דיוויד דיידה מתאר מפגש "דרשן" עם אדידה

"… נזכרתי בפגישתי הראשונה עם מורהו של מיקונוס. היינו קבוצה של אנשים וכולנו ישבנו לפניו. הוא הביט אל תוך עינינו, אחד אחד, כל פעם אל תוך עיניו של מישהו אחר. כשהוא הביט אל תוך עיני רציתי מיד להרוג אותו. חזיונות בהם ראיתי את עצמי דוקר אותו, משסע אותו, קורע אותו לגזרים, ומבתר את מעיו צפו ועלו בדמיוני בעודי מביט אל תוך עיניו. הוא לא נע. הוא ישב שם, פתוח לרווחה, נועץ מבט בעיני. אחרי דקות ארוכות פסקו המחזות האיומים הללו. הוא הביט אל תוך עיני כאילו הוא היה אני. לא היתה לי כל תחושה של אדם אחר המביט בעיני, רק אהבה האוהבת אהבה. התרגעתי לחלוטין. כל הוויתי נפתחה לרווחה, כמו אריג ענקי שנדמה היה כאילו ישאר מקומט לנצח, והנה נפתח מקיפוליו, משתרע בנדיבות, כמו שתמיד היה באמת, אהבה בלתי מקומטת.

אדידה - מורהו של "מיקנוס" מהספר "לילות פרא"

הוא היה האהבה הזו. אני הייתי האהבה הזו. כל הדברים, כל האנשים, הופיעו כמו צורות שקופות באוקיאנוס האהבה הזה. הרגשתי שזכיתי להארה.

מיד התעוותו פניו בהבעת כאב חד. גופו נותר חסר תנועה לחלוטין, אך הבעת פניו אמרה זעף ויסורים, יסורים שהרגשתי מיד בלבי. קימטתי את אריג האהבה והוא חש זאת בחריפות. אני הייתי הקמט באריג, גאה בהכרה שלי, מתכנס בחזרה אל תוך עצמי, בשביעות רצון עצמית ובזחיחות הדעת, מנסה להכיר בהישגי.

לולי הבעת הזעם המיוסר שעל פניו לא הייתי שם לב לעובדה שאני מקפל בחזרה את האהבה לפי הצרכים שלי, מכווץ את לב האין-סוף, מקמט את הפתיחות הגדולה כדי ליצור מאורע שבו אשים לב לעצמי. לא הייתי מרגיש את הסבל שיצרתי בכך שנזקקתי לחוש את עצמי חש את עצמי, ולהכיר באופן רפלקסיבי בהישגי הרוחניים. פניו הביעו באופן כה מוחשי את ההתכרבלות שלי אל תוך עצמי עד שיכולתי לשים לכך לב בקלות, לחוש את מה שגרמתי, ולהתרגע, פתוח לרווחה.

חשתי יראת כבוד כלפי האיש המדהים והרגיש הזה. ניכר היה שהוא רגוע ונינוח לחלוטין, ויחד עם זאת רגיש יותר ממני לתגובות הלב שלי עצמי. כאשר נפתחתי שוב ללא כל צורך לחוש את המאורע ואת  אשר  השגתי בו, פניו נרגעו.  מבטו הביע אהבה טהורה, ללא פירוד, ולו הקטן ביותר. חשתי את עצמי חי כמו האהבה, כמו האהבה שלו, כמו פתיחה ללא סוף.

הכל היה הפתיחה החיה של האהבה. חשתי שסוף סוף זכיתי להתעוררות והכרה רוחנית. לא יכולתי לחכות עד שאספר לג'יאה.  פניו התעוותו שוב בכאב.

היו אלה חמש-עשרה דקות של דיוק מייסר. אני הייתי נרגע ונפתח כמו האהבה עצמה ללא אבחנות, חי כמו גופה המאוחד של ההויה כולה, והוא היה האהבה הזאת עצמה. ואז הייתי מנסה להיאחז באיזשהו הישג, מתקפל בחזרה אל תוך עצמי כדי לשים לב שנפתחתי, ומיד הוא היה מזעיף פנים, כאילו לבו נמחץ על ידי ההתכרבלות שלי אל תוך עצמי. הוא היה רגיש ממני לתנודות הכי אינטימיות שבתוכי.

זכרתי את רגישותו ופגיעותו כשעמדתי שם במטבח, צופה בלמואל וג'יאה ביחד…." (מתוך "לילות פרא" מאת דיוויד דיידה, הוצאת דופן, עמ' 113)

לרכישת הספר "לילות פרא" – הקישו כאן