ל"ג בעומר

הריפוי הגדול של ל"ג בעומר

אוהד אזרחי

המאמר נכתב לאתר של "מהות החיים". בחודש מאי 2007.

חודש אייר נחשב בקבלה כחודש הריפוי. השם "אִיַר" (בכתיב חסר) מגלם את ראשי התיבות של הפסוק האומר "אני יי' רופאיך" (שמות, טו, כו). אבל מאידך גיסא – חודש אייר כולו, מתחילתו ועד סופו, נמצא בתוך ספירת העומר, שעל פי אותה המסורת מהווה זמן בו מתו במגפה עשרים וארבעה אלף מתלמידיו של רבי עקיבא. הכיצד? ומה משמעותו של החג החל באמצעו של חודש אייר – חג ל"ג בעומר, שאין לו מקור וזכר לא בתורה ולא בדברי חז"ל, אך למרות זאת נחוג בדבקות שכזו על ידי החסידים והמקובלים מכל העדות?

 

כוכב נולד

מי היו אותם תלמידים שמתו בספירת העומר? ההיסטוריונים אומרים שתלמידיו הרבים של רבי עקיבא לא מתו במגפה, אלא נטבחו על ידי הרומאים, היות ורבי עקיבא, כידוע, היה מן התומכים המובהקים של מרד בר-כוכבא. רבי עקיבא היה  לכל הדעות אדם גדול ומופלא, אבל למרות זאת הוא טעה טעות מרה וגדולה כשתמך בשמעון בר כוזיבא אשר טען (במאה השניה לספירה) שהוא המשיח, ויצא למרוד במלכות רומי. למרות דעותיהם של חכמים אחרים שהתנגדו לדבר, רבי עקיבא תמך בו, הפך (כלשונו של הרמב"ם) ל"נושא כליו" וקרא את שמו "בר כוכבא" על פי הפסוק "דָרַך כוכב מיעקב" ׁ(במדבר כד, יז).

התלמוד מספר למשל על שיחה שהתקיימה בין רבי עקיבא לרבי יוחנן בן תורתא על דבר משיחיותו של בר כוכבא. רבי יוחנן בן תורתא מצוטט שם כמי שאמר לרבי עקיבא: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דויד לא בא" (ירושלמי, מסכת תענית כדא) – כלומר: גם כשתקבר ועשבים יצמחו על קברך המשיח עדיין לא יגיע. ורבי יוחנן בן תורתא צדק. מרד בר כוכבא נכשל בסופו של דבר, רבי עקיבא הוצא להורג באכזריות רבה על ידי הרומאים, ערים שלימות נחרבו, וקרוב למיליון יהודים נטבחו. היתה זו מכה אנושה לחיים היהודיים בארץ ישראל, מכה שלא החלימה עד להקמת מדינת ישראל כאלף ושבע מאות שנים אחר כך!

 

מגפת המלחמה

אבל בניגוד להיסטוריונים, טוענת המסורת כי תלמידי רבי עקיבא מתו במגפה, והסיבה לכך היתה "שלא נהגו כבוד זה בזה". (תלמוד בבלי, יבמות סבב). אינני יודע איזו מגפה מתפרצת מכיוון שאנשים אינם מכבדים זה את זה, אבל יכול להיות שזו מגפת המלחמה בעצמה… האין הנטיה לאלימות מתגברת כאשר אנשים מזלזלים בכבוד צלם האלהים המצוי באדם שעימו אין הם מסכימים? האם אין הקיצוניות והקנאות המוכנות לצאת למלחמות למען האידיאלים הנעלים בהן הן דוגלות מכילות בחובן חוסר כבוד שכזה, חוסר כבוד שעומד בבסיס הנכונות להלחם ולהקיז את דמו של הזולת שחושב אחרת ממני? האם יתכן כי המסורת בעצם טוענת שתלמידי רבי עקיבא מתו במלחמה ובמרד נגד הרומאים, אך אותה נטיה פזיזה למלחמה מיותרת הייתה בעצם סוג של מגפה רוחנית?

