בדם ואש הפכנו למונותיאיסטים, או על המלך יאשיהו והאלה הגדולה

בדם ואש הפכנו למונותיאיסטים

או על המלך יאשיהו והאלה הגדולה

אוהד אזרחי (תשרי תשע"א, 2010, בית אורן)

הקנאות הדתית השורפת

קיימת מסורת מסוימת המייחסת את חורבנה הסופי של הספרייה הגדולה באלכסנדריה לחליף הערבי המוסלמי האדוק עומר בן אל-ח'טאב. הספריה הגדולה באלכסנדריה עמדה על מכונה מאות בשנים. הקים אותה תלמי, המלך ההלניסטי של מצריים, ויש אומרים שהיו בה קרוב למיליון כתבי יד אורגינאליים, שכללו את מרבית כתבי החכמה מכל תרבויות העולם העתיק. אוצר תרבותי אדיר ממדים שאבד לאנושות כולה בשל הקנאות הדתית של עובדי האל האחד.

ידוע כי הנוצרים במאה הרביעית שרפו את הספרייה, משום שראו בידע שהיא אוצרת איום על האמונה הנוצרית. הדבר תועד לאחרונה בסרט האפי "אגורא". אך כאמור לפי האגדה את חורבנה הסופי המית עליה החליף המוסלמי, שהשלים את מלאכת ההרס בה החלו הנוצרים. האגדה מייחסת את חורבנה של הספרייה לחליף עומר (מי שבנה, דרך אגב, את 'מסגד עומר' על הר הבית) משום שהחליף עומר, שכבש שטחים נרחבים מן הפרסים ומן הביזנטיים ובכללם את ארץ ישראל, השמיד את הספריות העתיקות של העמים הכבושים, בהן היה גנוז ידע תרבותי ומדעי רב. האמרה המיוחסת לו אומרת: "אם מה שכתוב בספרים הללו סותר את הקוראן, אזי דינו להישרף, ואם הכתוב מתאים לכתוב בקוראן, אז הוא מיותר, וראוי להישרף".

מי יודע איזה עושר תרבותי, רוחני ומדעי נעלם כאשר השמידו הנוצרים והמוסלמים את אוצרות החכמה העתיקה של מצריים, בבל, פרס, אשור, כנען, הודו וכוש? מי יכול לשער איזה עומק רוחני נעלם שם בלהבות הקנאות הדתית? המונותיאיזם הקנאי מחק מעל פני האדמה את כל מה שקדם לו, והיום, כאשר אנו מגלים מחדש את הרלוונטיות הרוחנית של אוצרות הרוח הגדולים של "עובדי האלילים" ששרדו, כמו למשל כתבי הוודות והאופנישדות, או הסוטרות הבודהיסטיות, אנחנו מתחילים להבין מה אבד שם בלהבות הקנאה.

אך לא על הקנאים הנוצרים או המוסלמים רציתי לדבר פה – אלא על הקנאים היהודים העתיקים שקדמו להם. כן כן. החליף עומר וחבריו הנוצרים הלכו בדרך אותה התווה מאות שנים לפניהם המונותיאיזם היהודי. כמו דברים רבים אחרים – גם את הרעיון של לעשות מהפכות מונותיאיסטיות עקובות מדם ירשו הנצרות והאסלאם מהיהדות.

המלך הפונדמנטליסט שלנו

אני רוצה לשים פה את האצבע על נקודה כאובה מאד בהיסטוריה היהודית, נקודה שעיצבה את מהותה של הדת היהודית ומשפיעה עליה קשות עד היום. נקודה היסטורית, שנדמה לי שעדיין לא קלטנו את חומרתה, ועד כמה כולנו, עד היום, חיים בצילה וחושבים אותה, משום מה, לצודקת ונכונה. כוונתי היא למהפכה המונותיאיסטית העקובה מדם של המלך יאשיהו.

אני רוצה לקחת רגע את המלך הפונדמנטליסט הזה, להוציא אותו מהארון ולספר את סיפורו, כפי שידוע לנו מתוך ספר מלכים וספר דברי הימים (ולצערנו – לא משום מקור היסטורי נוסף).

