ארוס והתרבות העברית

ארוס והתרבות העברית

אוהד אזרחי. ניסן תש"ע.

הרבה פעמים אנשים תוהים מה פתאום אני מתעסק עם ארוס מצד אחד ועם קבלה, אמונה דתית, והתפתחות רוחנית מצד שני. יש אנשים שזה אפילו מצטייר בעיניהם כמשהו לא ראוי ולא יפה. רבי שעוסק במיניות, זה פויה, כמעט כמו כומר שמתעסק עם נזירוֹת או נערי מקהלה. זה מעורר אסוציאציות מגונות, פרוורטיות ודי דוחות.

השילוב של רוחניות דתית עם מיניות לא נתפס טוב בדעת הקהל, כי יש איזו תפיסה שלאנשי דת טוב ויפה להיות כמה שיותר "קדושים". ואנשים "קדושים" צריכים להיות טיפוסים נזיריים. אם לא נזירים של ממש – לפחות כאלו שממעטים במין, ועושים אותו רק כמידת ההכרח, בחדרי חדרים, בבושת פנים ובגדר של "ההכרח לא יגונה".

טיפוסים קדושים שכאלו גם בטח לא מדברים על מין, ולא כותבים על מין, ולא עושים מזה עניין שצריך לעסוק בו, אלא להיפך – מתייחסים לזה כמו לשאר הפרשות הגוף – כעניין שראוי לה למחשבה הטהורה להימנע ממנו כמה שניתן, כי הוא די מזוהם מעצם טבעו. וגם אם כבוד איש הדת צריך מדי פעם לעשות צרכיו, זה הרי לא אומר שהוא צריך לדבר על פיפי וקקי בראש חוצות. כי זאת יש להבין – בתודעה הכללית עיסוק במין שווה לעיסוק בפיפי וקקי למבוגרים בלבד. לילדים מותר לעסוק בפיפי וקקי של ילדים, ולמבוגרים יש את העיסק הזה. ומאנשי דת אנחנו מצפים שיתעלו על עצמם ולא יבלבלו לנו את המח עם מיניות קדושה וכל מיני שכאלו.

ובכן – הסיבה לכך שאני כן עוסק במה שאני עוסק כרוכה בתרבות הרוחנית שאיתה אני עובד. כל עוד הייתי חלק מהתרבות היהודית אכן הייתי די סגפן. ביליתי שנים לא מעטות מחיי בסגפנות. אולם בעשר השנים האחרונות אני מבין יותר ויותר שהיהדות נכנסה לדרך ללא מוצא, למסלול התרסקות, ויש לחדש אותה משורשה. ושורשיה נעוצים בתרבות העברית ממנה היא צמחה. אולם ההבדל בין התרבות העברית והיהדות הוא עצום, כפי שכבר כתבו סופרים ואנשי הגות שונים[1].

מחליפים תרבות
התרבות העברית הקדומה נחרבה כליל עם חורבן ממלכות יהודה וישראל במאות השישית והחמישית לפנה"ס. גם לפני כן לא היתה התרבות הזו כמונוליט. היו בה כמובן זרמים שונים וגישות שונות ומשונות[2]. אבל שרידי העם ששבו מגלות בבל בראשות עזרה ונחמיה נמנו על אלו שגישתם היתה נזירית יותר, וכשהם חידשו את קוממיות ישראל הם החליטו במודע לשנות כמה ענינים עקרוניים אחת ולתמיד. הם החליטו שמה שהיה בעבר לא היה טוב – עובדה – הבית נחרב! ולכן יש לשנות כאן כמה ענינים עקרוניים. עזרה ונחמיה ואנשי כנסת הגדולה יצרו את היהדות. במקומות אחרים אני מרחיב על כך ומביא דוגמאות רבות וביסוסים רבים, אבל כאן אני רוצה רק להדגיש שלדעת חוקרים רבים, וכמובן גם לדעתי – היהדות שנוצרה על חורבות התרבות העברית איננה זהה לתרבות שקדמה לה. ועניין הארוס הוא אחד הקטבים שסביבם חג השינוי.

כאן בדיוק מונח אחד ההבדלים הגדולים שבין היהדות והדתות שצמחו ממנה (הנצרות והאיסלאם) ובין התרבות העברית שקדמה להן כולן: בעוד ביהדות בנצרות ובאסלאם התגבשה הדעה המזהה את האדם הקדוש כמי שפרוש ממין ומרוחק מהארוס, הרי שקריאה פשוטה במקרא מגלה לנו שלא כך סברו אנשי התרבות העברית הקדומה.

