טנטרה, מיניות מקודשת וקבלה

אוהד אזרחי המאמר התפרסם בגליון מס' 1 של המגזין "רוח הארץ" בעריכת תומר פרסיקו

"אם תבין סוד חתן וכלה – תבין הכל" האמירה הנוקבת הזו מופיעה כאחת משורות המוטו לספר "קבלה וארוס" מאת פרופסור משה אידל, שיצא לאור לפני כשנתיים. הקדשתו של ספר שלם לנושא זה הינה חלק ממגמה הגוברת בעולם לאחרונה, הרואה צורך להבין את הקשרים המסועפים שבין התחום הארוטי ותחומי הקדושה. את המימרה הזו מייחס אידל לכתב יד קבלי קדום ואנונימי. אולם השורה הפשוטה הזו מקפלת בתוכה תפיסת עולם שלימה, ויש לומר גם: נועזת למדי. היא אומרת שמי שרוצה להבין "ה כ ל" צריך לרדת למעמקי סודות הזיווג שבין החתן והכלה, לסודות הקשר הארוטי שבין גבר ואישה, או למען האמת כפי שאסביר בהמשך הדברים, לריקוד המיני הקוסמי שבין היסוד הזכרי והיסוד הנקבי של האלוהות והמציאות כולה.

המיניות בקבלה קשורה לספירת ה"יסוד" כי היא יסוד הבניין של הנפש (צילום: אוהד אזרחי)

אם ננסח את המשפט הקבלי הזה בלשון ימינו נוכל לומר פשוט שמי שרוצה להבין את העולם באמת צריך להבין ראשית כל את המיניות. על פי הגישה הקבלית הזו, חופן המין בחובו מפתח קסמים להבנת עולם ומלואו, ולמרות זאת מעטים מאד הם האנשים המקדישים תשומת לב מעמיקה להבנת סודו. רוב בני האדם, כולל מרבית האינטלקטואלים ושוחרי הרוח, מסתפקים בהתעסקות רדודה בלבד בתחום המיני, תוך התנסות בנאלית, שאת רובה ככולה הם מבצעים בחדרי חדרים ובסודי סודות, כאילו עסקו בדבר מה מגונה, ולא באותו תהליך מופלא שרק הוא בקסמו מסוגל לחולל חיים עלי אדמות.

למען האמת, רוב בני האדם בעולם המודרני גילו לראשונה את העינוג המיני בהיחבא, מתוך בושה, הסתרה, שקר ופחד מלהיחשף. ההתנסויות הראשונות הללו נצרבות בזיכרון העמוק של המח, כקישור נוירוני בין עונג מיני לאשמה, פחד ובושה. אותן חוויות ראשוניות לא זוכות לרוב להתמרה, והן מתקבעות בנפשותינו, וצובעות גם את חיינו הבוגרים בבושה בסיסית, ובתחושת אשמה עמוקה ביחס לכל העניין המיני. כאילו היה זה סוג של לכלוך נפשי. וכך, ולמרות שדימויים מיניים ורמיזות סקסואליות מפורשות ניבטים אלינו מכל שלטי החוצות, עד שאין לך פרסומת למוצר הכי בנאלי שלא משתמשת באלמנטים סקסואליים כדי לתפוס את תשומת לב הציבור – למרות זאת הנושא המיני איננו זוכה לדיון מעמיק או ללימוד מעמיק כמעט באף מסגרת לימודית כיום (זולת אולי זו שאני שותף כיום להקמתה, אך על כך בהמשך).

מצב העניינים הזה מזכיר לי את דברי רבי שמעון בספר הזוהר הנאנח על כך שחכמי הסוד (אותם הוא מכנה "העובדים בכרם") מועטים הם, וגם המעטים הללו מעבדים רק את שולי הכרם החיצוניים, ולא נכנסו עדיין בעובי הקורה.