יאשיהו היה ילד בן שמונה כשמינו אותו למלך. אביו, המלך אמון, נרצח בידי עבדיו, ואז אנשי העם, שאהבו כנראה את המלך המת, רצחו מיד את רוצחיו, והמליכו את בנו הצעיר מאד תחתיו.

כשילד בן שמונה נהיה מלך, ברור הדבר שיש לו מורים ויועצים ומדריכים, שמגדלים אותו אל המשרה הממלכתית בה הוא אוחז. מצב היסטורי שכזה מהווה לפעמים הזדמנות פז לאיזה יועץ חכם שנמצא בדיוק במקום הנכון בזמן הנכון להתחבב על הילד, ולהכניס בו רעיונות שונים מאלו שהיו מנת חלקו של אביו, המלך הקודם, שלא זכה לחנך את בנו על ברכיו. וכך אנו שומעים על הילד המוכשר, ש"בִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר, הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו" (דבהי"ב, לד, ג). יש להניח שהמלך הילד הלך אל המקדש פעמים רבות  לדרוש אלהים, ואולי אף ביקש מהכהן הגדול שילמד אותו את דרכי האמונה הנכונה של המלך דויד, שעל כסאו הוא יושב בירושלים.

נראה שהכהן לא פספס את ההזדמנות שנפלה בחלקו, והחל ללמד את הילד להיות נאמן ליהוה אלהי דויד אביו, לו – ולו בלבד!

ירושלים של פעם – לא מה שחשתבם

צריך להבין שבתקופה ההיא ירושלים לא נראתה כלל כמו שנדמה לנו כיום. ירושלים – לפי עדות המקרא – היתה עיר סינקרטיסטית, בה שוכנים זה לצד זה מקדשים שונים, המייצגים אמונות שונות של אלים ואלות, פולחן יהוה השתלב היטב בעיני העם עם פולחן האשרה, והגדיל לעשות המלך מנשה – סבו הגדול של יאשיהו הצעיר, כאשר הכניס למקדש יהוה את פסל האשרה, ככל הנראה על מנת להמחיש, או אף לממש במעשה פולחני, את הזיווג הקדוש שבין יהוה ואשרתו. ממצאים ארכיאולוגיים מן התקופה הישראלית מראים כידוע על האמונה שרווחה באותה תקופה ביהודה, לפיה ליהוה יש כמובן בת זוג ושמה 'אשרה'. אנשי התקופה נהגו לברך זה את זה לשם "יהוה ואשרתו". אולם הסופר המקראי הרשמי מתעב את מעשיו של מנשה, ואומר: "וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם" (מלכים ב פרק כא, ז)[1].

מנשה הכניס לירושלים לא רק את פולחן האשרה, אלא הפך את ירושלים לעיר מלאה פולחנים לאלוהיות שונות מן המרחב הרוחני של המזרח הקדום. המקרא מספר על מזבחות שונים שמנשה יצר בתוך מתחם המקדש כדי לרכז את האנרגיה של כוכבי השמיים, או על מרכבת זהב רתומה לסוסים אצילים שהיתה יוצאת כל בוקר לרכיבה פולחנית בעיר הבירה כחלק מפולחן השמש, למשל. אולם מנשה לא המציא את הגלגל. במובן מסויים דווקא הוא הלך בדרכי אבותיו. אינני מתייחס כאן למלך דויד, אלא דווקא לבנו – שלמה.

שלמה חובב הריבוי

המלך שלמה בנה בירושלים לא רק את המקדש המפואר ליהוה אלא אף במות לאלים שונים, כולל במה גדולה בה התנהל פולחן עשתורת – היא האלה הגדולה אשרה בשמה הלבנוני: "וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים… אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן" (מלכים א פרק יא, ה'-ז'). הבמה הגדולה לאשרה עמדה בירושלים ותפקדה כמרכז פולחני במשך יותר משלושת מאות שנים[2] (!), עד לימי יאשיהו שלנו, שברוב צדקתו הרס אותה, כפי שמתואר במקרא, וכפי שנספר בהמשך: "וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַם .. אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת …טִמֵּא הַמֶּלֶךְ (יאשיהו)" (ספר מלכים ב פרק כג, יג).

