בדם ואש הפכנו למונותיאיסטים

או על המלך יאשיהו והאלה הגדולה

אוהד אזרחי (תשרי תשע"א, 2010, בית אורן)

הקנאות הדתית השורפת

קיימת מסורת מסוימת המייחסת את חורבנה הסופי של הספרייה הגדולה באלכסנדריה לחליף הערבי המוסלמי האדוק עומר בן אל-ח'טאב. הספריה הגדולה באלכסנדריה עמדה על מכונה מאות בשנים. הקים אותה תלמי, המלך ההלניסטי של מצריים, ויש אומרים שהיו בה קרוב למיליון כתבי יד אורגינאליים, שכללו את מרבית כתבי החכמה מכל תרבויות העולם העתיק. אוצר תרבותי אדיר ממדים שאבד לאנושות כולה בשל הקנאות הדתית של עובדי האל האחד.

ידוע כי הנוצרים במאה הרביעית שרפו את הספרייה, משום שראו בידע שהיא אוצרת איום על האמונה הנוצרית. הדבר תועד לאחרונה בסרט האפי "אגורא". אך כאמור לפי האגדה את חורבנה הסופי המית עליה החליף המוסלמי, שהשלים את מלאכת ההרס בה החלו הנוצרים. האגדה מייחסת את חורבנה של הספרייה לחליף עומר (מי שבנה, דרך אגב, את 'מסגד עומר' על הר הבית) משום שהחליף עומר, שכבש שטחים נרחבים מן הפרסים ומן הביזנטיים ובכללם את ארץ ישראל, השמיד את הספריות העתיקות של העמים הכבושים, בהן היה גנוז ידע תרבותי ומדעי רב. האמרה המיוחסת לו אומרת: "אם מה שכתוב בספרים הללו סותר את הקוראן, אזי דינו להישרף, ואם הכתוב מתאים לכתוב בקוראן, אז הוא מיותר, וראוי להישרף".

מי יודע איזה עושר תרבותי, רוחני ומדעי נעלם כאשר השמידו הנוצרים והמוסלמים את אוצרות החכמה העתיקה של מצריים, בבל, פרס, אשור, כנען, הודו וכוש? מי יכול לשער איזה עומק רוחני נעלם שם בלהבות הקנאות הדתית? המונותיאיזם הקנאי מחק מעל פני האדמה את כל מה שקדם לו, והיום, כאשר אנו מגלים מחדש את הרלוונטיות הרוחנית של אוצרות הרוח הגדולים של "עובדי האלילים" ששרדו, כמו למשל כתבי הוודות והאופנישדות, או הסוטרות הבודהיסטיות, אנחנו מתחילים להבין מה אבד שם בלהבות הקנאה.

אך לא על הקנאים הנוצרים או המוסלמים רציתי לדבר פה – אלא על הקנאים היהודים העתיקים שקדמו להם. כן כן. החליף עומר וחבריו הנוצרים הלכו בדרך אותה התווה מאות שנים לפניהם המונותיאיזם היהודי. כמו דברים רבים אחרים – גם את הרעיון של לעשות מהפכות מונותיאיסטיות עקובות מדם ירשו הנצרות והאסלאם מהיהדות.

המלך הפונדמנטליסט שלנו

אני רוצה לשים פה את האצבע על נקודה כאובה מאד בהיסטוריה היהודית, נקודה שעיצבה את מהותה של הדת היהודית ומשפיעה עליה קשות עד היום. נקודה היסטורית, שנדמה לי שעדיין לא קלטנו את חומרתה, ועד כמה כולנו, עד היום, חיים בצילה וחושבים אותה, משום מה, לצודקת ונכונה. כוונתי היא למהפכה המונותיאיסטית העקובה מדם של המלך יאשיהו.

אני רוצה לקחת רגע את המלך הפונדמנטליסט הזה, להוציא אותו מהארון ולספר את סיפורו, כפי שידוע לנו מתוך ספר מלכים וספר דברי הימים (ולצערנו – לא משום מקור היסטורי נוסף).

יאשיהו היה ילד בן שמונה כשמינו אותו למלך. אביו, המלך אמון, נרצח בידי עבדיו, ואז אנשי העם, שאהבו כנראה את המלך המת, רצחו מיד את רוצחיו, והמליכו את בנו הצעיר מאד תחתיו.

כשילד בן שמונה נהיה מלך, ברור הדבר שיש לו מורים ויועצים ומדריכים, שמגדלים אותו אל המשרה הממלכתית בה הוא אוחז. מצב היסטורי שכזה מהווה לפעמים הזדמנות פז לאיזה יועץ חכם שנמצא בדיוק במקום הנכון בזמן הנכון להתחבב על הילד, ולהכניס בו רעיונות שונים מאלו שהיו מנת חלקו של אביו, המלך הקודם, שלא זכה לחנך את בנו על ברכיו. וכך אנו שומעים על הילד המוכשר, ש"בִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר, הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו" (דבהי"ב, לד, ג). יש להניח שהמלך הילד הלך אל המקדש פעמים רבות  לדרוש אלהים, ואולי אף ביקש מהכהן הגדול שילמד אותו את דרכי האמונה הנכונה של המלך דויד, שעל כסאו הוא יושב בירושלים.

נראה שהכהן לא פספס את ההזדמנות שנפלה בחלקו, והחל ללמד את הילד להיות נאמן ליהוה אלהי דויד אביו, לו – ולו בלבד!

ירושלים של פעם – לא מה שחשתבם

צריך להבין שבתקופה ההיא ירושלים לא נראתה כלל כמו שנדמה לנו כיום. ירושלים – לפי עדות המקרא – היתה עיר סינקרטיסטית, בה שוכנים זה לצד זה מקדשים שונים, המייצגים אמונות שונות של אלים ואלות, פולחן יהוה השתלב היטב בעיני העם עם פולחן האשרה, והגדיל לעשות המלך מנשה – סבו הגדול של יאשיהו הצעיר, כאשר הכניס למקדש יהוה את פסל האשרה, ככל הנראה על מנת להמחיש, או אף לממש במעשה פולחני, את הזיווג הקדוש שבין יהוה ואשרתו. ממצאים ארכיאולוגיים מן התקופה הישראלית מראים כידוע על האמונה שרווחה באותה תקופה ביהודה, לפיה ליהוה יש כמובן בת זוג ושמה 'אשרה'. אנשי התקופה נהגו לברך זה את זה לשם "יהוה ואשרתו". אולם הסופר המקראי הרשמי מתעב את מעשיו של מנשה, ואומר: "וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם" (מלכים ב פרק כא, ז)[1].

מנשה הכניס לירושלים לא רק את פולחן האשרה, אלא הפך את ירושלים לעיר מלאה פולחנים לאלוהיות שונות מן המרחב הרוחני של המזרח הקדום. המקרא מספר על מזבחות שונים שמנשה יצר בתוך מתחם המקדש כדי לרכז את האנרגיה של כוכבי השמיים, או על מרכבת זהב רתומה לסוסים אצילים שהיתה יוצאת כל בוקר לרכיבה פולחנית בעיר הבירה כחלק מפולחן השמש, למשל. אולם מנשה לא המציא את הגלגל. במובן מסויים דווקא הוא הלך בדרכי אבותיו. אינני מתייחס כאן למלך דויד, אלא דווקא לבנו – שלמה.