סופר ישראלי מכובד אחד, שיד ורגל לו גם בארון הספרים היהודי, שאל אותי פעם: "למה אתה מתעסק במיניות וקבלה? יהודים הרי לא ידעו להזדיין… לא תמצא ביהדות הנחיות מיניות כמו שתמצא בכתבי הטנטרה. יהודים ידעו דברים אחרים… הם לא הבינו במין". הדעה אותה ביטא ידידי הסופר משותפת לאנשים רבים, שהרי מובן לכולנו שהמקובלים היהודים היו גברים, שחיו בחברה דתית ושמרנית מאד. ההתנסות המינית שלהם היתה בסופו של דבר מוגבלת מאד, אפופה מחסומים חברתיים, איסורים, פחדים וחרדות. מקובלים ומיסטיקנים שלמרות הכל בקשו חירות לנפשם בתחום המיני, כמו עשרות המיסטיקנים היצירתיים של התנועה השבתאית והפרנקיסטית במאה ה י"ז והי"ח, הוקעו על ידי החברה המסורתית כנואפים וכרשעים איומים. כתביהם, שלדעתי משקפים לעתים תובנות "טנטריות" עמוקות ומעניינות, הוחרמו, נשרפו ונגנזו, והמעט שנותר לא זכה עדיין למחקר תימתי רציני, שיערך על ידי חוקרים בעלי הבנה במיניות האדם, שאין להם צורך פוליטיקלי-קורקטי להביע מסלידה מסוימת מאותם "אורגיות מקודשות" בהם עסקו יעקב פראנק וחסידותיו הפולניות במאה השמונה-עשרה.

באשר אלי, ובכן, כדי לפצח כמה מהקונכיות הסוגרות על אותן פנינים, הייתי צריך להרחיק נדוד במסעות נפשי אל התורות האזוטריות של המזרח הרחוק, ואז לשוב אל הכתבים הקבליים ולגלות בהם עומקים בלתי מוכרים וניצוצות חבויים, שהיו זקוקים לעיניים חדשות כדי שיבחינו בהם.

מבחינתי הכל התחיל לפני כ-17 שנים, כשהבליחה בי ההכרה שנוצר פער עצום ממש בין היהדות של היום, אליה "חזרתי בתשובה" ובין מקורותיה העתיקים. על פי מסורת חז"ל בקודש הקודשים של בית המקדש הראשון (שהיה קיים מאות שנים לפניהם והם כמובן לא ראו אותו) היה סימבול מיני עז, בדמות שני מלאכים מכונפים, זכר ונקבה, שהיו נתונים באקט מיני של אהבה. חז"ל אף טענו ש"בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה, בזה ואומרים להן ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה"[1]. ברור היה לי שמה שמונח בלב המתחם המקודש של דת כלשהי מסמל את מרכז התודעה הדתית של אותה דת. והנה, הדת היהודית מדווחת לנו על כך שמרכז התודעה שלה מחזיק סימבול מיני מובהק! אמנם לא במין רגיל מדובר שם, כי אם בקשר בין מיניות האדם והמיניות הקוסמית, אבל מה בכך? די להבין שאין אף בית כנסת שיעז כיום לרקום סמל מיני שכזה על הפרוכת של ארון הקודש שלו כדי להבין עד כמה התרחקה היהדות של היום ממקורותיה.

והרי לכם קוריוז נחמד: אם תחפשו באינטרנט תמונות של הכרובים על ארון הקודש תמצאו שלמרות הציטוט התלמודי הידוע שהבאתי לעיל, הטוען שהכרובים היו "מעורים זה בזה" כאיש המעורה בבית לוייתו, אף אחד ממשחזרי כלי המקדש, הנוצרים או היהודים, לא העז לצייר את הכרובים כשהם באמת "מעורים זה בזה". הכרובים של היהודים ושל הנוצרים כאחד מצוירים תמיד כשהם רחוקים מאד זה מזה, מקסימום נוגעים מרחוק עם הכנפיים, כחיבת זכר ונקבה דתיים מבני עקיבא. וכמובן באותם ניסיונות שחזור של הארון עם הכרובים אין למלאכית הנקבה שום אפיונים נשיים חלילה… האם אמרנו כבר שהיהדות של היום רחוקה עד מאוד ממקורותיה העתיקים?

