בניית אמון בזוגיות, ותודעת "מה יוצא לי מזה?"

אחד הדברים הכי מוזרים במין האנושי זה שכולם (כמעט) משתוקקים לזוגיות, וכולם (כמעט) לא מצליחים לקיים אותה באופן משביע רצון. האין זה מוזר? מצד אחד כולם רוצים למצוא בני זוג, ומן הצד השני רוב רובם של הזוגות מתפרקים, אחוז הגירושין מרקיע שחקים, ובין אלו שאינם מתגרשים או נפרדים, אחוז הזוגות המאושרים באמת הוא…. בואו נאמר פשוט – נמוך מאוד.

למה זה כך? ישנן סיבות רבות לכך שאנחנו מחפשים לעצמנו בני זוג לחיים. סיבות חברתיות וסיבות רוחניות שונות עומדות מאחורי התשוקה האנושית הזו, אבל למה, כשכבר מצאנו את בחירת לבבנו כל כך קשה לנו לפעמים לחיות יחד?

תודעת "מה יוצא לי מזה"?

אחת הסיבות המרכזיות לכך שזוגיות עולה השכם והערב על שרטונים שונים נעוצה באחד המסרים הבעייתיים ביותר שהחברה המערבית המודרנית מפמפמת אל תוכנו מילדותינו, ושאיתו אנחנו "יוצאים אל החיים": התודעה שאני אמור להרוויח משהו מכל אינטרקציה עם העולם. התודעה הזו, של "אז מה יוצא לי מזה", מחבלת בהתפתחותו האמיתית  של האדם, והיא חץ מורעל בליבה של כל זוגיות. כי זוגיות היא מעשה של אהבה, ובאהבה לא מודדים תשואות.

relationshipsלמעשה כשאנחנו מנסים לבחון אם הזוגיות שלנו נכונה עבורנו או לא, ומנסים לבחון האם בן או בת הזוג מספקים לנו את מה שאנחנו מחפשים, אם אנחנו מקבלים מהזוגיות  את מה שאנחנו רוצים – זה אומר שנכנסנו לזוגיות ממקום שגוי, מקום שמבטיח אכזבה.

יש מין כלל כזה בעולם: לעולם לא תקבל באמת את כל מה שאתה רוצה. לעולם לא. העולם הזה לא בנוי ככה. אתה רק יכול לתת את כל מה שיש לך, להציע את כל מרכולתך באהבה, אבל לא לקבל הכל. אהבה היא מעשה של נתינה ולא של לקיחה, ולכן השאלה הנכונה ביחס לזוגיות היא לא אם אני מקבל את כל מה שאני צריך אלא האם הזוגיות  מאפשרת לי לתת בתוכה את מה שיש לי לתת לעולם באופן הכי מלא.

חז"ל כבר ניסחו זאת ואמרו:  "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו, אם יש לו מאה רוצה מאתיים, אם יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות". והאמירה הזו נכונה לא רק ביחס לכסף, אלא ביחס לכל התשוקות שמחפשות לקבל ולהרוויח משהו מן העולם הזה. זהו כלל עצום וגדול וחשוב מאוד: הרצון לקבל לעולם לא יבוא באמת על סיפוקו ולעולם לא יביא את האדם לאושר, אבל אושר יכול להיות מושג כאשר אנחנו מצליחים לתת את מה שיש לנו לתת לעולם. אם מישהו הוא אמן – הוא חייב לתת את האמנות שלו, ואם הוא יעשה זאת הוא יהיה מאושר גם אם (חס וחלילה) יהיה עני וחולה כל ימיו. מאידך – אם הוא יהיה עשיר ובריא, אבל יתכחש לאמנות שלו ולא יעניק אותה לעולם – הוא יחיה בסבל עמוק וימות אומלל.

חזרה לזוגיות: אם אני מחפש להרוויח משהו מהזוגיות שלי חזקה עלי שבסופו של דבר אתאכזב, ארגיש נבגד ומרומה. התרכובת הפסיכולוגית שיוצרת את מבנה האגו שלנו בנויה כך שלעולם לא תבוא על סיפוקה, ותמיד תרצה עוד. לכן, כל עוד אני ממוקד בלחשוב אם אני מקבל כאן את מה שאני רוצה – אין כל ספק שבסופו של דבר התשובה תהיה שלילית.

לאן פרחה האהבה
וכשהתשובה שלילית הנפש שלנו נכנסת מיד למצב של מאבק. גם אם לא הוכרזה בבית מלחמה, המצב הופך להיות רווי במתח. כל אחד מבני הזוג מרגיש באיזשהו מקום מרומה ונבגד. נוצרו ציפיות שהתבדו, ואנחנו מרגישים פתאום שלא קיבלנו את שרצינו. אנחנו מרגישים שבעצם הזוגיות לוקחת מאיתנו ולא מעניקה, שואבת מאיתנו ולא ממלאה, והמערכת הנפשית נכנסת (בלא מודע) למצב של מצוקה. נורות אדומות נדלקות, ואנחנו מתחילים לעמוד על המשמר. "מאיפה אני הולכת לאכול אותה בפעם הבאה?" שואלת הנפש את עצמה, ומנסה לבנות מיד התקפת נגד (פלוס חומת מגן).