שלמה חובב הריבוי

המלך שלמה בנה בירושלים לא רק את המקדש המפואר ליהוה אלא אף במות לאלים שונים, כולל במה גדולה בה התנהל פולחן עשתורת – היא האלה הגדולה אשרה בשמה הלבנוני: "וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים… אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן" (מלכים א פרק יא, ה'-ז'). הבמה הגדולה לאשרה עמדה בירושלים ותפקדה כמרכז פולחני במשך יותר משלושת מאות שנים[2] (!), עד לימי יאשיהו שלנו, שברוב צדקתו הרס אותה, כפי שמתואר במקרא, וכפי שנספר בהמשך: "וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַם .. אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת …טִמֵּא הַמֶּלֶךְ (יאשיהו)" (ספר מלכים ב פרק כג, יג).

כי כך הוא הדבר: מהי "אמונת ישראל הנכונה" – על כך נחלקו הדעות, לא רק כיום אלא גם מאז ומתמיד, כולל בימי המקרא עצמו. חוקר המקרא פרופסור ישראל קנוהל טוען כי הסיבה לכך שבמקרא עצמו מצויים קווי מחשבה שונים זה מזה ואף סותרים זה את זה נובעת מכך שעורכי התנ"ך "הכירו בכך שדבר האלהים אינו אחיד, שאלהים מדבר בקולות הרבה, וכי אנשים שונים שומעים אותו בדרכים שונות" ('רבוי פנים באמונת היחוד', עמ' 63). לכן הם השאירו במקרא עקבות לתפיסות שונות ומגוונות של האלהות, שרווחו כבר בימיו הקדומים ביותר של עם ישראל, ולא הפכו את המקרא לספר אחדותי – כשם שבקשו לעשות למשל אנשי קומראן בעריכת "מגילת המקדש".

דוגמה מארץ הודו

כלומר – גם בימי המקרא ניתן היה למצוא גישות תיאולוגיות שונות מאד זו מזו ביחס לדרך הנכונה לעבודת האלהים. שלמה המלך ושאר ההולכים בדרך הסינקרטיסטית יותר, סברו, אולי, בדומה למה שסוברים הפילוסופים היוגים הגדולים בהודו, בני אסכולת האדווייטה – שכל האלים והאלות מבטאים בעצם פנים שונות של האחדות האלהית הגדולה, זו שאי אפשר ממילא לבטאה לא בשם ולא בפולחן יחיד – ולכן דווקא ריבוי הפנים יפה לה, ואפילו הסתירה הפרדוקסאלית יפה לה. ובכלל – אין באמת הבדלה אמיתית בין הנשמה (אטמן) ובין האחדות האלהית הגדולה (ברהמן[3]), ויהוה שוכן בתוך בני ישראל – כפשוטו של דבר, ועל כן כדברי המקרא צריך כל "איש הישר בעיניו יעשה", כי האדם צריך להרגיש מהו הדבר הנכון והישר בעיניו באמת – ולפעול על פי זאת[4].

יתכן הדבר מאד בעיני שכשם שבארץ הודו מתקיימת עד היום הפילוסופיה העמוקה של האחדות אשר פנים רבות לה, בצד הפולחן העממי של אנשים פשוטים שאינם יורדים לעומק חקרי הרעיון, כך גם בירושלים העתיקה היו מצד אחד חכמים מתוחכמים כשלמה המלך, שהיה "החכם באדם" ואף היה בקיא גדול "בכל חכמת בני קדם" – היא חכמת המזרח (הרחוק?), ובצידם התקיימו מצד שני גם האמונות העממיות, הסוגדות בפשטות מיתולוגית ל"יהוה ואשרתו" ולשאר "צבא השמיים" מבלי לרדת לעומק התפיסה הפילוסופית שמאחורי הדברים. ולשלמה המלך זה לא היה ממש אכפת, כי הוא ראה את האחדות שמאחורי כל הריבוי הזה[5].

התפיסה האבסטרקטית של הכהנים

אבל הכהנים שבמקדש יהוה לא אהבו את הגישות הפלורליסטיות והסינקרטיסטיות הללו. הם גם סלדו מאד מכל ביטוי של הגשמה "אלילית" כלפי האלהים האחדותי כל כך. הכהנים במקדש יהוה בירושלים פיתחו עם השנים תפיסות תיאולוגיות מופשטות מאד, שגם אותן היה קשה לעם להבין לאשורן. כדברי קנוהל: "לפי התיאולוגיה הכהנית הפן של האלהות המסומן בשם 'הויה' הוא מעל ומעבר לכל צורה ואישיות. המסורת הכהנית אינה מיחסת לה' מאפיינים וגם לא פעולות. במסגרת תפיסה זו אין מקום למזמורי תהילה לאל, משום שאם אנו דוחים את האפשרות לומר על האל דבר כלשהו, או לייחס לו תכונה כלשהי, איך אפשר להללו?…" קנוהל ממשיך ואומר גם כי: "תפיסה דתית נשגבה זו היתה נחלת הכהנים לבדם. מחוץ למעגל האליטיסטי של הכהונה רווחה הציפייה לחסדי האל, לברכתו ולישועתו, וזו מצאה את ביטויה במזמורים ובתפילות…" (קנוהל, 'אמונת המקרא' עמ' 120).

כלומר – בתוך מה שהיה עם ישראל הקדמון ניתן היה למצוא גישות רוחניות רבות מספור. ובתוך כל גישה רוחנית ניתן היה למצוא דרגות שונות של הבנת המסר התיאולוגי, בין השכבה של המשכילים, הנביאים ואנשי הרוח ובין פשוטי העם.

עם התמנותו של יאשיהו למלך בגיל שמונה שנים בלבד (היום כמובן היו שולחים אותו לכיתה ג'), ונטית לבו אל פולחן יהוה, נוצרה כאמור לכהנים ההזדמנות החד פעמית להשתמש בכחו של המלך כדי להשליט את תפיסתם הם על העם כולו.

הספר הנעלם והשפן

וכך קרה שהכהן הגדול שלח אל המלך בידי איש בשם "שפן הסופר" את "ספר התורה" שנמצא פתאום בבית המקדש. החוקרים ברובם תמימי דעים ביחס לזיהוי הספר המדובר עם ספר דברים. ספר זה, שכפי הנראה נכתב באותה תקופה בידי הכהנים עצמם, מציג תפיסה מונותאיסטית טהרנית חמורה ביותר, שאיננה מניחה מקום לעבודה סינקרטיסטית בעם ישראל[6]. ספר דברים שולל כל פולחן אחר ודורש לנתץ ולאבד את כל מקדשי האלים האחרים. הוא דורש גם את ריכוז הפולחן של יהוה בירושלים בלבד ומחייב לנתוץ את כל הבמות ומקומות הפולחן לה' שאינם האחד שבירושלים. ספר דברים רואה בעין שלילית מאד גם כל מעורבות של מין בפולחן הדתי ואוסר על קיומם של הקדשות והקדשים בעם ישראל. כי עד אותה תקופה היו קדשות רבות בעם ישראל, שמין פולחני היה חלק מעבודת הקודש שלהן והתמסרותן לאלה. עבודתן של הקדשות היתה קשורה לפולחן האשרה – היא אלת החיים המסומלת לרוב בעצים רעננים – כסמל עץ החיים. אך ספר דברים שולל בתוקף את סוג פולחן ה"תועבה" הזה ודורש שישי מקדש אחד בלבד, בירושלים, ובו עבודה לאל אחד בלבד – יהוה – ובאופן אחד בלבד – על ידי הכהנים המשרתים בקודש.