ההכרה בפער העצום הזה הכניסה אותי למחקר אישי עמוק שאת פירותיו הראשונים פרסמתי בספר "הישן יתחדש והחדש יתקדש"[2]. באותו מחקר התגלו לי הקשרים העמוקים שבין הארכיטקטורה המקדשית העתיקה, מגילת שיר השירים, המיסטיקה של יורדי המרכבה, המיסטיקה של הפרדס, וחיי האישות הפרטיים של דמויות מפתח בתקופת חז"ל, כמו רבי עקיבא וחבריו. התברר לי כי המוטיב המרכזי של לימודי המיסטיקה העברית הקדומה (לגברים) יכול להסתכם ב"לדעת להיכנס בשלום ולצאת בשלום". להיכנס אל לבו של הזולת, להיכנס אל רחם האישה, להיכנס אל מעמקי המסתורין של תורת הסוד ואל פרדס השכינה – בכולם נדרשת אותה מיומנות, כי אל כולם צריך לדעת להיכנס בשלום ולצאת בשלום. ומי שלא נכנס בשלום אין מצב שיצא משם בשלום. אך מהו אותו "שלום"?

קיימת בעולמנו מלחמה בלתי מדוברת, עתיקה ומרה, בין גברים לנשים. זו מלחמה עקובה מדם וספוגה בדמעות. מלחמה של דיכוי מיני, שמושל בה הפחד הנורא של גברים מפני עוצמתה המינית הבלתי מרוסנת של הנקבה. הפסיכולוג הנודע ויליאם רייך שחקר את המשמעות המרפאה של האנרגיה האורגזמית, סבר שראשיתו של כל דיכוי בניסיון לדיכוי מיני. דיכוין של הנשים בחברה הפטריארכלית קשור בקשר עמוק, ובלתי מודע לרוב, אל הפחד הקמאי של גברים בלתי מפותחים מפני עוצמותיה המיתיות של המיניות הנשית, שבין היתר גם הביאה אותם לעולם. נשים שאולפו בהצלחה על ידי גברים שכאלו, הפכו עם הדורות לכלי המלחמה הטובים ביותר של העולם הגברי כלפי בנות מינן שלהן: אימהות מדכאות את בנותיהן דבר יום ביומו עד היום, סבתות את נכדותיהן, מורות את תלמידותיהן, ומי שמעזה להרים ראש ולהשתחרר מעט מאימת הדיכוי מיד מוחרמת, נענשת ולעתים אף נרצחת (עיין ערך "פרשת סוטה" במקרא ובתלמוד). והמלחמה הזו קיימת כבר אלפי שנים, לפעמים על אש קטנה, גם בבתים הבורגניים ביותר.

איבר המין הזכרי נקרא כיום בסלנג העברי "זין" – ככלי מלחמה, בלשון חז"ל יש והוא מכונה בשם "אמה", כאמת המידה (אולי כי הזכר נוטה למדוד ולכמת דברים), אבל בשפת המקורות הקבליים הוא נקרא דווקא "שלום"[3]. איבר המין הנקבי לעומתו מכונה לפעמים בכינוי העקיף "אותו מקום"[4] (ואולי רמז נרמז כאן לנקבה ה"נותנת מקום" לעומת הזכר המודד באמתו). אולם כיצד נביא באמת "שלום" אל "אותו מקום"?