די לנו אם נחשוב על חביב התנ"ך כולו, הלא הוא דויד המלך, כדי שנגלה דמות של לוחם ומוזיקאי, נפש של אמן, מלך, נביא, משורר ואף מאהב גדול. חז"ל ספרו את מספר נשותיו של דויד והגיעו לכך שהיו לו רק שש נשים[3].

אין צורך כמובן להזכיר את שלמה המלך, החכם באדם, השמאן העברי הגדול, שמדבר עם חיות ועצים, שלא היה רק מכשף גדול אלא אף מאהב מיומן, שאלף נשים סבבו את חייו. וזה, יש לומר, קצת הרבה.

ואולי שלמה הוא באמת אירוע נדיר. אבל מה עם שמשון? הנה לנו עוד דמות עברית אורגינאלית, שרוח אלהים צולחת עליו פה ושם, למשל בלילה אחרי שהוא שוכב עם אהובתו הפלישתית בעזה. שמשון אוהב נשים נוכריות. שיקצעס. הוא בא משבט דן, אבל למרות זאת בנות (גוש) דן לא עושות לו את זה. רק בנות עזה. שמשון הוא נביא. נביא שונה אמנם מירמיהו, אבל בכל זאת רוח אלהים צולחת עליו ועושה דרכו נפלאות גדולות, והוא אמנם נזיר – אבל רק מיין – וממש ממש לא מתנזר מנשים.

במה אוחזים כשנשבעים?
מי עוד? אולי למשל אברהם העברי. אבינו הקדמון שלוקח לו לא רק את שרה ואת הגר אלא אף אישה נוספת ושמה קטורה, וגם פלגשים נוספות, שמהם נולדים לו הרבה בנים – כמסופר בספר בראשית. למה היה איש כל כך קדוש כמו אברהם לקחת לו כל כך הרבה נשים? והוא גם לא היה כבר בחור צעיר… כנראה שהשאלה הזו לא עברה בראש של העבריים. לא רק שהם לא ראו באדם קדוש אדם א-ארוטי, אלא להיפך: הם הבינו שאדם קדוש הוא אדם ארוטי מעצם טבעו, ורק סביר הדבר שכשם שתשוקתו לאלהים גדולה היא כך גם תשוקתו לאיחוד הבשרים.

ודרך אגב – כשאברהם אבינו הקדמון רצה להשביע את עבדו באחיזת חפץ קדוש, כמו שאצלנו נשבעים על התנ"ך – הוא ביקש ממנו להחזיק לו באברי המין ולהישבע: "שים נא ידך תחת ירכי והשבע לי…"[4]. שום רב יהודי לא היה חושב לעשות זאת אבל לאברהם היה ברור שאברי המין שלו הם חפץ קדוש שראוי להישבע בו, אולי משום שהוא עושה בהם שימוש של קודש עם כל נשותיו הרבות.

שגל
ניתן להוסיף ולהאריך בכך עד אין קץ. להביא פסוקי תהלים, כמו זה שמשבח את המלך בכל מיני תשבחות (מזמור מ"ה), ובתוכם מוזכרת לשבח העובדה ש"נצבה שגל לימינך" – האישה המיועדת למשגל (ולאו דווקא לבנים) עומדת לימינו של המלך, ועוד "בתולות אחריה רעותיה מובלות לך"…

ברור הדבר שגם את שיר השירים לא היה מחבר אף סופר רבני. אף רב לא היה מתאר בפיוטיות רבה כל כך את שדיה של אהובתו ואת תשוקתו לאוחזם "אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו ויהיו נא שדייך כאשכולות בגפן וריח אפך כתפוחים".

קיצורו של דבר: הארוס והתשוקה לא נחשבו בתרבות העברית הקדומה כמשהו שיש לבוש בו, או להימנע ממנו. אמנם – היתה זו תרבות פטריארכאלית, שהרשתה את חופש הביטוי המיני בעיקר לגברים, ואילו על נשים נכפתה צניעות מחמירה הרבה יותר – אלא אם כן שרתו הן כקדשות וכיוצא בזה, במקדשי התקופה.