כי כך הוא הדבר: מהי "אמונת ישראל הנכונה" – על כך נחלקו הדעות, לא רק כיום אלא גם מאז ומתמיד, כולל בימי המקרא עצמו. חוקר המקרא פרופסור ישראל קנוהל טוען כי הסיבה לכך שבמקרא עצמו מצויים קווי מחשבה שונים זה מזה ואף סותרים זה את זה נובעת מכך שעורכי התנ"ך "הכירו בכך שדבר האלהים אינו אחיד, שאלהים מדבר בקולות הרבה, וכי אנשים שונים שומעים אותו בדרכים שונות" ('רבוי פנים באמונת היחוד', עמ' 63). לכן הם השאירו במקרא עקבות לתפיסות שונות ומגוונות של האלהות, שרווחו כבר בימיו הקדומים ביותר של עם ישראל, ולא הפכו את המקרא לספר אחדותי – כשם שבקשו לעשות למשל אנשי קומראן בעריכת "מגילת המקדש".

דוגמה מארץ הודו

כלומר – גם בימי המקרא ניתן היה למצוא גישות תיאולוגיות שונות מאד זו מזו ביחס לדרך הנכונה לעבודת האלהים. שלמה המלך ושאר ההולכים בדרך הסינקרטיסטית יותר, סברו, אולי, בדומה למה שסוברים הפילוסופים היוגים הגדולים בהודו, בני אסכולת האדווייטה – שכל האלים והאלות מבטאים בעצם פנים שונות של האחדות האלהית הגדולה, זו שאי אפשר ממילא לבטאה לא בשם ולא בפולחן יחיד – ולכן דווקא ריבוי הפנים יפה לה, ואפילו הסתירה הפרדוקסאלית יפה לה. ובכלל – אין באמת הבדלה אמיתית בין הנשמה (אטמן) ובין האחדות האלהית הגדולה (ברהמן[3]), ויהוה שוכן בתוך בני ישראל – כפשוטו של דבר, ועל כן כדברי המקרא צריך כל "איש הישר בעיניו יעשה", כי האדם צריך להרגיש מהו הדבר הנכון והישר בעיניו באמת – ולפעול על פי זאת[4].

יתכן הדבר מאד בעיני שכשם שבארץ הודו מתקיימת עד היום הפילוסופיה העמוקה של האחדות אשר פנים רבות לה, בצד הפולחן העממי של אנשים פשוטים שאינם יורדים לעומק חקרי הרעיון, כך גם בירושלים העתיקה היו מצד אחד חכמים מתוחכמים כשלמה המלך, שהיה "החכם באדם" ואף היה בקיא גדול "בכל חכמת בני קדם" – היא חכמת המזרח (הרחוק?), ובצידם התקיימו מצד שני גם האמונות העממיות, הסוגדות בפשטות מיתולוגית ל"יהוה ואשרתו" ולשאר "צבא השמיים" מבלי לרדת לעומק התפיסה הפילוסופית שמאחורי הדברים. ולשלמה המלך זה לא היה ממש אכפת, כי הוא ראה את האחדות שמאחורי כל הריבוי הזה[5].