 

איננו יודעים למר על כך תשובה ניצחת, אך בכל מקרה – התלמוד טוען כי לאחר אותה מגפה "היה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום" ולימד אותם תורה. בין אותם "רבותינו שבדרום" שהצילו את העולם משיממונו נמנה גם רבי שמעון בר יוחאי הידוע.

 

מי היה רבי שמעון בר יוחאי?

רבי שמעון בר יוחאי למד כאמור תורה מפי רבי עקיבא. שניהם היו גדולים בתורת הנגלה ובתורת הנסתר גם יחד. שבחים רבים נקשרו בתלמוד בדמותו של רשב"י כאחד המיוחדים והגדולים שב"בני העליה" – אותם אנשים שיכולים לעלות בנשמתם להיכלות עליונים ולראות בזיו השכינה ללא נטילת רשות (ראו בבלי, מסכת סוכה מהב).

גם רשב"י לא ראה בעין יפה את שלטונם האכזר של הרומאים בארץ. הוא התבטא בגנותם ונאלץ לברוח עם בנו ולהתחבא במערה במשך שנים רבות, בהם חיפשו אותו הרומאים ובקשו להוציאו להורג. המסורת טוענת כי במהלך השנים הללו חיבר רבי שמעון את ספר הזוהר.

 

<br />

 

 

מי חיבר את ספר הזוהר?

ספר הזוהר הנמצא לפנינו כיום התחבר ככל הנראה, לפי מיטב המחקר ההיסטורי והספרותי המצוי בידינו כיום, במאה השלוש עשרה בספרד. בעבר נהוג היה לחשוב שהמקובל הספרדי רבי משה די לאון הוא זה שכתב את הספר המופלא הזה. אך כיום נוטים החוקרים לדעה שלרבי משה די לאון היה אמנם חלק בכתיבתו ועכירתו של ספר הזוהר, אך לא היתה זו מלאכה של אדם אחד.

המחקר האקדמי בנושא טוען כי בספרד של אותם ימים התקבצה חבורת מקובלים, שרק את חלקם אנו מכירים בשם (הבולטים שבהם הם רבי טודרוס אבולעפיה, רבי יוסף גי'קטילה, רבי משה די לאון ורבי דויד בן רבי יהודה החסיד) והיא שחיברה, לאורך שנים, את אחד החיבורים המיסטיים המיוחדים ביותר שנכתבו אי פעם – הלא הוא ספר הזוהר. המעונינים להעמיק את דעתם בנושא מוזמנים לעיין במאמרו של פרופ' יהודה ליבס "כיצד נתחבר ספר הזוהר" (http://pluto.huji.ac.il/~liebes/zohar/nthbr.doc)

מעניין לציין כי פרופסור משה אידל טוען כי החבורה שחיברה את ספר הזוהר היתה, כלשונו "אליטת משנה". לא היתה זו האליטה הרבנית הראשונה במעלה בספרד של אותם ימים, אלא חבורה של רבנים מיסטיקאים מוכשרים, שראו עצמם כאלטרנטיבה למנהיגי היהדות הספרדית והקבלה של אותם ימים,  שנמנו על חוג תלמידי הרמב"ן.

 

המחקר האקדמי נטה בעבר לראות בעין צרה וצינית את העובדה שמקובלים במאה השלוש עשרה כתבו ספר בארמית, ולא חתמו את שמם עליו אלא שמו את דבריהם בפיהם של דמויות ידועות של רבנים מיסטיקאים מימי המשנה והתלמוד – דוגמת רבי שמעון בר יוחאי.

