתוצאה הרצויה לנו. למשל: מצאתי אהבה אז אני שמח! אבל התורה החסידית לא רואה זאת כך. היא רואה את השמחה ככלי עבודה המייצר תוצאות רצויות. כלומר: אהיה שמח – וכתוצאה מכך אמצא אהבה! החסידות רואה את האהבה ככלי עבודה בחיים בכלל, ואני מוסיף ואומר – זהו כלי עבודה מעולה גם בתחום הזוגיות!

מה הצרה איתנו?

הצרה איתנו שאנחנו לוקחים את עצמנו יותר מידי ברצינות. באמת. יש אצל שחקנים בתיאטרון או בסרט מצב לא בריא שנקרא "Over Acting", שמשמעותו היא שהשחקן הפך להיות מזוהה לחלוטין עם הדמות אותה הוא משחק, ושכח שהוא רק שחקן המשחק דמות מסוימת במחזה שמישהו כתב.  וזה מה שקורה לנו בחיי היום יום. אנחנו יותר מידי מזוהים עם הדמות – הפרסונה – שלנו, ושוכחים שהפרסונה שלנו, הדמות אותה אנו חיים, איננה מי שאנחנו באמת. לכן אנחנו לוקחים את הצרות שלנו כל כך ברצינות עד שהן סוחבות אותנו למטה למטה, לביבי הדיכאון והיאוש, ולפעמים גם לביבי העצבים והכעס והקריזה.

משום מה נראה לנו נורא הגיוני שכשבאה עלינו איזו צרה – התגובה ההגיונית היא להתבאס ולהיות עצובים ממנה. או כשבן הזוג שלנו מעצבן אותנו – נראה לנו הגיוני להתעצבן… אלא מה – באמת באמת – כולנו כבר יודעים – זה לא עוזר! זה לעולם לא פותר את הבעיה. התגובות "ההגיוניות" הללו רק מחמירות את הבעיה ומסלימות אותה, ברוב רובם של המקרים.

אם כולנו יודעים שזה לא עוזר, למה אנחנו דבקים באסטרטגיה הבלתי יעילה בעליל הזו? הרבה פעמים פשוט כי לא ניתנה לנו האופציה התרבותית לשקול תגובה אחרת. התרבות אליה גדלנו לוקחת את הדרמה של החיים נורא ברצינות, וככה הופכת לה לפעמים הדרמה לטרגדיה. אבל לפני כמה ימים קראתי בספרו של ידידי המופלא אריה לייב "מבשרי אחזה אלוה" (ספר מומלץ עד מאד, שיצא בהוצאת מרקם) בשם הפילוסוף היווני אפלטון, שמי שיכול לכתוב טרגדיה טובה, חזקה עליו שיהיה מסוגל לכתוב גם קומדיה טובה, ומוסיף ר' ארייה לייב ואומר בשם עצמו "קומדיה היא טרגדיה שהפסיקו להאמין בה". תחשבו על זה….

מה יהיה עם כל הדרמות והטרגדיות של חיינו אם נפסיק להאמין בהן?

"כי בשמחה תצאו"

את הפסוק בישעיהו (נה, יב) שאומר "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן, הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף" מסבירים בחסידות באופן מקורי ואומרים – "כי בשמחה תצאו – מכל הצרות", כלומר – על ידי השמחה תצאו בכל גלויותיכם הפנימיות ומכל צרותתיכם. השמחה היא הכלי המסייע ליציאה מהצרות, ולא רק התגובה לאותה יציאה לחופשי.

בשם רבי שמחה בונם מפשיסחא נאמר כי "מכל הצרות שבאים על אדם, אם הוא בשמחה אז יוצא מכולם" (קול מבשר ח"א, ישעיה).

אותו מקור מספר על מקרה שקרה בו הלך רבי בונם לטייל על שפת נהר הויסלה עם תלמידיו, ולפתע נשבה רוח כה חזקה עד שאחד הבחורים שאינו יודע לשחות מעד אל הנהר השוצף והחל להיסחף בזרם ולטבוע. רבי בונם לא קפץ למים. במקום זאת הוא צעק לעבר הבחור איזו בדיחה מקאברית על כך שהוא הולך לטבוע, ומה שקרה זה ש"מיד נשתנו פני הבחור ונהיה בשמחה וקבל אומץ, ובשארית כוחו יצא מן המים וניצל"

מה עבר בדעתו של הרבי? מה פתאום הוא תוקע בדיחות במקום כה טראגי, כשאחד התלמידים שלו הולך אולי למות? ממשיך תלמידו של הרבי ומספר: "אמר על כך אחר זה הרבי ר' בונם: 'בראותי את הבחור טובע, ראיתי שמצבו רע מאד, וכי אבדה אצלו כל תקווה, ואמרתי לעצמי, 'כי בשמחה – תצאו', עם שמחה הוא יצא מהצרה הזו, וכך הווה, כי מכל הצרות שבאים על אדם, אם הוא בשמחה אז יוצא מכולם".