התפיסה האבסטרקטית של הכהנים

אבל הכהנים שבמקדש יהוה לא אהבו את הגישות הפלורליסטיות והסינקרטיסטיות הללו. הם גם סלדו מאד מכל ביטוי של הגשמה "אלילית" כלפי האלהים האחדותי כל כך. הכהנים במקדש יהוה בירושלים פיתחו עם השנים תפיסות תיאולוגיות מופשטות מאד, שגם אותן היה קשה לעם להבין לאשורן. כדברי קנוהל: "לפי התיאולוגיה הכהנית הפן של האלהות המסומן בשם 'הויה' הוא מעל ומעבר לכל צורה ואישיות. המסורת הכהנית אינה מיחסת לה' מאפיינים וגם לא פעולות. במסגרת תפיסה זו אין מקום למזמורי תהילה לאל, משום שאם אנו דוחים את האפשרות לומר על האל דבר כלשהו, או לייחס לו תכונה כלשהי, איך אפשר להללו?…" קנוהל ממשיך ואומר גם כי: "תפיסה דתית נשגבה זו היתה נחלת הכהנים לבדם. מחוץ למעגל האליטיסטי של הכהונה רווחה הציפייה לחסדי האל, לברכתו ולישועתו, וזו מצאה את ביטויה במזמורים ובתפילות…" (קנוהל, 'אמונת המקרא' עמ' 120).

כלומר – בתוך מה שהיה עם ישראל הקדמון ניתן היה למצוא גישות רוחניות רבות מספור. ובתוך כל גישה רוחנית ניתן היה למצוא דרגות שונות של הבנת המסר התיאולוגי, בין השכבה של המשכילים, הנביאים ואנשי הרוח ובין פשוטי העם.

עם התמנותו של יאשיהו למלך בגיל שמונה שנים בלבד (היום כמובן היו שולחים אותו לכיתה ג'), ונטית לבו אל פולחן יהוה, נוצרה כאמור לכהנים ההזדמנות החד פעמית להשתמש בכחו של המלך כדי להשליט את תפיסתם הם על העם כולו.

הספר הנעלם והשפן

וכך קרה שהכהן הגדול שלח אל המלך בידי איש בשם "שפן הסופר" את "ספר התורה" שנמצא פתאום בבית המקדש. החוקרים ברובם תמימי דעים ביחס לזיהוי הספר המדובר עם ספר דברים. ספר זה, שכפי הנראה נכתב באותה תקופה בידי הכהנים עצמם, מציג תפיסה מונותאיסטית טהרנית חמורה ביותר, שאיננה מניחה מקום לעבודה סינקרטיסטית בעם ישראל[6]. ספר דברים שולל כל פולחן אחר ודורש לנתץ ולאבד את כל מקדשי האלים האחרים. הוא דורש גם את ריכוז הפולחן של יהוה בירושלים בלבד ומחייב לנתוץ את כל הבמות ומקומות הפולחן לה' שאינם האחד שבירושלים. ספר דברים רואה בעין שלילית מאד גם כל מעורבות של מין בפולחן הדתי ואוסר על קיומם של הקדשות והקדשים בעם ישראל. כי עד אותה תקופה היו קדשות רבות בעם ישראל, שמין פולחני היה חלק מעבודת הקודש שלהן והתמסרותן לאלה. עבודתן של הקדשות היתה קשורה לפולחן האשרה – היא אלת החיים המסומלת לרוב בעצים רעננים – כסמל עץ החיים. אך ספר דברים שולל בתוקף את סוג פולחן ה"תועבה" הזה ודורש שישי מקדש אחד בלבד, בירושלים, ובו עבודה לאל אחד בלבד – יהוה – ובאופן אחד בלבד – על ידי הכהנים המשרתים בקודש.

יאשיהו המלך הצעיר, שומע על מציאת ספר התורה ומקבל זאת בחרדת קדש עצומה, ממש כפי שהיה מקבל זאת כל חוזר בתשובה צעיר וחם מזג כיום. המלך הצעיר מרגיש חובה קדושה לעשות בדיוק את מה שכתוב בספר התורה שזה עתה נמצא, שאותו הוא מקבל בפשטות כאילו זהו ספר התורה שנכתב על ידי משה. וכך יוצא יאשיהו, שבינתיים כבר מלאו לו 26 שנה, למסע הרס והשמדה של כל מה ומי שמבטא סוג אחר של אמונה ופולחן ברחבי ממלכתו. לפי המסופר בספר מלכים ובספר דברי הימים, יאשיהו מנתץ את הבמות אשר בנה שלמה לעשתורת ולשאר האלים בירושלים. הוא מוציא את פסל האשרה מבית המקדש ושורף אותה בנחל קדרון. את כל הבמות בהם עבדו הישראלים את יהוה (כשם שעבדו הנביאים הקדומים, שמואל ואליהו למשל) הוא מנתץ והורס, ובמקומות בהם הוא מתלהב מחמת זעמו הוא אף שורף את עצמות הכהנים על גבי המזבחות בהם עבדו לאלהיהם כדי לטמא את אותם המזבחות לעד.