השאלות הללו הובילו אותי לחפור בסודות הקשורים לפחד העמוק והקמאי של העולם הגברי מעוצמתה המינית של האישה. הפחד והתשוקה המשמשים בערבוביה ביחסם הבלתי מודע של גברים אל אותו מקום ממנו יצאו, ואליו הם כה שואפים לחזדור. כך מצאתי עצמי חוקר את סודותיה של לילית בקבלת האר"י, וכותב גם על כך ספר שלם בשם "מי מפחד מלילית"[5]. להפתעתי גיליתי שלמרות שהסימבול של לילית נתפס כמאיים ומגונה בתרבות היהודית-קבלית, החל מהזוהר החל להירקם קו נסתר בקבלה, שהאר"י הוסיף ופיתח באופן נרחב, קו המכיר בכך שבעצם שורשה של לילית גבוה מאד, גבוה מהארכיטיפ של "חוה" – האם, הרעיה, והאישה המותרת והחוקית. יותר מכך – תיקון העולם תלוי בעצם בבירור הניצוצות הקדושים הקשורים לשורש לילית. בירור זה כרוך בשינוי עמוק של דפוסי החברה הפטריארכלית, המסומלת באותם כתבים על ידי הארכיטיפים של "אדם" וכן של "יעקב", למצב בו לא תהיה מונעת עוד על ידי הפחד הבלתי מודע מפני הנקבה העוצמתית. הדבר כרוך בהתעלות החברה כולה, על הצדדים הגבריים והנקביים שלה, עד למצב בו מתרחש שינוי בתודעה, והארכיטיפ של לילית לא יתפס יותר כדמות שלילית, גם בעיני עצמה (וזה החשוב ביותר).

למרות כל העושר הטמון בכתבי המקובלים עלי לומר כי לימוד של הרוחניות המינית מתוך כתבי המקובלים חייב להיעשות באופן מאד מודע. עלינו להיות מודעים לכך שהמקובלים עצמם שכתבו את הדברים היו גברים, דיברו שיח גברי בלתי מודע, וחיו בחברה פטריארכלית, שמרנית, ודתית מאד. יתרה מכך: לרובם לא היתה גם התנסות מינית מרובה בפועל, ותמיד כדאי להיזהר ממי שמלמד אותך אמיתות על עניינים שלא חווה בעצמו.

יחד עם זאת – יש לזכור כי הקבלה משמרת בתוכה גם ניחוחות עתיקים ועזים, של המסתורין העברי הקדום. המקובלים עצמם כותבים פעמים רבות כי דרך הקבלה היא המשך ל"דרכם של הנביאים", אולם אני רוצה להציע את ההכרה בכך שאין זו רק "דרך הנביאים" אלא לא פחות מכך גם שריד לדרכם של הפגאניים הקדומים, מבני ובנות ישראל: בעלות האוב, הקדשות, הנשים המקטרות למלכת-השמיים וכהני הבמות הסוגדים ל"יהוה ואשרתו". כשלומדים את כתבי הקבלה מתוך מודעות לכל הנ"ל ניתן לדעתי לחלץ מהם חכמה רוחנית אמתית ושימושית גם בתחום המיני. אבל זה לא מסע פשוט. כדי לא ליפול לאפולוגטיקה דתית מתנצלת, או לחילופין לפונדמנטליזם פשטני, הרואה בכל מילה מן הכתוב אמת מוחלטת, גם אם היא לא עובדת במציאות, יש צורך במורכבות נפשית, של חיבה אמתית למקורות יחד עם מבט ביקורתי, סבלנות רבה ויכולת תרגום של שפה קדומה לשפה עכשווית. הרבה יותר פשוט זה ללכת ללמוד רוחניות מינית במקומות אחרים בעולם.

אני רוצה למנות מספר גישות ששווה בעיני (הסובייקטיביות לחלוטין) להכיר בתחום הרוחניות המינית המתפתחת בעולם כיום:

 

דיידה

דיוויד דיידה

דיויד דיידה (David Deida) הוא אחד המורים המיוחדים והרציניים שקיימים בתחום כיום. דיידה הוא יהודי אמריקאי שגדל על ברכי היוגה, תורות המודעות והתזונה הבריאה. בגיל צעיר מאד התמחה בשיטות של מדיטציה ובתרגול בהירות התודעה והחל ללמד בחוגים מצומצמים. בבגרותו קבל את ברכת מוריו, והחל לכתוב ולפרסם ספרים שהפכו לרבי מכר סביב הגלובוס. שמו יצא למרחקים לא רק כמנחה סדנאות משובח וחד כתער באבחנותיו, אלא כמי שמביא אספקט נוסף לתחום העבודה הרוחנית-מינית, אספקט שטושטש על ידי קודמיו ברוחניות המערבית. רבים הם "אנשי המודעות" שמשאירים את התחום המיני כתחום בלתי מטופל בחייהם, וחושבים שאם הם אוכלים בריא, מתרגלים יוגה ומדיטציה ונשואים "באושר" אז הכל בסידר איתם. דיידה עצמו מתאר בספרו "לילות פרא" את המהפך הפנימי העצום שעבר עליו ועל אשתו (מורה גדולה וידועה מאד ליוגה בזכות עצמה), כאשר נפגשו לראשונה עם "מיקונוס" (שם בדוי) המורה שלהם לרוחניות מינית:

"גם חיים שלמים של מה שנקרא 'התרגול הרוחני שלך' לא מסוגלים להציל אותך" אמר מיקונוס…"לא תוכל להימלט. כל מה שאתה יכול לעשות הוא לאהוב! אתה יכול לחיות בפחד, או לחלופין לרקוד אִתה (=עם ה"גבירה הגדולה" היא הנקביות האלהית  א.א.). וכשאתה אוהב אותה ללא סייגים, כשאתה רואה אותה כפי שהיא באמת, מעבר לעבר, היא נכחדת מרוב אושר".[6]

עבודתו של דיידה מיוסדת על הכרה בכך שקיימים שני כוחות קוסמיים שונים במציאות הכללית, האלהית. על פי רוב האחד מהכוחות הללו דומיננטי יותר בקרב גברים והשני בקרב נשים. אי ההכרה בכך, כמו גם אי ההבנה של השפה המיוחדת והצרכים המיוחדים לכל אחד מן הכוחות הללו גורמים למרבית המאבקים והצער שבמערכות היחסים הזוגיות. מאידך אם יודעים לעבוד עם הכוחות הללו בעומק ניתן ליצור מערכות יחסים שיש בהן עוצמה של תשוקה, יחד עם עומקים של אהבה.

עוד הנחה חשובה שלפיה עובד דיוויד דיידה היא שגם גברים וגם נשים עוברים דרך שלבים שונים של התפתחות, כשבכל שלב יש להם יחס אחר לכח הנקבי ולכח הזכרי שבתוך עצמם. השלב הראשון הוא השלב המסורתי, פטריארכלי, בו הגבר אינו מודע לנשיות הפנימית שבו, כולו מופנה החוצה, ומנסה לכבוש מטרות חיצוניות (כסף, שטחים, נשים) והאישה, שאיננה מודעת לזכריות הפנימית שלה, כנועה לו, ומנסה להשתמש בכוחות העומדים לרשות נשיותה כדי לתחמן אותו לממש את רצונותיה. השלב הזה חסר מודעות וכולו ממורכז באגו.

בשלב השני הגבר מתעורר. הוא מבין שיש לו עולם פנימי, ושהאושר לא יבוא מבחוץ אלא מבפנים! הוא מגלה את הנשיות הפנימית שלו, הופך רגיש וספונטאני יותר, ומתחיל לעבור תהליכים של התפתחות ורגישות. האישה מצידה מגלה בשלב השני את הצדדים הזכריים שבנפשה פנימה ומשתחררת מהתלות בגבר בחייה. שני המינים מעוניינים עקרונית בשוויון, הדדיות ויצירת עולם הוגן. החברה המערבית כיום שואפת, בגדול, להיחלץ מהשלב הראשון ולהגיע לשלב השני. אולם מה שקורה בשלב השני זה אבדן מסוים של התשוקה ההדדית. נשים מרגישות שהן מאד מכבדות את הגבר החדש, אבל הוא כל כך ספונטאני ורגיש שכבר אין לו עמוד שדרה… אין פה גבר! וגברים מרגישים שהם נמצאים אמנם ליד נשים חזקות ועצמאיות, אבל חסר שם משהו במלאות של נשיותן… הם כמהים לאותה נסיכה שתתמסר אליהם לגמרי.. שתתן להם להרגיש אביר על סוס לבן ולא סנצ'ו פנצ'ה הרכוב על החמור של שרק.