הרבי ראה שהבחור מיואש. הוא טובע משום שהוא לא מאמין בכוחותיו. לכן השתמש הרבי באיזו בדיחה פנימית של החבר'ה כדי לשנות לבחור הנסחף את הפרספקטיבה ולאפשר לו לאזור אומץ ולצאת מהצרה. מה קרה כאן? בהתחלה היה הבחור עבד לנסיבות, ורק הצחוק וההומור עשו אותו אדון להן.

כך אכן מסביר את הדברים גם רבי נחמן מברסלב. רבי נחמן מסביר כי עצבות ומרה שחורה הן סוגים של שעבוד פנימי, ורק האדם השמח הינו בן חורין. כשאדם מצליח להביא עצמו לשמחה התודעה שלו משתחררת, וממקום משוחרר הוא יכול לצאת מ"הגלות" שלו בתוך הצרות של עצמו, אבל אדם עצוב לא יכול להוציא עצמו מהבעיות של עצמו, והוא משועבד. הנה קטע מדבריו:

"דע, שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המח כרצונו, ועל כן קשה לו לישב דעתו. רק על ידי השמחה יוכל להנהיג המח כרצונו, ויוכל לישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החירות, בבחינת (ישעיה נ"ה): "כי בשמחה תצאו", שעל – ידי שמחה נעשין בן-חורין ויוצאין מן הגלות. ועל כן כשמקשר שמחה אל המח, אזי מחו ודעתו בן-חורין, ואינו בבחינת גלות, ואזי יוכל להנהיג את מחו כרצונו ולישב דעתו, מאחר שמוחו בחירות ואינו בגלות" (ליקוטי מוהר"ן, מהדורא בתרא סימן י)

משברים בזוגיות

אותו הדבר נכון לא רק ביחס לנהר הויסלה אלא גם ביחס לנהר החיים. מערכות היחסים שלנו עם החיים מספקות לנו שפע של הזדמנויות לתרגל את המהפכה השמחה הזו. להפוך את השמחה מתוצאה לסיבה. אחד המקומות המוצלחים ביותר לתרגול הוא מערכת האהבה הזוגית.

סיפרה לי תלמידה אחת, שלאחר שלמדה אצלי את העניין הזה יישמה אותו בחיי הנישואין שלה. מסתבר שהיא ובעלה מתווכחים ויכוחים מרים כבר שנים על אותו נושא. משהו שקשור לכמות החתולים שבחצר. תמיד אותו ויכוח, שמוביל תמיד לאותן תוצאות – מצב רוח רע, הרגשה של תקיעות, הרגשה שהואהיא לא מבינים אותי, נתק בקשר וכדומה. ואז בפעם שלאחר השיעור היא החליטה לנסות ליישם את העצה המוזרה הזו, וכשהוא התעצבן שוב על אותו העניין, במקום להחזיר לו באותה מטבע היא עשתה צחוק מכל העניין, ואמרה שהיא מזמינה אותו ואותה ואת כל חתולי השכונה לסעודה חגיגית בשבת בערב והם ישבו יחד ויאכלו מטעמים. היא אמרה את זה בחיוך ובצחוק, וברוח טובה, וכמו פלא – בעלה הפסיק את הויכוח והצטרף ברצון לצחוקים המשותפים.

אבל יש כאן כלל חשוב: עשו צחוק מעצמכם! לא מהזולת! לעשות צחוק מהזולת זה פוגע. זה כלי נשק. זה ציני. אבל כשאתם עושים צחוק מעצמכם בסיטואציה שבדרך כלל מתדרדרת למריבה אתם משנים את התבנית הידועה ומאפשרים גם לכם וגם לבני הזוג שלכם סוג של חירות. אתם מאפשרים לכם לא לקחת את עצמכם כל כך ברצינות ולצאת מהעניין ברוח טובה. "כי בשמחה תצאו" – מכל הצרות.

*

יש עוד הרבה מה לומר בעניין הזה. לתת דוגמאות שונות מחיי האהבה ומחיי העסקים, וגם להעמיק במיסטיקה החסידית ובחקר תהליכי הנפש שקשורים במהפכה הזו – מהפכת השמחה – המהפכה בה אנחנו מפסיקים לקחת את עצמנו כל כך ברצינות, מפסיקים להאמין לטרגדיה והופכים אותה לקומדיה, והופכים את השמחה מתגובה לגורם ומתוצאה לסיבה. סיבה למסיבה. אבל די בכך להפעם.

1 הגב
  1. נועמאל
    נועמאל says:

    נפלה טעות בפסקה הראשונה במשפט: החסידות רואה את האהבה ככלי עבודה בחיים בכלל, ואני מוסיף ואומר –… נראה לי שהצ"ל "החסידות רואה את השמחה"….

    נהדר
    תודה רבה

    "הופכים את השמחה מתגובה לגורם ומתוצאה לסיבה" — "אם הבנים שמחה"

התגובות סגורות.