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ … לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהֹוָה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת עֲפָרָם בֵּית אֵל: (ה) וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלָם וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם: (ו) וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית יְהֹוָה מִחוּץ לִירוּשָׁלַם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם: (ז) וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יְהֹוָה אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה: (ח) וַיָּבֵא אֶת כָּל הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיְטַמֵּא אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד בְּאֵר שָׁבַע וְנָתַץ אֶת בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים … (י) וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ: (יא) וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית יְהֹוָה אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ: (יב) וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה נָתַץ הַמֶּלֶךְ וַיָּרָץ מִשָּׁם וְהִשְׁלִיךְ אֶת עֲפָרָם אֶל נַחַל קִדְרוֹן: (יג) וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ: (יד) וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם: …(כד) וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית יְהֹוָה: (ספר מלכים ב פרק כג)

כך הפכנו לעם מונותיאיסטי במובנה המודרני של המילה.

כך השתלטה אסכולה רוחנית אחת על כל העם והפכה את כל מי ומה שחושב אחרת לפסול ואסור ובר השמדה. הכהנים בני האסכולה הזו, הם וממשיכי דרכם, הם שאחראים על יצירתה של מה שאנחנו מכירים כיום בתור "הדת היהודית". הם שערכו מאוחר יותר את המקרא, וכתבו את הספרים בהם מתוארים המעשים הללו. לכן יאשיהו מתואר במקרא כמלך צדיק גדול ששב בכל לבבו את יהוה ועשה את הטוב והישר כפי שלא עשה אף מלך לפניו.

זאת למרות שסופו של אותו מלך "צדיק" היה סוף עלוב למדי. לאחר כל מסע ההרס הקנאי, רווי האמוציות ותחושות הקדושה והצטדקנות המלוות אותו הולך המלך לבקש את נבואתה של חולדה הנביאה. אינני יודע למה דווקא בדור הזה יש הרבה אנשים הקרויים על שם מכרסמים. סופרו של המלך נקרא שפן, והנביאה שמבשרת לו שהוא יאסף בשלום אל אבותיו נקראת חולדה. אבל למרות נבואתה של חולדה הנביאה, ואולי דווקא בגללה, כאשר פרעה מלך מצריים מחליט לצאת למלחמה גדולה כנגד האימפריה האשורית בצפון, מחליט יאשיהו בצעד פזיז למדי לצאת לקראתו ולבלום אותו באזור מגידו. פרעה לא מתרגש מהמלך המקומי שמתגרה בו ומוחה אותו מעל פני האדמה ברגע:

"בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל נְהַר פְּרָת וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ: (ל) וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִדּוֹ וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלַם וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ " (מל"ב פרק כג).

יאשיהו מת מיד, ועבדיו מחזירים את גוויתו לקבורה בירושלים. אחר כך צריכים המפרשים להתפתל ולפרש שמה שחולדה התכוונה לומר זה לא שהוא ימות בשיבה טובה (כמו המלך מנשה למשל, שמלך 55 שנים בירושלים, יותר מכל מלך אחר לפניו או אחריו, ומת בשיבה טובה, זקן ושבע מעשים), אלא רק שהוא יקבר בקבר אבותיו, ולא יראה בחורבן בית המקדש בימיו[7].