אך כיום, עם עלייתו של העולם הרוחני וחדירתו למעוזי האקדמיה, הגישה הצינית הזו מתפוגגת והולכת. כיום יש מקום למחשבה, בה אני מאמין כבר שנים רבות, כי אותם מקובלים שכתבו את ספר הזוהר במאה הי"ג לא ניסו לרמות אף אחד כששמו את דבריהם בפיו של רשב"י. לא היה זה ניסיון (מוצלח) למכור את הספר כאילו בא ממקור סמכות קדום. אותם מקובלים אכן התחברו בנשמתם עם נשמות של מיסטיקאים גדולים מן העבר הרחוק של האומה, וספר הזוהר נתחבר מתוך אותו קשר נשמתי עמוק, כאשר המקובלים חיים בתחושה שנשמת רשב"י היא שמדברת מגרונם, יחד עם נשמות אחרות מימי התנאים והאמוראים. תופעה דומה לזו זכתה בקבלץ האר"י לשם "עיבור נשמה", בה מתלבשת נשמת צדיק שנפטר ונכנסת אל נפשו של אדם חי ועוזרת לו בהשגת סודות התורה.

נמצא אם כן כי ניתן לראות את המסורת ואת המחקר כמי שמשלימים זה את זה, ולא כמי שסותרים זה את זה, כאשר מבין שניהם עולה האפשרות כי רבי שמעון בר יוחאי חיבר את ספר הזוהר במאה השלוש עשרה בספרד… כלומר – שיש אכן קשר עמוק בין תורת הזוהר לבין נשמתו של רשב"י, למרות שפיזית הדברים נכתבו אלף שנה ויותר לאחר פטירתו.

 

ולמה כל זה חשוב לנו?

זה חשוב כי בפיו של רבי שמעון בר יוחאי בזוהר מובאת בשורה גדולה, שיש בה ריפוי עמוק לתודעה שבגללה מתו תלמידיו של רבי עקיבא: באחד הכינוסים החשובים של תלמידי רשב"י בזוהר מסביר להם המאור הגדול (כך מכונה רשב"י בספרות הזוהר) כי התודעה הדתית הקודמת היתה מושתתת על יראה. אך הגילוי של הפנימיות, הגילוי של סודות התורה המתרחש דרכם, מאפשר ומזמין תודעה דתית אחרת, תודעה שאיננה משתיתה את עצמה על אבן היסוד של היראה – אלא תודעה המושתתת על האהבה.

או בלשונו: התם יאות הווה למדחל (שם, בעבר, ראוי היה להתירא, אבל) אנן בחביבותא תליא מלתא (אבל בקרבנו באהבה תלויים הדברים).

 

רשב"י שבזוהר מייחד פעמים רבות את הדיבור לסודות האהבה, ומסביר כי פירוד ופילוג בין החברים בחבורת המקובלים גורמים לתוצאות קשות, של בצורת, מיעוט שפע ומגפות. לעומת זאת האהבה בין החברים יכולה להבריא, לתקן ואף יוצרת את המצע שעליו מתגלים הסודות הכמוסים ביותר.

 

לכן הפך ל"ג בעומר – חגו של המאור הגדול רשב"י – ליום מיוחד במינו. יום בו מדליקים מדורות גדולות בתור "נר נשמה" גדול למאור הגדול, ורוקדים באקסטזה כשיכורים מאהבת אלהים. ל"ג בעומר הוא החג המציין את היום בו "פסקו תלמידי רבי עקיבא למות". ומה שגרם לכך הוא שינוי הפרדיגמה הרוחנית, מכזו הנשענת על יראה לכזו המושתתת על אהבה.

 

הבשורה הגדולה של הקבלה של רבי שמעון היא שניתן לתלות הכל על האהבה ושניתן לבטוח באהבה, ולכן הפך ל"ג בעומר ליום של ריפוי גדול של הלב. ל"ג בעומר יוצא תמיד בח"י באייר – והוא מציין את היום של החיות המיוחדת של חודש הריפוי – החיות של האהבה.