דיידה קורא למי שמוכן לכך (!) לגלות שקיים שלב שלישי של התפתחות, בו הגבר שכבר גילה את נשיותו מגלה מחדש גם את זכריותו, והוא אמנם רגיש וזורם אבל יודע גם להיות בנוכחות מלאה, יציבה וסוחפת במנהיגותה. בשלב השלישי האישה העצמאית בוחרת מרצונה החופשי לשחרר את המאבק לעצמאות (כי היא כבר עצמאית) ולהירגע מחדש אל מלאות התחושה הנשית שלה. שם יכולים גברים ונשים להיפגש לא על בסיס של אגואיזם נצלני, וגם לא על בסיס של הוגנות מתורבתת, אלא על בסיס של התמסרות ושירות הדדי, שהוא למעשה מצב של שירות לאלהות דרך המפגש הזוגי והמפגש המיני.

דיוויד דיידה הוא מורה חד מאד באבחנותיו, שאיננו מצפה את התורה שלו בסכרין פוליטיקלי-קורקטי. למען גילוי נאות יש לציין שהוא גם חבר אישי קרוב שלי, ואני חושב שהוא גדול… אבל יש לו גם לא מעט מתנגדים בקרב המורים לטנטרה בעולם. רובם סוברים שיש להדגיש יותר את ההכרה של הצד הנשי בגברים והצד הזכרי בנשים, כדי לשבור את הדיכוטומיה וההתניה התרבותית בה אנו חיים. דיידה מצדו סובר שהם מייצגים נאמנה את האידיאולוגיה של השלב השני בהתפתחות, שהוא אכן שלב חשוב להפליא, ויש לעבור דרכו. "יגיע יום" הוא אומר להם (וזה לא ציטוט) "שבו תרגישי שזה כבר לא ממלא אותך. שאתה רוצה לחיות עמוק יותר, להניח לזרם האלהי לחיות דרכך – רק אז תהייה מוכנה לשלש השלישי".

קהילת תמרה

ספרה של סבינה ליכטנפלס, מייסדת קהילת תמרה "מקורות אהבה ושלום" יצא בעברית בהוצאת דופן. להשיג בדף הספרים באתר שלנו

חיים מיניים לא חייבים להתממש דווקא ביחידות משפחתיות של זוגות זוגות, אבא אמא ילד וכלב, משכנתא וסיפור בגידה מוכחש. קהילת תמרה (www.tamera.org) שממוקמת בפורטוגל לקחה על עצמה כבר לפני שלושים שנה לחקור ולממש מודל אחר של חיים, שמאפשר שלום בין המינים ובין האדם והטבע. חלק מן הניסוי האנושי (המוצלח מאד) הזה הוא החקירה כיצד ניתן לשחרר את חיי האהבה משלטון הפחד. כיצד יכולה האהבה להיות חופשית? בתמרה מקדישים לכך משאבי אנוש מובחרים, ומפתחים מודלים חברתיים, אקולוגיים וכלכליים בהם ניתן לבני האדם לחיות בשמחה רבה חיי אהבה משוחררת משלטון הפחד. לא אוכל להרחיב כמובן על כך במסגרת מאמר זה ואני ממליץ למעונינים לבקר באתר שלהם וללמוד או להצטרף לסמינרים שהם עורכים שם, ולעתים גם בארץ.

באבא דז

באבא דז ניקולס

תופעה שהולכת ותופסת תאוצה בשנים האחרונות שהיא "שמאניזם מיני". אחד הכוכבים של התופעה הוא מי שנודע בכינוי "באבא דז" כוכב הסרט התיעודי "מין מכושף". דז ואחרים, העוסקים בתחום זה, מנסים לשלב תהליכים של טיפול, התפתחות רוחנית ומפגש מיני. יש כמובן רבים החולקים על התופעה באופן נחרץ וטוענים שבשום פנים ואופן אל להם למטפלים לקיים מגע מיני עם המטופלים שלהם, ואל למורים לעשות כן עם תלמידיהם. אבל הגישה של דז וחבריו איינה מחדשת למעשה דבר. היא יושבת על מסורות עתיקות של מתרגלי מיניות מקודשת אשר ראו את המפגש המיני שלהם כגשר למפגש עם עולם האלות והאלים, או למפגש של האדם עם עוצמות נפשו הנסתרות, ולא רק ככלי המשרת את שלום הבית במשפחה.