בעקבות המעשה הנמהר וזחוח הדעת הזה חוזר פרעה ממלחמתו בצפון, ומחליט לסגור חשבון גם עם ממלכת יהודה. הוא בוזז אות ירושלים, מטיל עליה מס, לוקח את בנו של יאשיהו המלך בשבי וממליך את אחיו תחתיו, תוך שהוא מחליף את שמו. ברור הדבר שאילו היה יאשיהו עושה מעשים שהכהנים וסופרי המקרא לא אהבו הם היו כבר חוגגים על המפלה הגדולה הזו, והיו אומרים משהו כמו "יען אשר חטא יאשיהו ולא עשה הישר בעיני יהוה ויתאנף בו יהוה, וישסה בו יהוה את פרעה נכה מלך מצריים, בו ובבניו אחריו, למען הקים על ירושלים את כל חטאיה ותצא בגלות". אבל מה – סופרי המקרא נקלעו כאן לבעיה: דווקא מנשה, שהכניס את האשרה לקודש הקדשים וסגד לכל מה שהם חשבו לטאבו, מנשה הזה שהיה לצנינים בעיניהם דווקא הוא חי חיים שלווים ומשגשגים ומת בירולשים בשיבה טובה, ואילו יאשיהו המלך, שהיה כאילו הצדיק הגדול שניקה את הממלכה מעבודת האלילים עשה בסוף שטויות פוליטיות נוראיות, מת כמו זבוב קטן בידי פרעה והמית בכך אסון גדול על כל ירושלים לדורות. אסון, שיש מקום לומר שהוביל להיחלשותה המיידית של ירושלים, שנפלה מיד אחר כך בידי הבבלים ללא כל יכולת התנגדות, ויצאה לגלות בבל המפורסמת (שממכתה לא נרפאה היהדות באמת עד היום).

אולי הכל ממש הפוך?

אפשר היה בהחלט לומר שהויה אהבה את מעשיו של מנשה, ושלום היה בימיו הארוכים, וטוב ושפע היו מנת חלקו של מי שחלק כבוד לאלה הגדולה בירושלים, אך מי שכרת את האלה ואת עובדיה מישראל נכרתו ימיו וימי בניו בביזיון. מי שחשב לעשות את ירושלים למרכז דתי בכח הזרוע ויצא להחריב כל מרכז דתי אחר – גרם בעצם לחולשתה של ירושלים ואת אוצרות המקדש שלו בזז מיד פרעה.

אם בכלל יכולה ההיסטוריה ללמד אותנו משהו על תיאולוגיה אז ברור הדבר שאין רצון ה' במעשים כמעשי יאשיהו. אלא שסופרי המקרא היו מהזרם שלו ולא יכלו לומר דברים שכאלו. ולכן נותר לנו לומר זאת היום בגלוי.

החליף עומר אל סולטאן, שהחריב את אוצרותיה הרוחניים של פרס, היה תלמידו הנאמן של המלך יאשיהו. גם ההמון הנוצרי שעלה על ספריית אלכסנדריה ושרף באש את אחד מאוצרות הרוח האנושית הגדולים ביותר המשיך את דרכו של יאשיהו. אנשי המהפכה האיסלמית באירן כיום אינם שונים בהרבה מדרכו של יאשיהו, והשליט אחמדינג'אד, המבצע בכחו הצבאי והפוליטי את דברי העיטולות של המהפכה האיסלמית אינו שונה הרבה מאותו מלך מקראי שלימדונו לראותו כצדיק. זוכרים את הפיצוץ הגדול בו השמידו אנשי הטאליבן את פסלי בודהה הענקיים שהיו באפגניסטן? ככה בדיוק עשה יאשיהו לפסל האשרה ולכל שכיות החמדה של האמנות והתרבות הפלורליסטית-דתית שהיתה לפניו בירושלים.

מה זה אומר על היהדות של היום?