יאשיהו המלך הצעיר, שומע על מציאת ספר התורה ומקבל זאת בחרדת קדש עצומה, ממש כפי שהיה מקבל זאת כל חוזר בתשובה צעיר וחם מזג כיום. המלך הצעיר מרגיש חובה קדושה לעשות בדיוק את מה שכתוב בספר התורה שזה עתה נמצא, שאותו הוא מקבל בפשטות כאילו זהו ספר התורה שנכתב על ידי משה. וכך יוצא יאשיהו, שבינתיים כבר מלאו לו 26 שנה, למסע הרס והשמדה של כל מה ומי שמבטא סוג אחר של אמונה ופולחן ברחבי ממלכתו. לפי המסופר בספר מלכים ובספר דברי הימים, יאשיהו מנתץ את הבמות אשר בנה שלמה לעשתורת ולשאר האלים בירושלים. הוא מוציא את פסל האשרה מבית המקדש ושורף אותה בנחל קדרון. את כל הבמות בהם עבדו הישראלים את יהוה (כשם שעבדו הנביאים הקדומים, שמואל ואליהו למשל) הוא מנתץ והורס, ובמקומות בהם הוא מתלהב מחמת זעמו הוא אף שורף את עצמות הכהנים על גבי המזבחות בהם עבדו לאלהיהם כדי לטמא את אותם המזבחות לעד.

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ … לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהֹוָה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת עֲפָרָם בֵּית אֵל: (ה) וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלָם וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם: (ו) וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית יְהֹוָה מִחוּץ לִירוּשָׁלַם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם: (ז) וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יְהֹוָה אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה: (ח) וַיָּבֵא אֶת כָּל הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיְטַמֵּא אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד בְּאֵר שָׁבַע וְנָתַץ אֶת בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים … (י) וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ: (יא) וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית יְהֹוָה אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ: (יב) וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה נָתַץ הַמֶּלֶךְ וַיָּרָץ מִשָּׁם וְהִשְׁלִיךְ אֶת עֲפָרָם אֶל נַחַל קִדְרוֹן: (יג) וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ: (יד) וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם: …(כד) וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית יְהֹוָה: (ספר מלכים ב פרק כג)

כך הפכנו לעם מונותיאיסטי במובנה המודרני של המילה.

כך השתלטה אסכולה רוחנית אחת על כל העם והפכה את כל מי ומה שחושב אחרת לפסול ואסור ובר השמדה. הכהנים בני האסכולה הזו, הם וממשיכי דרכם, הם שאחראים על יצירתה של מה שאנחנו מכירים כיום בתור "הדת היהודית". הם שערכו מאוחר יותר את המקרא, וכתבו את הספרים בהם מתוארים המעשים הללו. לכן יאשיהו מתואר במקרא כמלך צדיק גדול ששב בכל לבבו את יהוה ועשה את הטוב והישר כפי שלא עשה אף מלך לפניו.

זאת למרות שסופו של אותו מלך "צדיק" היה סוף עלוב למדי. לאחר כל מסע ההרס הקנאי, רווי האמוציות ותחושות הקדושה והצטדקנות המלוות אותו הולך המלך לבקש את נבואתה של חולדה הנביאה. אינני יודע למה דווקא בדור הזה יש הרבה אנשים הקרויים על שם מכרסמים. סופרו של המלך נקרא שפן, והנביאה שמבשרת לו שהוא יאסף בשלום אל אבותיו נקראת חולדה. אבל למרות נבואתה של חולדה הנביאה, ואולי דווקא בגללה, כאשר פרעה מלך מצריים מחליט לצאת למלחמה גדולה כנגד האימפריה האשורית בצפון, מחליט יאשיהו בצעד פזיז למדי לצאת לקראתו ולבלום אותו באזור מגידו. פרעה לא מתרגש מהמלך המקומי שמתגרה בו ומוחה אותו מעל פני האדמה ברגע:

"בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל נְהַר פְּרָת וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ: (ל) וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִדּוֹ וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלַם וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ " (מל"ב פרק כג).

יאשיהו מת מיד, ועבדיו מחזירים את גוויתו לקבורה בירושלים. אחר כך צריכים המפרשים להתפתל ולפרש שמה שחולדה התכוונה לומר זה לא שהוא ימות בשיבה טובה (כמו המלך מנשה למשל, שמלך 55 שנים בירושלים, יותר מכל מלך אחר לפניו או אחריו, ומת בשיבה טובה, זקן ושבע מעשים), אלא רק שהוא יקבר בקבר אבותיו, ולא יראה בחורבן בית המקדש בימיו[7].

בעקבות המעשה הנמהר וזחוח הדעת הזה חוזר פרעה ממלחמתו בצפון, ומחליט לסגור חשבון גם עם ממלכת יהודה. הוא בוזז אות ירושלים, מטיל עליה מס, לוקח את בנו של יאשיהו המלך בשבי וממליך את אחיו תחתיו, תוך שהוא מחליף את שמו. ברור הדבר שאילו היה יאשיהו עושה מעשים שהכהנים וסופרי המקרא לא אהבו הם היו כבר חוגגים על המפלה הגדולה הזו, והיו אומרים משהו כמו "יען אשר חטא יאשיהו ולא עשה הישר בעיני יהוה ויתאנף בו יהוה, וישסה בו יהוה את פרעה נכה מלך מצריים, בו ובבניו אחריו, למען הקים על ירושלים את כל חטאיה ותצא בגלות". אבל מה – סופרי המקרא נקלעו כאן לבעיה: דווקא מנשה, שהכניס את האשרה לקודש הקדשים וסגד לכל מה שהם חשבו לטאבו, מנשה הזה שהיה לצנינים בעיניהם דווקא הוא חי חיים שלווים ומשגשגים ומת בירולשים בשיבה טובה, ואילו יאשיהו המלך, שהיה כאילו הצדיק הגדול שניקה את הממלכה מעבודת האלילים עשה בסוף שטויות פוליטיות נוראיות, מת כמו זבוב קטן בידי פרעה והמית בכך אסון גדול על כל ירושלים לדורות. אסון, שיש מקום לומר שהוביל להיחלשותה המיידית של ירושלים, שנפלה מיד אחר כך בידי הבבלים ללא כל יכולת התנגדות, ויצאה לגלות בבל המפורסמת (שממכתה לא נרפאה היהדות באמת עד היום).

אולי הכל ממש הפוך?

אפשר היה בהחלט לומר שהויה אהבה את מעשיו של מנשה, ושלום היה בימיו הארוכים, וטוב ושפע היו מנת חלקו של מי שחלק כבוד לאלה הגדולה בירושלים, אך מי שכרת את האלה ואת עובדיה מישראל נכרתו ימיו וימי בניו בביזיון. מי שחשב לעשות את ירושלים למרכז דתי בכח הזרוע ויצא להחריב כל מרכז דתי אחר – גרם בעצם לחולשתה של ירושלים ואת אוצרות המקדש שלו בזז מיד פרעה.

אם בכלל יכולה ההיסטוריה ללמד אותנו משהו על תיאולוגיה אז ברור הדבר שאין רצון ה' במעשים כמעשי יאשיהו. אלא שסופרי המקרא היו מהזרם שלו ולא יכלו לומר דברים שכאלו. ולכן נותר לנו לומר זאת היום בגלוי.

החליף עומר אל סולטאן, שהחריב את אוצרותיה הרוחניים של פרס, היה תלמידו הנאמן של המלך יאשיהו. גם ההמון הנוצרי שעלה על ספריית אלכסנדריה ושרף באש את אחד מאוצרות הרוח האנושית הגדולים ביותר המשיך את דרכו של יאשיהו. אנשי המהפכה האיסלמית באירן כיום אינם שונים בהרבה מדרכו של יאשיהו, והשליט אחמדינג'אד, המבצע בכחו הצבאי והפוליטי את דברי העיטולות של המהפכה האיסלמית אינו שונה הרבה מאותו מלך מקראי שלימדונו לראותו כצדיק. זוכרים את הפיצוץ הגדול בו השמידו אנשי הטאליבן את פסלי בודהה הענקיים שהיו באפגניסטן? ככה בדיוק עשה יאשיהו לפסל האשרה ולכל שכיות החמדה של האמנות והתרבות הפלורליסטית-דתית שהיתה לפניו בירושלים.