תרגול שכזה היה קיים במזרח הרחוק כחלק מהתרגול הטנטרי, בשבטים ביבשת אמריקה ואפריקה כחלק מתהליכי חניכה רוחנית ובארץ כנען כחלק משירותיהן של הקדשות, שפעלו בחסות האשרה, שהיתה כה חביבה על אבותינו ואמותינו הקדומים ושנואה מאד על עורכי המקרא.

אושו ושות'

אי אפשר לסיים מאמר שכזה בלי להזכיר את הגורו הגדול אושו (בגוו'אן שרי רג'ניש), שהיה אחד הגשרים החשובים של התורה הטנטרית אל המערב ואף זעזע את הודו עצמה כאשר לעג לפרושים וטען שפתיחות מינית היא חלק מהתרפיה שהאדם זקוק לה. אבל אושו הטיף בעיקר למפגש מיני מסוג אחר: רגוע, מדיטטיבי ועמוק, בו בני הזוג נושמים זה את זו, מוליכים אנרגיה בין הגופים שלהם, ונרגעים אל מעמקי האהבה. אושו אף חידש מושג מיני לו קרא "אורגזמת עמק", בניגוד ל"אורגזמת הפסגה" אליה רגילים לשאוף. בחסותו של אושו התפתחה הטנטרה המערבית להיות כלי תרפוייטי, וכיום רבים מאד, במערב בכלל ובישראל בפרט, מכירים את הטנטרה דרך האסכולות שהתפתחו על ידי אושו ותלמידיו, שרבים מהם הגיעו אכן מעולם התרפיה ואימצו את שיטותיו.

בית הספר לאהבה

"אם תבין סוד חתן וכלה – תבין הכל" אמר הציטוט בו פתחתי את המאמר, ואני רוצה לסיים ולומר את הדבר גם מהכיוון ההפוך: שכדי להבין סוד חתן וכלה צריך להבין הכל. כלומר: הלימוד הרוחני-מיני איננו נבדל מכללות האדם ומכללות החיים. לכן ב"נביעה – האקדמ>יה העברית של הרוח" שלהקמתה אני שותף, יצרנו מסלול התפתחות מיוחד הנקרא "המסלול לאהבה ומיניות מקודשת", אבל הלומדים במסלול זה חייבים ללמוד לא רק על מיניות האדם, אלא אף על דרכים חדשות של תקשורת בין אנושית, לתרגל עבודה עם התודעה, ללמוד קבלה, לעבוד עם הטבע, לשיר ולעשות טקסים ושאר מיני אומנויות. כי להבנתי התפתחות האדם כיום לא יכולה להזניח עוד את תחומי האהבה, הזוגיות והמין, אך התחומים הללו אינם עומדים בפני עצמם, כי הם מחוברים ומרושתים אל האדם בכללותו – או כדברי קהלת "כי זה כל האדם".


[1] תלמוד בבלי מסכת יומא דף נד/א.

[2] אוהד אזרחי וד"ר יצחק חיות-מן, הישן יתחדש והחדש יתקדש, חלק ראשון. הוצאת האקדמ-יה לירושלים, 1997.

[3] ראו תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנב/א, שם מכנה רבי שמעון בן חלפתא את איבר המין שלו בשם "משים שלום בבית". וכן בשער הכוונות לרח"ו דרושי העמידה, ו' : "אז מתעורר היסוד להתחבר בנקבה, וזהו שימת שלום". ועוד רבים כהאי גוונא.

[4] למשל: "כל הנוגע באצבע קטנה של אשה כאילו נוגע באותו מקום" (מסכת כלה פרק א), ועוד.

[5] "מי מפחד מלילית", הוצאת מודן 2003

[6] לילות פרא, הוצאת דופן, עמ' 16.