מה מעכה מעכה?
אבל ראוי לציין את מעשיה של המלכה מעכה בת אבשלום, אשר לפי המסופר במקרא בנתה אביזר מקודש לכבוד האשרה, אביזר שרבותינו בעלי התלמוד סברו שהיה מין דילדו ריטואלי: "כמין זכרוּת עשתה לה, והיא היתה נבעלת לו בכל יום" (מסכת עבודה זרה מדא). סופרי התנ"ך כמובן אינם מחבבים את מעשיה של מעכה ומשבחים את בנה, המלך אסא ששרף את המתקן המדובר באש והדיח את אמו ממעמדה. ובכל זאת – מי מהנשים המנהיגות את הפוליטיקה הישראלית כיום היתה עושה כדבר הזה? דברים שבעבר נראו סבירים, גם אם קצת קיצוניים, כיום לא יעלו על דעת אדם מן הישוב.
בין אם אכן מעכה המלכה מעכה את ערוותה בכל יום על אותו אביזר קדוש לכבוד האלה, ועבדה אותה בגניחות התשוקה, או שרק בדמיונם והזייתם של רבותינו המלומדים התקיים הדבר – ראיתי לנכון להזכירו לפחות כעדות למה שאנשי התקופה הרבנית חשבו שהיה יכול היה להיות מקובל כפולחן מכובד בירושלים בתקופה שקדמה להם, ונעשה על ידי נשים. אף כי אני מסופק אם יש אמת היסטורית בדבר.
נבואה ותשוקה
אפשר היה להפליג ולהאריך בדוגמאות, אך אין בכך צורך. ברגע שאמרת תרבות עברית אמרת נבואה, ואמרת גם תשוקה. שני הדברים הללו היו פשוטים מאד לאנשי התקופה הקדומה. יהוה מדבר דרך בני האדם המתנבאים, ובני האדם שחושקים בקרבת אלהים חושקים בכלל בקרבה, גם קרבת בשרים, והמשוררים והגיבורים כולם אנשים בעלי תשוקה הם, ואין בכך כיעור כלל – להיפך, יש בכך יופי, עוצמה והדר.

לפעמים יש זמן של פרישות. לפעמים, כדרכם של אנשי תרבויות הקדם, יש ללכת לאיזה ארבעים יום וארבעים לילה ללא אוכל ומים, כמו שעשה אליהו. גם לזה יש מקום, אבל זה דווקא משום שהנביא חי על הקצה. הוא טיפוס אירוטי, וטיפוסים אירוטיים חיים על הקצה.

אבל היהדות סילקה את הנבואה הצידה ואיתה גם את התשוקה, כפי שתיארו זאת חז"ל עצמם באגדות התלמוד, החל באגדה החשובה ביותר על ההתנכלות ל"אריות של אש" שיצאו מקודש הקודשים וכלה באגדה המכוננת על "תנורו של עכנאי". אינני יכול להכנס כאן לפרטי הדיון, וכלן אומר את מסקנותי בלבד: היהדות שיצרו שבי ציון ואנשי הכנסת הגדולה לאחר גלות בבל יסדה, בתהליך איטי שלקח כמה מאות שנים, תרבות רוחנית אחרת מזו שקדמה לה. במקום תרבות של נביאים לוחמים משוררים ומאהבים נוצרה כאן תרבות רוחנית של מלומדים אוהבי שכל ופלפולים, שמנוכרת לכל החצי התחתון של הגוף. לכן חייבה ההלכה לחגור חגורה בעת התפילה "כדי לחצוץ בין הלב ובין הערווה". כתוצאה מכך התפתחה במאות השנים הללו גם בציבור הרחב הדעה שצריכה להיות חציצה בין חיי הלב והרוח ובין חיי הערווה.

תרבות פוסט-טראומטית
בדיוק מסיבה זו אני עושה את הדרך אחורה, אל המקורות העמוקים של התרבות הרוחנית שלנו – הנטועים בעבריות הקדומה, בשכבות עתיקות, הרבה לפני שהתפתחה ממנה היהדות כסממן פוסט-טראומטי, לאחר הטראומה של החורבן הראשון, שממנו, למעשה, עדיין לא השתקמנו.

המסע הזה מיועד "להמתיק את הדינים בשורשם" אם ננקוט בשפה קבלית. לתקן את התרבות היהודית – שגם אני חלק ממנה – על ידי חיבורה מחדש למקורות היניקה הראשוניים שלה, מהם היא התנתקה קצת יותר מידי.


[1] אחד הספרים החשובים בהקשר זה הוא ספרו של און זית "העם הישראלי – התרבות האבודה". אך על ההבדלים העמוקים בתפיסת התרבות הרוחנית בין היהדות והעבריות הקדומה ניתן לקרוא גם בספרות המחקר (למשל בספריו של פרופ' ישראל קנוהל "אמונת המקרא", או "ריבוי פנים באמונת היחוד") וכן בצורה אחרת, ספרותית, בספרו של בשביס זינגר "החוזר בתשובה".