מה זה אומר על היהדות של היום?

הדת היהודית כפי שעיצבוה אנשי הכנסת הגדולה המשיכה בעצם את דרכו הרוחנית של יאשיהו ואת דרכם של מוריו הכהנים. הם אמנם עדנו במקצת את גישתם, והחלו לראות שיש מקום לגישות שונות בתוך המרחב האמוני היהודי, כי "אלו ואלו דברי אלהים חיים", אך בגדול הם המשיכו את אותו הקו ששרטט ספר דברים ועל פיו פעל יאשיהו: התבדלות מן הגויים על בסיס תודעה של "עם נבחר", גינוי של כל ביטוי מיני מחוץ למסגרת המשפחה (תופעת ה"קדשה" נתפסה כ"תועבה", הומוסקסואליות נתפסה כמעשה "כלבים"), הרחקת הנשיות מהקדושה, המשך דיכוי חירותה של האישה,[8] והרחקת הקדושה מן הטבע (התנגדות לעבודה רוחנית עם כוחות הטבע כ"דרכי האמורי"). אך על הדברים הללו כבר כתבתי במקומות אחרים.

כיום, מכל מקום, דומני שחובה עלינו לא להתעלם יותר מהאופן בו עוצב המונותיאיזם היהודי כבר בתקופת המקרא, בימי דעיכתה של ממלכת יהודה. כיום, כאשר חוזרת שכיחותן של תופעות רוחניות אותן ניסה יאשיהו למחוק מעל פני האדמה – על ידי תרבות "האלה הגדולה" על כל שלוחותיה, שומה עלינו להרהר מחדש אם היהדות הזו משקפת נאמנה את הדרך העברית אל הקודש, או שהגיע הזמן להתנער מעולה של המהפכה הפונדמנטליסטית שבצילה אנו חיים כבר יותר מאלפיים וחמש מאות שנים!


[1] ידידי נועמיאל עמרמי העיר לי באחד השיעורים שהעברתי על הנושא, כי יתכן ונקרא שמו 'מנשה' – משום שהכניס את הממד הנשי אל המקדש. ואם כן יש לקרוא את השם 'מנשה' כתואר הפועל, על משקל מבאר, מספר, מקדש וכדומה. אני מודה לנועמיאל על הדרשה.

[2] שלמה המלך נפטר בשנת 931 לפנה"ס, ואילו יאשיהו עלה לשלטון בשנת 639 לפנה"ס, 308 שנים לאחר פטירת שלמה.

[3] הקשר המצלולי בין "ברהמן" ושמו של אבינו "אברהם" ידוע לרבים, וכן העובדה שהאל ברהמה יצר את העולם על ידי זיווגו על האלה "סרסווטי" – שמצלול שמה מאד דומה לשם אמנו "שרה". האם יכול הדבר להצביע על קשרים עתיקים בין אמונת היחוד של אברהם ושרה והתפיסה ההינדית של מהות היחוד האלהי? בעיני אל לנו לשלול זאת על הסף.

[4] מי שהרחיב על תפיסת "איש הישר בעיניו יעשה" כהוראה חיובית דווקא, ולא כהוראה שלילית כפי שלימדונו אנשי המוסר, הוא המחבר און זית, בספרו המיוחד "העם הישראלי – התרבות האבודה", ראו שם.

[5] לדעתי יש קשר הדוק בין היכולת לראות את אחדות האלהות מבעד לריבוי הפנים של המקדשים השונים, ובין היכולת להתחבר לאיכות הנשית האחת מבעד לקשר אינטימי עם נשים רבות. לכן דווקא שלמה היה זה שהקים במות לפנים השונות של האל, ואהב אלף נשים – שגילו לו את פניה, גווניה וריחותיה השונים והמרתקים של האלה.

[6][6] ספר דברים מכיר לעומת זאת במציאותם של האלים האחרים, אותם הוא רואה כ"בני אלהים" אשר אותם מינה האל הבורא לממונים על שבעים אומות העולם, בעוד את ישראל בחר לו לעצמו. ראו קנוהל, ריבוי פנים, עמ' 35.

[7] ראו רש"י ורד"ק על מל"ב כב, כ': "ונאספת אל קברותיך בשלום – והלא כתיב וירו המורים למלך יאשיהו, מהו בשלום? שלא חרב בית המקדש בימיו" (רד"ק)

[8] על הקושי הנפשי העמוק שיהיה לאחד מגדולי אנשי הכנסת הגדולה – רבי שמעון בן שטח –  עם העיקרון הנקבי הצבעתי במאמרי "על רבנים ומכשפות". ראו שם.

21 תגובות
  1. אברהם שמחה הכהן
    אברהם שמחה הכהן says:

    "קדושת הכהונה היא האינסטינקט העמוק של האמונה והאהבה האלוהית,
    שהיראה העליונה מקושרת עימה בהדר גאונה,
    והאינסטינקט הזה ספוג הוא במשפחת הכהונה מכל האומה כולה.
    וכל המוסר והלימוד איננו בא כי אם לגלות כמה דאפשר מעומק החיים שבחוש פנימי זה,
    אבל תנאי ההכשר להקריב לחם ד', וכל קדושת מצוות הכהונה,
    לא במה שמתגלה על ידי המוסר והתלמוד הוא תלוי,
    אלה במה שהוא גנוז בטבע הנפש משורש היצירה,
    שהיא התכונה והאינסטינקטיביות ליחסי הקדושה ושרשיה העליונים"
    (ערפילי טוהר, הרב אברהם יצחק הכהן קוק)

    יברכך וישמרך
    יאר ה פניו אליך ויחונך
    ישא ה פניו אליך וישם לך שלום

    באהבה
    אברהם שמחה הכהן
    ב ר י ת ש ל ו ם

  2. אילן
    אילן says:

    זכור לי מדרש מימי נעורי, על הפסוק בפרשת חיי שרה "ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם". על פי המדרש המתנות האלו הן תורות המזרח.
    עכשיו כמובן שמאוד יתכן שהמפרש פשוט ניסה לנכס ליהדות גם את תורות המזרח, אבל החיבור לברהמן סרסווטי מול אברהם ושרה דווקא מתחבר לי יפה עם המדרש הזה.

  3. ספי קריתי
    ספי קריתי says:

    אוהד שלום,
    מחשבה מעמיקה חדשנית ומעוררת השראה
    המונותיאיזם שנתפס כמתקדם ומאחד
    הוא בעצם המפריד, והמסכסך
    אי קבלת האחר במימד שלמעלה
    מונע מאיתנו לקבל את האחר בעולמנו אנו

  4. אפרת חונן
    אפרת חונן says:

    "ואילו יאשיהו המלך, שהיה כאילו הצדיק הגדול שניקה את הממלכה מעבודת האלילים עשה בסוף שטויות פוליטיות נוראיות, מת כמו זבוב קטן בידי פרעה והמית בכך אסון גדול על כל ירושלים לדורות…"
    אמירה חזקה. אצטרך לחשוב על זה זמן מה…

  5. אמית אבני
    אמית אבני says:

    מה שמענין מכל זה הן תנודות האנושיות בין הזכרי לנקבי בין החמלה כהכוונה דתית לבין הרצון לשליטה באחר
    בין הכאוס של ריבוי האלים המשקפים פאן בעולמינו הפנימי ובין הרצון לסדר אחד ויחיד שיתן תשובה ברורה ואחת.
    התנודות האלה נשמעות עוד מאברהם אבינו שעזב את אור כשדים ודרך המאמר המענין שהבאת על יאשיהו ונוכחות גם בסיפור של מריה מגדלנה ויהושוע ובטח יש דוגמאות רבות ועשירות בנושא.
    ומה שמענין זה צורך של האנושות , מדוע היא נעה ונדה בין הרוחני הנשגב החמלה , ראית האחר,ה שחרור האגו היכולת להתבונן בחיים ברבדים שונים, הזרימה , ההקשבה לטבע לפעימות האדמה ,לבין הצורך לחרוץ להחליט לדעת לשלוט …. שהרי כל אלה קיימיםבכל אחד ואחת מאיתנו. מהו הצורך שעומד מאחורי התכונות המנוגדות האלו, שמניד את נפשינו , את החברה כולה בין שלום למלחמה

  6. Christa-Rachel Bat-Adam
    Christa-Rachel Bat-Adam says:

    אוהד, גם אני שמתי לב – כבר לפני 40 שנה (בדוקטוראט שלי על "כל ישראל ערבים זה לזה"), שהאיש הסופר-רוחני יאשיהו המלך היה זה שהביא על ישראל את הגלות וכו' – אבל הוספתי אז, שמשהו דומה קרה בקשר לר' עקיבא, מלך החכמים עד היום הזה. היה זה הוא , הוא, עקיבא, שחגג את בר-כוכבא כמשיח, ואתה יודע, באיזו מרירות פנו אליו עמיתיו [שקראו להיטלר דאז "בר כוזיבא"], "עשב יצמח מתוך קברך, עקיבא, ועדיין משיח לא בא!"
    ומכאן בקשתי אליך: כל מה שכתבת מהדהד בי, אבל אתה צריך לשאול גם: "מדוע זה כך, שקיצוניות לכיוון אחד מולידה קיצוניות לכיוון ההפוך?" או להפך: "אם אנחנו, אתה ואני, סובלים מהתגברות הפונדמנטליזם היום, בכל הדתות,- איך אנחנו , אתה ואני, גורמים לזה?" כי אם אני אספקט של "אלהים", קרן של השמש האחת, גל של הים האחד, צבע של האור האחד – אני גם אחראית לכל מה שאנשים מסוג יאשיהו עושים וגורמים לו.
    "אחראית" לא במובן של שיפוט עצמי או שיפוט אחרים, אלא במובן של "אני זאת שצריכה לרפא זאת! It is me who has to heal Creation into Wholeness!

    גם לספי קרייתי תודה ! עד עכשיו רק אמרתי: אם לא אוהב את עצמי, לא אוכל לאהוב את זולתי. לא חשבתי על מה שאמרת: "אי קבלת האחר במימד שלמעלה מונע מאיתנו לקבל את האחר בעולמנו אנו"
    כריסטה-רחל בת-אדם

  7. רמי דיין
    רמי דיין says:

    אין רובריקה לכותרת,אבל אם הייתי יכול הייתי כותב" אלילות ללא תיאולוגיה".
    אז בהתלהבות של מי שגילה את אמריקה ,כתבת על האלילות שהיתה בעם ישראל,לפי רוח המאמר ,והעורך הנבזה של התנ"ך ראה פסול באשרה ושאר הבעלים הנפלאים להם סגד עם ישראל בכל בית ראשון,ורק בגלל המלך יאשיהו הטפשון ,הפסידה היהדות את העושר הצפון ליראי האלילים,והאשרה הנהדרת,הלא היא היא השכינה,שאיתה הקב"ה מזדווג ,אליבא דממשיכי האלילות בצורת הקבלה.
    מה לעשות ולא רק המלך יאשיהו חשב כך ,נגד האשרה ושאר ירקות,אלא כל נביאי ישראל,ואליהו בראשם?ולא רק איזה אסכולה כוהנית פנאטית…
    ודוק,אין בכוונתי לטעות כנגד חופש האמונה שלך-יש יהודים שמאמינים בישו,אז למה שלא יקום אדם ויחדש את האמונה באשרה,ויקרא לה יה,או שכינה או מה שלבו חפץ.
    שאלה היא האם אין כאן חריגה מהותית מהיהדות המוכרת מזה 2000 שנה שרואה באל אחד את הכל.האם אין כאן הטעיית צאן מרעיתך,שלרובם אין מושג ירוק ביהדות,אלא רק מחפשים,ובצדק,כמו כל בן תמותה,אל אושרו-רוחניות שלא גובה מחיר דתי כלשהו.
    כל הסיסמה הנבובה הזו בדבר "האחדות שמאחרי הריבוי"-חסרה כל משנה סדורה:מי זו האשרה,מה יחסה לאל?ומה בדבר הבעל?ובמ בדבר אלילי פיריון נוספים?הנסגוד להם?הנתפלל אליהם בנוסף לאל?מה מועילה חינגת האלים הזו?
    אגב,התעלמת מחזקיה שהתפלל לאל אחד:
    והתעלמת מעכבר נוסף בשם עכבור…(יד) וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה אֶל חֻלְדָּה
    מלכים ב פרק כב
    כבוד הרב האזרחי-אתה מאוד מוערך על ידי,חשיבה יוצרת,יהדות מתפתחת
    ,אבל התפילה ל-יה (ברוכה את יה…)והגעגועים לאשרה,נראים לי כרגרסיה,שמוטב שתישאר בתור אנקדוטה.
    אכן,יש לעקור משורש את חוסר הסובלנות לדתות אחרות,ולראות בכל המאמינים ,באשר הם,כאחים לאותה מטרה,כשכל אחד סוגד/מתפלל/מתבשם מהאל שלו ע"פ הקודים החברתיים שלו-אך מכאן ועד להחזרת אלילות "כזאת נחמדה"-הדרך ארוכה.

  8. דניאל
    דניאל says:

    תודה אוהד, מאמר מהפכני ומעורר מחשבה. אני חושב שיש כל כך הרבה דברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו בתרבות שלנו, והיום, כשיש לנו גישה כ"כ קלה לתרבויות רחוקות ועתיקות, אנחנו יכולים לעשות הערכה מחדש של כל מערכת האמונות שלנו אם רק נרצה ונהיה פתוחים לשינויים ולוויתור על אמונות.

  9. עופר גולני
    עופר גולני says:

    קטונתי מלהגיב למגיבים אך אזכיר שבעץ החיים אשר לא הפך לנחלת הכלל ביהדות יש ריבוי תכונות האל על פניה הנקביים, הזכריים, וההרמוניים. בתורת המוזיקה לא תתכן הרמוניה ללא לפחות שני צלילים בפשוטו. אחדות והרוע אשר באחידות המתגלה כיום בפולחן לבעל (הוא צה"ל) וריבוי השרים אשר במעשה שררה יעשו את אשר כוח יקנה על פני צדק הועמד בסימן אישור האל על ידי אוהד "היו כבר ודאי כותבים….." וכאן המחשבה כי מה שקרה הוא רצון האל והוכחה היא כי קרה….פותחת דלתות אשר הידית להן בידי אחותך. וחיוך לסיום להקת כת השפן – אשר שלושה מעשיו (צמחונות, בחירה לבריחה מאלימות ותאוות הזיווג האושואית)

  10. יואב לוין
    יואב לוין says:

    היי אוהד:
    ראשית כמה לינקים, שעלולים לעניין אותך:
    הלינק הראשון עוסק בהשוואה בין התורה לוודות, כשהוא מתמקד בתפיסות הזהות

    http://www.torahveda.org/

    הלינק השני עוסק בשמאניות יהודית:
    http://home.earthlink.net/~ecorebbe/id15.html