הדת היהודית כפי שעיצבוה אנשי הכנסת הגדולה המשיכה בעצם את דרכו הרוחנית של יאשיהו ואת דרכם של מוריו הכהנים. הם אמנם עדנו במקצת את גישתם, והחלו לראות שיש מקום לגישות שונות בתוך המרחב האמוני היהודי, כי "אלו ואלו דברי אלהים חיים", אך בגדול הם המשיכו את אותו הקו ששרטט ספר דברים ועל פיו פעל יאשיהו: התבדלות מן הגויים על בסיס תודעה של "עם נבחר", גינוי של כל ביטוי מיני מחוץ למסגרת המשפחה (תופעת ה"קדשה" נתפסה כ"תועבה", הומוסקסואליות נתפסה כמעשה "כלבים"), הרחקת הנשיות מהקדושה, המשך דיכוי חירותה של האישה,[8] והרחקת הקדושה מן הטבע (התנגדות לעבודה רוחנית עם כוחות הטבע כ"דרכי האמורי"). אך על הדברים הללו כבר כתבתי במקומות אחרים.

כיום, מכל מקום, דומני שחובה עלינו לא להתעלם יותר מהאופן בו עוצב המונותיאיזם היהודי כבר בתקופת המקרא, בימי דעיכתה של ממלכת יהודה. כיום, כאשר חוזרת שכיחותן של תופעות רוחניות אותן ניסה יאשיהו למחוק מעל פני האדמה – על ידי תרבות "האלה הגדולה" על כל שלוחותיה, שומה עלינו להרהר מחדש אם היהדות הזו משקפת נאמנה את הדרך העברית אל הקודש, או שהגיע הזמן להתנער מעולה של המהפכה הפונדמנטליסטית שבצילה אנו חיים כבר יותר מאלפיים וחמש מאות שנים!


[1] ידידי נועמיאל עמרמי העיר לי באחד השיעורים שהעברתי על הנושא, כי יתכן ונקרא שמו 'מנשה' – משום שהכניס את הממד הנשי אל המקדש. ואם כן יש לקרוא את השם 'מנשה' כתואר הפועל, על משקל מבאר, מספר, מקדש וכדומה. אני מודה לנועמיאל על הדרשה.

[2] שלמה המלך נפטר בשנת 931 לפנה"ס, ואילו יאשיהו עלה לשלטון בשנת 639 לפנה"ס, 308 שנים לאחר פטירת שלמה.

[3] הקשר המצלולי בין "ברהמן" ושמו של אבינו "אברהם" ידוע לרבים, וכן העובדה שהאל ברהמה יצר את העולם על ידי זיווגו על האלה "סרסווטי" – שמצלול שמה מאד דומה לשם אמנו "שרה". האם יכול הדבר להצביע על קשרים עתיקים בין אמונת היחוד של אברהם ושרה והתפיסה ההינדית של מהות היחוד האלהי? בעיני אל לנו לשלול זאת על הסף.

[4] מי שהרחיב על תפיסת "איש הישר בעיניו יעשה" כהוראה חיובית דווקא, ולא כהוראה שלילית כפי שלימדונו אנשי המוסר, הוא המחבר און זית, בספרו המיוחד "העם הישראלי – התרבות האבודה", ראו שם.

[5] לדעתי יש קשר הדוק בין היכולת לראות את אחדות האלהות מבעד לריבוי הפנים של המקדשים השונים, ובין היכולת להתחבר לאיכות הנשית האחת מבעד לקשר אינטימי עם נשים רבות. לכן דווקא שלמה היה זה שהקים במות לפנים השונות של האל, ואהב אלף נשים – שגילו לו את פניה, גווניה וריחותיה השונים והמרתקים של האלה.

[6][6] ספר דברים מכיר לעומת זאת במציאותם של האלים האחרים, אותם הוא רואה כ"בני אלהים" אשר אותם מינה האל הבורא לממונים על שבעים אומות העולם, בעוד את ישראל בחר לו לעצמו. ראו קנוהל, ריבוי פנים, עמ' 35.

[7] ראו רש"י ורד"ק על מל"ב כב, כ': "ונאספת אל קברותיך בשלום – והלא כתיב וירו המורים למלך יאשיהו, מהו בשלום? שלא חרב בית המקדש בימיו" (רד"ק)

[8] על הקושי הנפשי העמוק שיהיה לאחד מגדולי אנשי הכנסת הגדולה – רבי שמעון בן שטח –  עם העיקרון הנקבי הצבעתי במאמרי "על רבנים ומכשפות". ראו שם.