וככה מתנהלים להם חיי הנישואין של רבים מהזוגות שאתם ואני מכירים: האהבה לא פורחת בהם. אולי היא פרחה פעם (במקרה הטוב), בתקופת ההתאהבות הראשונית, אבל אחר כך התבדתה, ואז האכזבה הותירה צלקות של צער בלב. שני אנשים חיים יחד, כאילו הם תקועים יחד, ומאשימים זה את זו, לפעמים רק בלב ולפעמים בפה מלא, על מרירות החיים. במצבים שכאלו אנשים הופכים להיות תוקפניים ואו מתגוננים. הם עסוקים בלהוכיח אחד לשני (ובעצם – לעצמם) שהם צודקים! אז מה אפשר לעשות במצב שכזה?

לשנות את נקודת המבט
מה שניתן וצריך לעשות זה לשנות לחלוטין את נקודת המבט על היחסים. מנקודת מבט רוחנית, כל מה שאנחנו עושים בעולם צריך להיות מכוון למטרה אחת: לצאת עוד ועוד מההתכרבלות שלנו בתוך עצמנו, להשתחרר מהכלא של האגו העסוק בעצמו ללא הרף, ולהיפתח עוד ועוד לאחדות הגדולה, זו שאפשר גם לקרוא לה אלהים. לכן גם מערכת היחסים צריכה להיבדק לפי אמת המידה הזו בלבד.

מערכת היחסים אמורה להיות מקום שמאפשר לי להיפתח הכי הרבה שאפשר, להיפתח ולתת את כל מה שיש לי לתת. אבל לתת באמצעות נתינה שאיננה מצפה לתגמול. אמן אמיתי צריך ליצור. חייב ליצור. בין אם ישלמו לו על זה ובין אם לא, בין אם ישבחו אותו או יסקלו אותו – הוא את הנתינה שלו חייב לתת. קחו לדוגמה את ואן גוך. ובכל אחד מאיתנו קיים ואן גוך, אלא שהאמנות של כל אחד מאיתנו – מה שיש לנו לתת לעולם – ייחודית מאוד לכל אדם.

כשאני משנה את נקודת המבט באופן זה אינני מחפש עוד להיות צודק ואינני מחפש עוד להתגונן. אני ראשית מבין ומקבל בהומור עצמי את האגו שלי, עם הציפיות שלו והאכזבות שלו, ודווקא בשל כך אני יכול גם להביט אל מעבר לו. מערכת היחסים של הזוגיות והבית הופכת להיות תשתית נפלאה לאימון, לחיים של התפתחות רוחנית ונתינה. אז פתאום אני מביט על בן או בת הזוג שלי ושואל את עצמי – מה אני יכול לתת באמת לאדם הזה, כך שהוא, או היא, ייפתחו עמוק יותר לאלהים? (לאחדות הגדולה)?

במצב שכזה – התשובה עלולה להיות גם שהמתנה הכי טובה שאני יכול לתת לבת זוגי היא לשחרר אותה ממערכת היחסים איתי. זו בהחלט תשובה אפשרית, כי כולנו מכירים אנשים שגירושין הטיבו עמם מאוד ושהחלו לפרוח אחרי הפרידה. אבל זו כמובן אינה התשובה היחידה האפשרית. בדרך כלל יש הרבה מה לתת זה לזה ברגע שמחליטים להפסיק להיות צודקים ומתגוננים ולחפש ביחד מה זו אהבה.

שלום-בית זה לא הפסקת אש
שלום בית הוא לא רק הפסקת אש. בהפסקת אש שני הצדדים נשארים יריבים ביסודם, אבל מחליטים שלא לפעול זה כנגד זה. אבל שלום זה משהו אחר לגמרי. המילה שלום נגזרת בעברית מלשון שלמות והשלמה. כאשר יש שלום, שני הצדדים מרגישים שיש ביניהם קשר עמוק, ושהם באמת חלק מאחדות גדולה יותר.

כשיש שלום בגוף החי האיברים השונים מכירים בעובדה שהם איברים שונים בגוף האחד. כשיש שלום בחברה כלכלית המחלקות השונות מכירות בכך שהן כולן משרתות אותה מטרה, גם אם הן עושות זאת בדרכים שונות, וכולן מבקשות את טובת הכלל. כשיש שלום בבית זה אומר שכל בני הבית (כלומר בני הזוג, הילדים, ובעלי החיים הגרים איתם) מבינים שהם חלק מרקמה אנושית אחת חיה ופועמת. שהם לא זה נגד זה, כשם שאיברים בגוף לא יכולים להיות זה נגד זה.

