הסיפור האלטרנטיבי של יוסף ואשת פוטיפר

אוהד אזרחי

" אני אשמח לשכב איתך, גברת פוטיפרה, אבל רק אם האדון פוטיפר ידע מזה ויסכים לכך בלב שלם, אומר לה יוסף,
ומציג בפניה דרך חיים אלטרנטיבית, שאיננה מיוסדת על רכושנות וקנאה זוגית".

אישה מכובדת אחת במצריים היתה נשואה לאחד משרי המלך. אומרים שהיה סריס. אולי זה היה רק תפקיד ממלכתי שנקרא "סריס המלך", ואולי באמת היה מסורס פיזית או מסורס נפשית? אינני יודע. בביתה של אותה גבירה נכבדה עבד בחור צעיר ויפה תואר שהיה אחראי על משק הבית כולו. יוסף קראו לו. הגבירה לא היתה מסופקת מינית. אולי כי בעלה היה סריס ואולי מסיבות אחרות. מי יודע. אבל הבחור החתיך שהסתובב בבית וביצע כל מיני עבודות עשה לה את זה. אני יכול לחשוב איך ריח הזיעה של יוסף החטוב משכר אותה בכל פעם שהוא עובד בגינה ומזיע, ואיך בשעות בהן בעלה הולך אל בית המלך לעשות עבודה פקידותית היא מסתובבת לה באחוזה, כשכולה אחוזה תשוקה אל העלם היפה והשרירי הזה, שבא אל ביתה מרחוק.

הסיפור הכללי ידוע. היא מנסה לפתות אותו. היא עושה לו עיניים. הוא מתנהג כאילו לא קלט את הרמז והיא נגשת אליו במפורש, כמו גבירה, ומציעה לו לשכב אתה. יתכן שהיא היתה נראית זוועה, אשת פוטיפר, אבל אז אין סיפור. אז בואו נניח שהיא כוסית-על כמו שאומרים במחוזותינו, ובכל זאת יוסף מסרב לה. היא תובעת זאת ממנו במפגיע. היא לא רגילה שאומרים לה לא, אבל הוא ממשיך לסרב. ואז היא תופסת אותו בכח בבגדו – והוא בורח. הבגד נשאר בידיה. היא רצתה לבגוד ונשאר לה בגד. והוא – הוא לא מתמודד, הוא בורח.

הספרות הדתית עשתה ממנו צדיק גדול. איזה יופי, הם אומרים, איזה יופי שיוסף לא נכנע ליצר המיני! הם מוסיפים ומציירים אפילו שכל גופו של יוסף התאווה לה, לאשת פוטיפר. אברו התקשה והוא תרגל תרגולים טנטריים כדי לא לשפוך זרע על המקום (האם יתכן שסבל בכלל משפיכה מוקדמת?) חז"ל מוסיפים ואומרים שבגלל התרגולים הללו של ההתאפקות, אותה אנרגיה שלא יצאה מאיבר המין שלו עלתה ויצאה לו דרך עשר אצבעות הידיים, שנאמר "ויפוזו זרועי ידיו". הקבלה עשתה עם המיתוס הזה נפלאות, בסוד גלגולי הנשמות.

אינטגריטי

אבל יוסף בכלל לא התנגד כאן למיניות. מה שהפריע ליוסף זו הבגידה הפוטנציאלית. יוסף לא רצה לבגוד באמון שניתן לו על ידי השר פוטיפר, שהיה אולי קצת חבר שלו גם. ככה הוא אומר לה: "הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים?". העניין שיוסף מעלה איננו עניין של איפוק מיני, אלא של אמון ובגידה.

יוסף, שהאמון הפשוט שנתן בחיים כנער נשבר כשאחיו בגדו בו, כרת כנראה ברית עם אלהיו: אני לעולם לא אפר את האמון שנותנים בי! הבטיח יוסף לאלהיו. ליוסף יש אינטגריטי!

אני אוהב את זה. כשהבנתי את העניין הפך אצלי יוסף לגיבור רוחני: יוסף איננו קר כדג. הוא מחורמן, הוא מרגיש את המשיכה העצומה אל האישה היפה שרוצה אותו ואולי הוא גם היה רוצה אותה, אבל – יש לו אינטגריטי. יש לו יושרה. הוא לא מוכן לשכב עם האישה מאחורי הגב של בעלה, והוא מוכן לשלם על כך מחיר כבד.

אבל אולי אפשר היה אחרת?

כאן נכנס לתמונה ידיד שלי, יורם קיסר, והצביע על כך שבסופו של דבר כווולם יצאו מותשים מהסיפור. כולם אבדו אנרגיה, וכולם יצאו מופסדים. האישה שהמשיכה לרמות את בעלה, שבגדה גם בעצמה ושלחה את האהוב שלה לכלא כדי לנקום בו, והאיש שהמשיך לחיות עם אישה חיי שקר וכחש וכזב, ואיבד חבר שחשב שהוא יכול לסמוך עליו. כולם נפלו מהסיפור הזה. התגובה של יוסף לא הביאה את המערכת להתרוממות רוח. האם ניתן היה עקרונית לייצר תגובה אחרת למציאות בה היה נתון יוסף, תגובה שהיתה מביאה את כל המעורבים בדבר לצמיחה, להתרוממות רוח, ולא לנפילה אנרגטית? (איזו שאלה מעניינת. תודה יורם!)