    הלינק השלישי הוא מאמר אקדמי המתאר את הקשר בין יהדות ובודהיזם מהתקופה המקראית הקדומה ועד לתקופה המודרנית:

    http://www.indojudaic.com/index.php?option=com_content&view=article&id=9:buddhist-jewish-relations&catid=4:by-dr-katz&Itemid=10

    הלינק הרביעי הוא הפנייה לספר Buddha Turns the Kabbalah Wheel
    http://www.amazon.com/Buddha-Turns-Kabbalah-Wheel-Perspective/dp/1412064619

    ולבסוף אני רוצה להוסיף כמה דברים משלי לדברים שכתבת במאמר. לא ניתן כמובן להתייחס בתגובה קצרה כמו כאן לנושא מאוד רחב, אך אני אנסה לצמצם את העניין ככל שניתן.
    הזכרת את נושא "המצלול" בין "אברהם ושרה" "וברהמן סרסווטי" במסורת הוודית, כשאצל אברהם מדובר אך ורק בהיפוך אותיות ואצל שרה השם כמעט זהה. אגב יש עוד מצלול מעניין כזה ואלה הם הרישיס בוודות והראשונים ביהדות. הקבלה ומצלול מאלף נוסף ניתן למצוא גם בדוגמאות הבאות: מה"ש זהו אחד מצירופי ע"ב השמות, תדר שמחבר את האדם לכוח הרפואה, וזהו גם שמו הנוסף של האל שיווא, שבין שאר פעילותיו קשור גם לכוח המרפא. דוגמה נוספת היא הצירוף "אום": בקבלה זהו כוח שבונה גשר אל העולם הרוחני, ובמסורת ההינדית הוא משמש כמנטרה לתקשורת עם האלים. אום היא גם אחת המנטרות הקדושות ביותר במסורת הבודהיסטית הטיבטית. כאן יש לזכור שלפי תורתו של קונדליני יוגה קיימים 72 אלף ערוצי אנרגיה, ואלה נחלקים ל- 72 ערוצים נוספים. תפיסה זו מקבילה לטכניקת ע"ב שמות בקבלה – 72 שמות (האלוהות), שבעזרתם ניתן לשלוט במציאות הגשמית.

    דבר מעניין נוסף מבחינת מצלול בהקשר לתפיסות ההינדיות והבודהיסטיות כאחד ניתן למצוא בתוך השפה העברית עצמה. אני מדבר כאן על המילים "נשמה" "ונשימה". המעניין כאן הוא שניתן לראות ולפרש המילה העברית "נשמה" כבאה משורש "נשם" ובאופן זהה למילה או למושג "נשימה". דבר מעניין נוסף, שמחזק את הרעיון הזה, הוא המונח בעברית "כל עוד נשמה באפו", שלא רק שכוונתו היא שכל עוד ישנה "נשימה באפו של אדם", כלומר כל עוד הוא נושם, ובמילים אחרות כל עוד הוא חיי. בכל מקרה כאשר רואים את רעיון הנשמה כתהליך, ולא דבר מוצק מגיעים בנקל אל שלושת מאפייני המציאות אותם התווה הבודהה, כלומר תורת "האין אני" (אנאטה), מאפיין הארעיות (אניצ'ה) והסבל כמאפיין שלישי. את רעיון הזה ניתן למצוא גם בהאתה יוגה, והקשר בין גוף – נשימה – אלוהות, כמו גם ברעיון אי – השניות (נון דואליות) שמהווה הן מרכיב מרכזי בבודהיזם ובאדוויטה, שהושפעה מהבודהיזם. אגב, ישנם עוד הקבלות מאלפות, וניתן למצוא אותם בלינקים, שהבאתי למעלה.

    בכל מקרה, חשוב לציין שמצלול בפני עצמו לא מהווה הוכחה כמובן לקשר מעין זה, ובנוסף למצלול חייבת להיות התאמה משמעותית בין התכנים. לי נראה בכל מקרה, שהתאמה כזו קיימת. מחקר המקרא הפנומנולוגיה מתאר הין השאר משפר שיטות בהם נכתב המקרא, כשאר שניים משמעותיות הינם "טלסקופיה" "ופרסוניפיקציה", כלומר תקופה מאוד ארוכה מצומצמת לפרק זמן של קצר מאוד, ועוברת "האנשה" לדמות ספציפית של בן אדם. במובן זה אברהם או כל דמות אחרת הם למעשה האנשה של תקופה מאוד ארוכה, ולאו דווקא דמות ספציפית או קונקרטית, כאשר דווקא האוטנטיות של השם מספקת את ההוכחה לאוטנטיות של התהליך. במובן זה אברהם הייה לאו דווקא דמות ספציפית, אלא מדובר בתקופה ותהליכים, שאומצו לתוך הדמות. תהליך זה מסביר למה אנו מוצאים הקבלות מעין אלו, מכיוון שבפרק הזמן הארוך סביר להניח שהייה יחסי גומלין ענפים, וגרעין משותף (השווה למשל אם המאמר של נתן כץ)

    מה שעוד מעניין כאן, ושתומך בגישה זו, הוא תפיסת האלוהות ביהדות הקדומה. למעשה מה שהיהדות עשתה היא הכניסה את רעיון הנון דואליות למימד האלוהי בדומה לתפיסה ההינדית, שבו הריבוי הוא למעשה איחוד, והאיחוד הוא למעשה ריבוי. הדבר הזה הכי בולט בשמות האלוהות ביהדות. שמות כמו שדי, רוכב בערבות וכיוצא בזה היה שמות אלים מן הפנתיאונים השמיים השונים (ראה למשל המחקרים של קאסוטו). שדי הייתה אלוהות אשורית, ורוכב בערבות הייה כינוי של בעל הכנעני. מה שהיהדות עשתה הייה לקחת את האלים השונים ולתאר אותם כפנים שונים של אותה אלוהות, וזו למעשה הגישה ההינדית. לא רק שהשמות נשארו אלא למעשה גם המאפיינים של אותם השמות. לכן כאשר מדברים על אלוהים כאל שדי בספר בראשית זה יהיה תמיד בהקשר כלשהוא של נתינת או לקיחת חיים, מכיוון שזה הייה תפקידה של שדי אצל האשורים (ראה שוב המחקרים של קאסוטו) כלומר הרעיון המרכזי הייה רעיון הנון דואליות במרחב האלוהי, כאשר אי השניות הזאת עומדת הן בבסיס התפיסה ההינדית, תפיסת האדוויטה והבודהיזם.