האיברים בגוף משלימים זה את זה, לכן הם חיים בשלום. כל איבר נותן את כל מה שיש לו. היד היא הכי יד שאפשר והלב הוא הכי לב שאפשר, וכל אחד מהם עושה זאת לא למען עצמו הקטן, אלא למען האחד הגדול הכולל את כולם יחד, שהוא הגוף השלם. הלב נותן את עצמו לגוף בתור לב, העין נותנת את עצמה כעין. כך גם בענייני שלום-בית:
גבר צריך להיות עסוק במחשבה כיצד הוא יכול לתת את עצמו באופן המלא ביותר כגבר לטובת פריחתה של האישה שלצדו, והאישה כיצד היא נותנת את הייחודיות שלה כאישה לבן זוגה, כדי שיהיה הכי שמח ומאושר, ויחשוב שהוא האיש הכי עשיר בעולם, גם אם אין לו פרוטה.

צעדים בוני אמון
זוגות רבים מגיעים לקרוא כתבות על שלום בית אחרי שהם כבר נתונים במלחמה זמן לא מועט. ובמלחמה, כידוע, אין מנצחים, יש רק מפסידים. שני הצדדים מפסידים במלחמה, וכשהבית הוא שדה-קרב והמיטה היא שדה-מוקשים, בדרך כלל מדובר כבר בשני אנשים פצועים מבחינה נפשית, שממילא מפחדים מאוד לעבור למצב של חוסר התגוננות. ומה יקרה אם אני לא אתגונן והוא יתקוף אותי? – אומר כל אחד מבני הזוג לעצמו.

לכן צריך להתחיל בצעדים בוני אמון. צעדים קטנים שיש בהם בבחינת לקיחת סיכון קטן, ובדיקה: האם קרה לי משהו? האם הצד השני קלט את מסר השלום שלי? אולי אני יכול, או צריך, לעשות צעד גדול יותר בפעם הבאה? אולי אפשר להוריד כבר את התחבושות?

ללמוד את השפה
אחת הבעיות הגדולות שבין שני גופים מסוכסכים (שתי מדינות למשל) נובעת מכך שהם מדברים בשפות שונות. אומות שנלחמות מדברות שפות שונות או ניבים שונים, ולכל אחת מהן יש גם את הניואנסים התרבותיים שלה. כך בין אומות, אבל כך גם בין גברים ונשים, וכן בין הורים וילדים. גם אם כולנו מדברים עברית – אנחנו בעצם מדברים שפות שונות לגמרי.

האופן שבו ילדים מבטאים את עצמם שונה מאוד מהאופן שבו מבוגרים מבטאים את עצמם, ואחד המפתחות לשלום-בית הוא ההכרה בכך, והניסיון להבין מה הילד באמת אומר. וכן – מה באמת אמרה האישה שלצידי?

נשים וגברים משתמשות אחרת בשפה. בתודעה הגברית כשאני מדבר אני אומר במילים פשוט את מה שאני מתכוון לומר. אבל בתודעה נקבית כשאני מדברת, מה שאני מבטאת זה לא רק את תוכן המילים, אלא בעיקר את מצב הרוח שמאחורי המילים, את הצבע של הרגע, את הניחוח של מצבי הנפשי ברגע הנוכחי והחולף, המתבטא בדרכים שונות ומורכבות באמצעות הדיבור, ולא רק באופן הליניארי, המשעמם והחד-משמעי הגלום במשמעותה הישירה של המילה.

ללמוד זה את שפתו של זה הוא דבר הכרחי כצעד בונה אמון. אחרת גברים לעולם לא יבינו מה מרגישה אישה ואיך היא חושבת, תמיד יאשימו אותה (כי הם מצפים ממנה להתנהג "נורמאלי", כלומר כמו גבר…) ולא ידעו כיצד לשמח את נשותיהם באמת. נשים, מאידך, לא יבינו איך זה להיות גבר ומה עובר לו בראש (כלום, באופן יחסי) ולא ידעו כיצד הן יכולות להפוך את חייו לגן עדן (ולא רק לגיהנום).

הכלל הוא פשוט: אנחנו איננו באמת ישויות נפרדות. כשבני זוג מתאהבים הם יכולים להרגיש את זה לרגע – שהם בעצם אחד ולא שניים. וכשהתודעה הזו קיימת – אנו משלימים זה את זו, ומה שקיים בינינו באהבה זו נקרא" שלום". כל מצב אחר אינו שלום, אלא לכל היותר חוסר לחימה. אבל שלום הוא אופציה אחרת לגמרי של חיים. אופציה שפתוחה לכל אחד באשר הוא!