[2] על הגישות השונות לשאלה מה היא הדרך הנכונה לעבודת הקודש המצויות במקרא עצמו – ראו בספריו של קנוהל לעיל.

[3] ראו משנה, מסכת סנהדרין פרק ב', ד', המתירה על בסיס זה למלך ישראל לקחת לו 18 נשים מבלי לעבור על איסור "לא ירבה לו נשים", וראו גם בפירוש ברטנורה שם. למלך ישראל מותרות 18 נשים ורבני היהדות תיקנו ליהודים תפילת 18 לנענע גופם בה במקום.

[4] בראשית כד, ב. וראו בתרגום יונתן ובפירוש רש"י כמו גם בתלמוד במסכת שבועות דף לח, המבינים זאת כאחיזה באיבר ברית המילה של אברהם לצורך השבועה. אמנם האבן עזרא חולק על כך וסובר שהדברים כפשוטם – שבועה בהנחת יד העבד תחת ירך אדוניו.

5 תגובות
  1. michael
    michael says:

    כל מילה אמת. כל מילה בקודש. כל מילה – סלע. כל מילה ברית מילה עם האמת.
    המין נותן חיים. המין, הארוס הוא רוח ההתחדשות וההוולדות מחדש, תרתי משמע.
    אני מכיר מישהו שכילד גדל בלינה משותפת, בקיבוץ השומר הצעיר. הוא מספר שכמעט מת כשאמא לא באה עוד. הוא לא מת: אלוהים שלח לו הצלה, מעין הסדר ביניים כזה שאמר: מין. זו הצלתך. והילד אונן. מגיל תינוקות היה מאונן לפני השינה עד אורגזמה – רק כך יכול היה להירדם, רק כשהוא מנוחם כולו על ידי אהבת עצמו בעצמו לעצמו, רק כך היה מצליח להירדם, ורק כך שרד את הזמן הזה בלי להשתגע, או גרוע מזה – בלי להפוך לזומבי רגיל, אשר מדחיק רגשותיו עד אין קץ. כך שמר על רוח חיים, באמצעות המין הגואה. ברוך השם. כמובן שגדל עם רגשי אשמה נוראיים – היה ברור שרק הוא מאונן, פושע ענק שכמותו, ואף ילד אחר בעולם לא – אבל גם עם רגשי מיוחדות ותחושת בחירה על ידי האל. כי אכן נבחר לשרוד בדרך האצילה מכולן – זו של האהבה, שגם אם גשמית היתה היא בביטויה, עדיין גרעין האהבה היה בה, ששמר עליו, עד היום הזה, ועד בכלל.

  2. יואב חומסקי
    יואב חומסקי says:

    צ'מע, יש לנו הזכות והמזל שאלוהים "המציא" אותך אני פשוט אוהב אותך מאד ומתענג [יותר מעשור] מהנביעה האין סופית השופעת ממך . אתה הוא האיש שנסע במכוניתו בכביש המהיר נגד כיוון התנועה וכששמע ברדיו דיווח תנועה על מכונית הנוסעת נגד הכיוון אמרתה :אחת נוסעת?!?….יש פה אלפים נגד הכיוון!
    אז…אל תקשיב ל"דיווחי תנועה" כי הם לא תמיד מדיקים כפי שהבנו מהסיפור
    אם תציץ במראה תראה שכבר יש מספר לא מבוטל של "משוגעים" שפשוט עשו u ונוסעים אחריך
    ה"נסיעה" שלך ברוכה וחשובה ביותר ליושבים בציון
    יום יבוא… ומדווחי התנועה ישנו דעתם…בס'ד

  3. שלומי
    שלומי says:

    קדושה ומיניות הם דברים סותרים על פי היהדות, כשעם ישראל התכוננו לקבלת התורה צוו לא לגשת לאשה שלשה ימים, מה שכן נכון ששורש המיניות ושורש הקדושה אחד הוא יעויין בספרי רבינו צדוק הכהן ובספרי מורו ורבו מי השילוח, אבל מכאן ועד לחבר ולומר שמיניות וקדושה הולכים יחד הדרך רחוקה מאוד מאוד..

  4. אתינה
    אתינה says:

    "תרבות של נביאים לוחמים משוררים ומאהבים " – לרגע היה נדמה לי שמדובר במיתולוגיה היוונית.
    חוץ מזה באמת מענין ומעורר מחשבה. נדמה לי שיש קשר תמטי בין הדברים הנ"ל ובין 'עבודה זרה', הלא כן?

התגובות סגורות.