    נשאלת כאן השאלה גם היכן התקיים אותו רצף של השפעה בין המסורות ההינדיות, היוגיות והבודהיסטיות. אני לא אפרט על כך, כי המאמר של נתן כץ עוסק בהרחבה, אך למעשה הקשר הזה הייה מאוד משמעותי ואינטנסיבי רק שבתקופה המודרנית הוא "יצא מהארון". בכל מקרא כדאי לציין כאן את המלך הבודהיסטי הגדול ההודי "אשוקה", שבתקופתו נזירים בודהיסטיים הגיעו עד לאלכסנדריה, שהזכרת במאמר שלך ולאזורנו. באותה אלכסנדרייה הייתה גם קהליה יהודית מאוד פתוחה ותוססת, וכיום מתחילות לזרום עדויות ארכיאולוגיות רבות, שיהודים אמצו את אורך החיים הנזירי והמדיטאטיבי כבר באותה תקופה. אגב, כנראה באותה ספרייה גדולה שהזכרתה היו גם הרבה כתבים בודהיסטיים, שכנראה הלכו לאיבוד.בנוסף לכך יש סימנים ברורים, שהחסידות קיבלה הרבה רעיונות בודהיסטיים דרך ערוצים קבליים שונים. בחלקו זה הייה באופן ישיר דרך הקבלה, ובחלקו זה עבר קודם בצינורות סופיים, שמהם עברו רעיונות אלו לקבלה, ואחר כך ליהדות. כץ מביא לדוגמא את המקובל הלוי, שמסביר את רעיון יצירת הגולם של המהלל מפראג במונחים של טנטרה טיבטית. המעניין שהוא מכנה את הגולם לא בשמו העברי אלא בשמו הטיבטי רה – לונג

    ישנם עוד דוגמאות אין ספור , שתמצא בלינקים שנתתי לך, לא רא מצלולים, אלא ממש תפיסות זהות, כולל מחקרים שונים, לדוגמא המחקרים של גרשום שלום, משה אידל ואחרים. אגב, כשחוקרים את הדברים לא בעינו המשוחדת של המונותיאיזם שדיברת עליו, ניתן לראות שהיהדות מיזגה לתוכה בליל רחב ביותר של דעות, בעיקר דרך צינורות קבליים, ולא רק רעיונות הינדים או בודהיסטיים. אם זאת אני חושב שהמשולש הינדואיזם – בודהיזם – יהדות הוא הכי חזק, ולטעמי מדובר על שלושה זרמים של אותה תפיסה רוחנית, כמו שלושה יובלים של נהר אחד!!!

    • רבי אוהד אזרחי
      רבי אוהד אזרחי says:

      שלום יואב – ותודה על התגובה המפורטת, שהיא כמעט מאמר בפני עצמה…
      אינני זוכר בבירור שאני מכיר אותך, אבל אשמח להכיר.

      אני מודה לך על הקשרים המענינים שהצבעת עליהם. אני מודע להם, ובתחילת שנות התשעים הייתי מאד מוקסם מהם. היום זה כבר לא נורא מעניין אותי לגלות שמה שנאמר פה נאמר גם שם וכולי. אבל בכל זאת כמה הערות (לא לפי שום סדר):
      א. כמו רבים וטובים התייחסת לאפשרות השפעה חד סטרית. מהמזרחאל תוך האמונה העברית והיהודית, ולא שאלת האם יתכן שהיו השפעות גומלין. כלומר שבדרים שהתפתחו כאן, במרחב השמי, נדדו לשם. אולי שקיימוני שמרד באלילים, למשל, הושפע מגישות רוחניות שהגיעו מפה? אולי אפילו על ידי הפצת 10 השבטים בארצות קדם?
      כיום ניתן לראות באופן ברור את ההשפעה ההפוכה גם: כמו למשל בפעילותו התוך בודהיסטית של מורה הזן של וידידי הטוב רושי ברני גלסמן, ששמו מעיד עליו שהוא בא מבית יהודי בברוקלין, אשר מפתח כיום את הגישה הנשקראת Socialy engaged Budhism, ומוביל את התרגול הבודהיסטי לפעילות בעלת גוון חברתי, סוציאלי, תוך שהוא מודע לחלוטין לכך שאת ההשראה לזה הוא ספג ברקע היהודי שלו. רק להבנת התופעה – ברני והדלאי למה הרצו בגרמניה על כך לפני שנה בפני קהל חובבי בודהיזם מערביים שמילא אצטדיון כדורגל…
      ב. הדוגמה שהבאת מ"המקובל הלוי" איננה תקפה למה שרצית להדגים, כי הוא מקובל מודרני שקורא ספרות רחבה, ומודע לטנטרה לא דרך ערוצים נסתרים – אלא אם אתה מביא זאת כמו שאני הבאתי את ברני גלסמן, כלומר – תוך אמירה שיתכן מאד שגם בעבר קרו דברים כמו שקורים כיום, למרות שכיום ערוצי המידע פתוחים יותר והמוביליות של אנשים ורעיונות קלילה יותר.
      ג. ניכר שבדברים שאתה כותב על הקבלה אתה מסתמך על פרסומים של המכון לחקר הקבלה של ברג, ביחס ל 72 שמות ו"שליטה במציאות הגשמית", והצליל אום בקבלה…. ויש להבחין בין הקבלה האותנטית לבין הגישה אותה פיתח ברג, שהיא גישה מסויימת, ולא "ה-קבלה" (כשם שמתחרהו האשלגי מ"בני ברוך" נוטה להציג את תפיסותיו כאילו הן "ה-קבלה". וזה תמיד רק זרם מסויים, מודרניסטי, פופוליסטי, ולרוב די שטחי, אבל מילא).
      ד. הזכרת נוכחות של חכמי בודהיזם באלכסנדריה, וזה ידוע. ולדעתי – כפי שכתבתי – כבר שלמה המלך היה מלומד בגישות רוחניות שהתפתחו בהודו, והרי על כך נאמר שהיה בקיא גדול ב"כל חכמת בני קדם". כך שניתן למתוח קוים בין שלמה וחכמתו – שהשפיעה כמובן על חכמת הנסתר של היהדות לדורותיה, ובין חכמת המזרח, וכן, כפי שכתבתי במאמר – בין יאשיהו והעיטולה חומייני….. (כמה מצער הדבר).

      • יואב לוין
        יואב לוין says:

        היי אוהד,

        אני מסכים איתך בהחלט. איני גם רואה סתירה בין מה שאמרת לבין דברי מקודם. אני סמוך ובטוח שההשפעה הייתה הדדית, ולא חד סטרית. יותר מזה לפי דעתי, בהרבה מן המקרים, שתי המסורות גם יחד שאבו ממקור קדום להם, וזה לאו דווקא השפעה בין המסורות הספציפיות.

        לא נכנסתי לזה מכיוון שלא רציתי להאריך בתגובה, והדוגמאות שהבאתי היו לצורך המחשת הגיוון ביהדות בלבד, ועל מנת להראות, שלמרות הכול, ולמרות התיאור שלך שהוא נכון, היהדות הייתה דווקא תמיד פתוחה לקבל השפעות מן המסורות האחרות. התיאור של כביכול עם לבדד יישכון הוא המצאה, ולא אמת. בפועל היהדות הבונקריסטית, שתיארת כה נכון, היא המצאה של המאות האחרונות כתגובה וכחלק מחיי הגולה. במילים אחרות: במלך הגלות תחת הנצרות, אימצה היהדות את הדברים והגישות הפחות טובות מהנצרות, בעוד הנצרות אימצה הרבה דברים טובים מן היהדות. אגב, בזרמים שונים של הנצרות היום יש מגמה לחזור למקורות היהודיים, והפלא ופלא הנוצרים הללו נקראים בתוך הנצרות עצמה….מתקדמים.

        בנוגע לגישה שלי, אזי שוב בתגובה קצרה קשה לי להסביר את הכול, כי זה קשור למסלול הרוחני הארוך שלי, שברג ואשלג הם החלקים הכי פחות חשובים בו, הייתי אומר זניחים אפילו, ובעיקר הראשון שהפך את הרוחניות למסחרה ולמפעל רוווחי (אם זאת יש הקשרים אצלו, שאני מוצא אותם נכונים). בכל מקרה, לאחר תהליך ארוך מאוד התחייבתי למסלול הרוחני הבודהיסטי, על כל המשתמע מכך (כיום אני רואה את עצמי כבודהיסט מבחינה רוחנית, וכיהודי משאר הבחינות כלאום, תרבות וכיוצא בזה. אם זאת, גם אני משלב בתוך המסלול הבודהיסטי שלי הרבה תפיסות מן היהדות, ולא רק בבחינת הבודהיזם המעורב חברתית, אלא גם בהרבה תפיסות יותר משמעותיות. אגב, לא רק שאני משלב במסלול הבודהיסטי שלי גישות מן היהדות, אלא בהסתמך על המסלול הארוך שלי, אני משלב גישות נוספות שונות ממסלולים רוחניים אחרים. ואם כך, גם מניסיוני ומהמסלול האישי שלי, אני תומך בגישתך שההשפעה היא הדדית.

        יתירה מזה, אני חושב שגישה אקלקטית כזאת, היא הרבה יותר נכונה מן הגישה הטהורה גרידא. הרבה פעמים אני רואה, כיצד רעיונות קבליים הופכים רעיונות בודהיסטיים ליותר טובים, ורעיונות בודהיסטיים הפוכים רעיונות קבליים ליותר ברורים. אני חושב בגדול שכל שיטה בעצם מעצימה את הטוב בגישה השנייה. לדעתי בודהיסט שייתעמק בקבלה ייהפך לבודהיסט טוב יותר, ויהודי – מקובל שיתעמק בבודהיזם ייהפוך ליהודי – מקובל טוב יותר. מעבר לכך, אני גם נסמך על גישות מדעיות ואחרות, ולא רואה בהן סתירה לרוחניות. וזה רק על קצה המזלג. כך ששוב, אני בהחלט מסכים למה שאמרת על ההשפעה ההדדית.

        ודבר אחרון נוסף, יש בהחלט השפעה דו סיטרית בין ההינדואיזם, הבודהיזם והיהדות גם אצל המקובלים הקלאסיים, ומאוחר יותר אני אביא דוגמאות.

  11. דורון מ.
    דורון מ. says:

    שלום
    תודה לרבי אזרחי על המאמר יוצא הסופן והמעניין.
    היעדר הפלורליזם וההגעה לחורבן, כפועל יוצא של השגחה עליונה ושיפוט שלה על המעשים כטוב או רע. לדעתי הטיעון אינו חזק כתפיסה היסטורית שאינה נשענת על כך.
    המאבק המתמיד בין ה'צודק' לאחר, או בין החזק לחלש, בין שני מחנות, שהטוב ביניהם ניצח וכתב את ההיסטוריה למעשה, קיים בהרבה מאוד אירועים. מנתחי האירוע היו מהמחנה השליט בדיעבד.
    תיארת מאבק זה בין ה'אופל' לכוחות הטוב, או כאן בין הפלורליזם למונותאיזם, ובסופו מסקנה מרחיקת לכת לגבי הדרך הנכונה ללכת בה. חוסר הניסיון המדיני, הפוליטי, וכו' של יאשיהו לא שייך מבחינה היסטורית למעשיו בהכרח בזירה הפנימית. לתיאור היסטורי 'נקי' הרוצה להשליך מה נכון כחברה – אין כל כך מקום להכנסת רצון האל וההענשה שבאה בעקבותיו. האם בהכרח ישנו קשר סיבתי בין תוצאות הקרב למאבק בפלורליזם?
    בכל אופן, נהניתי לקרוא.
    דורון

  12. מירב
    מירב says:

    שלום אוהד,
    שמעתי בעבר רבות על פועלך, אך רק עתה הזדמן לי לקרוא מעט ממאמריך.
    קראתי מאמר זה בעניין. באמת רעיונות מעמיקים וחדשניים.
    זה עורר בי הרבה מחשבה. אז תודה לך.

    יחד עם זאת, צצו כמה שאלות. אשמח אם תוכל להשיב לי עליהן (ואני מעוניינת לציין מראש שאין אלו שאלות מתריסות, אלא באמת רצון להבנה):

    1. א) האם רצונך לומר שספרים בראשית, שמות, ויקרא, במדבר – ניתנו מאת משה, וספר דברים לא?
    האם יש הוכחה כלשהי לכך שרק ה-4 הראשונים ניתנו ע"י משה?
    האם יש הוכחה לכך שספר דברים הוא זה שהכהנים הביאו ליאשיהו ושספר זה לא היה קיים קודם?

    ב) האם בספרים האחרים לא מופיעים ציווים דומים לאלו שבספר דברים? עד כמה שזכור לי – בסיפורי עם ישראל במדבר גם היו סיפורים של 'עבודה זרה' אשר מסופר שאלוהים כעס עליה (למשל העגל, או עם בנות מדין וכו').
    למיטב זכרוני וידיעתי, באף אחד מהספרים אלוהים לא מצטייר כדמות פלורליסטית במיוחד. הלא כן?

    2. מאוד מעניין מה שאתה מספר על הקדשים והקדשות.
    האם יש איזושהי הוכחה שבאמת כך היה?
    היכן יש מידע על כך שאכן הייתה תקופה שבה קדשים שירתו בקודש וזה היה נחשב לדרך לגיטימית?
    (אשמח מאו-ד לגלות שזהו מידע מבוסס. זוהי פיסה שבהחלט חסרה לי).

    3. יש לי הסתייגות מההשוואה שעשית בין יאשיהו למנשה והמסקנות שהגעת אליהן. כאילו כיוון שיאשיהו מת באופן לא נעים ומנשה נפטר בשיבה טובה – זה אומר משהו על איכות המעשים שלהם, ועל כמה אלוהים אהב או לא אהב את מעשיהם.
    אם היינו חושבים שבהכרח צדיק וטוב לו רשע ורע לו – העולם היה נראה לנו בלתי נסבל, כיוון שרוב הזמן דבר זה אינו מתקיים.
    זה שחייו של אדם רעים לא אומר כלל שהוא עשה מעשים רעים, ולהפך.
    נכון שגם היהדות ה'רגילה' בדרך כלל חוטאת בהסתכלות כזאת. כפי שאתה גם הצגת – שהיו כותבים שאלוהים התאנף במישהו בגלל כך וכך.
    אבל מוזר לי שהשתמשת באותו טיעון לכיוון ההפוך, ובכך אתה ממשיך להשתמש בהסתכלות של 'שכר ועונש'.
    הסתכלות שהיא מאוד מעוותת בעיניי, ועדיף שתחלוף מן העולם, ומהר.

    (גם היומרה הזאת לדעת מה 'אלוהים' אוהב ומה 'אלוהים' רוצה ואיזה מעשים 'אלוהים' מעודד – לא הייתה חביבה עליי מעולם אצל הדתיים, ולא נוח לי שגם אתה השתמשת בטיעון כזה).

    4. לאור האמירה שלך על שלמה המלך – אני סקרנית: האם אתה מעודד כיום קשרים של ריבוי נשים?
    (אם יותר לי לומר, אני בתור אישה – ממש מתקוממת לרעיון).

    תודה רבה לך על התייחסותך.

    מירב

    נ.ב. אשמח לקבל הודעה למייל כאשר תפרסם את תשובתך, במקרה שזה לא קורה אוטומטית.

  13. mida keneged
    mida keneged says:

    "בדם ואש הפכנו למונותיאיסטים".. אכן ראית את הנולד.. חודשיים לאחר מאמר זה זכית להיות עד ולראות מול עיינך את השריפה הגדולה ביותר בעידן המדינה הנוכחית. שריפה שהביאה עימה אש וגבתה דם.
    ונשאלת השאלה, האם זימנת אל תוך מציאותך פורענות זו? האם יש בכוחך לעשות זאת?? מה המשמעות לכך?

  14. חניבעל
    חניבעל says:

    שכחת לציין שיאשיהו לא היה הראשון ואפילו לא השני. המלך הראשון שנהג כך היה אחנאתון מלך מצרים שהיה למעשה המונותיאיסט הראשון. גם שלמה השמיד את מה שקדם לו, בעיקר את אוהל מועד ואת ארון הברית.

התגובות סגורות.