בהיותי אחד שהרבה אנשים באים אליו להתייעצות אינטימית, נכחתי כבר מקרוב במצבים שכאלו: מצבים שיש בהם "נשות פוטיפר" כאלו, שנשואות לגבר שאינן חושקות בו כבר שנים, ובחייהן מופיע פתאום נער חמודות, אחד שמדליק אצלן תשוקות חמדה גנוזה, שכבר חשבו שנשכחה כליל מבשרן. יש להעיר שלפעמים הפוטיפר שלהן הינו סריס נפשי, הרבה בזכות העובדה שהן עצמן סרסו אותו יום אחרי יום, באופן שבו הן מדברות אתו ויורדות עליו וכותשות אותו עד דק, בעבודה חרוצה ומתמשכת של שנים, אבל זה נושא בפני עצמו. לרוב כשמגיעים אלי סיפורים כאלו אין בהם יוסף שעומד לו, אבל עומד על שלו, למרות הכל, ומחליט שאינטגריטי זה חשוב יותר מכל דבר אחר. לרוב כשהסיפורים באים אלי כבר נעשה מה שנעשה, והבלגן גדול. אבל בכל מקרה – הסיפור התנ"כי הוא מין סיפור כזה שיכול להאיר לנו אפשרויות פעולה נוספות אם נחשוב איך יכול היה יוסף לפעול אחרת.

אז הנה הצעה:

יוסף שם לב לכל מה שקורה במצב בו הוא נמצא. הוא מבין שיש כאן מערכת מורכבת של יחסים ללא כנות. ללא אמון. הוא מבין שהידיד והאדון שלו, פוטיפר, חי בעצם עם אישה שלא מספרת לו מה קורה אתה באמת. אין בין השניים דיבור של אמת. הם חיים יחד אבל הם בעצם קצת אוייבים זה של זו. הוא מבין שהגברת מפחדת מבעלה. שהיא לא יכולה להביא את עצמה במלאות בפניו כי היא חוששת שמשהו רע יקרה לה אם תדבר אמת. איך אפשר לחיות ככה חיי אהבה?

פוטיפר ואשתו נמצאים במקום של כחש וכזב. הם כאילו חיים יחד, אבל באמת הם לא. כמו רבים וטובים עד עצם היום הזה – הם מסתירים את תשוקותיהם האמתיות זה מזו, וחושבים שככה יותר עדיף.  היא לא אמתית אתו, והוא לא כנה אתה. יוסף יכול להבין שכבחור יפה שבא מבחוץ, הוא נתפס לא רק כאובייקט מיני נחשק אלא בעיקר כאפשרות לניקוז של הרבה לחצים וכמיהות שלא היה להם עד כה כל מוצא במערכת היחסים של אדונו וגבירתו.

נכון. הוא עבד, ומדובר במצריים של לפני אלפי שנים ולא באיזו חברה היפית של קליפורניה בימינו, אבל אז מה? אם הוא צדיק גדול אז יללא! שילך על זה:

יוסף הצדיק מתיישב ליד גבירתו, מחבק אותה ואומר לה: גבירתי, את כל כך מקסימה! את יפה וחתיכה וכמובן כמובן שאת מעוררת גם בי תשוקה עצומה…

אז מה העניין שלך?! אומרת הגברת פוטיפרה, שמבינה שיוסף החתיך ההורס, זה שמחבק אותה עכשיו ומגעו כה נעים לכתפיה, בכל זאת גם מסרב לה, ודמעות של געגוע בעיניה.

אני אשמח לשכב איתך, גברת פוטיפרה, אבל רק אם האדון פוטיפר ידע מזה ויסכים בלב שלם, אומר לה יוסף, ומציג בפניה דרך חיים אלטרנטיבית, שאיננה מיוסדת על רכושנות וקנאה זוגית.

אין מצב! צוחקת הגבירה צחוק מר. אתה ואני לא נראה כך את אור הבוקר. הוא יהרוג את שנינו על המקום. אין מצב!

אבל יוסף הצדיק לא מוכן להכנע לפחד. הוא מציע לה שהוא ימצא דרך להעלות את הדברים עם פוטיפר, מבלי לסכן אותה, רק את ראשו שלו הוא יסכן. יוסף מתפלל לאלהיו, שיתן אור של אמת בלבבה, ואמונה ביכולת של בעלה להפתח ולחשוב אחרת, לחמול ולא לרצוח.

נס ראשון קורה – והיא מסכימה.

ביום אחר יוסף מוצא הזדמנות ראויה להכנס בשיחה על דברים עדינים שבלב עם אדוניו. הוא הרי יוסף הצדיק, ויש לו הבנה עמוקה בלבבות בני האדם. הוא מוצא דרך לפתוח את אדוניו לדבר על יחסי המין הבלתי מספקים שלו עם הגברת פוטיפרה. והאדון מוצא ביוסף איש שיחה אמתי. הוא מספר לו איך הוא מפחד מאשתו, איך הוא מרגיש שהוא לא מספק אותה אבל הוא לא יודע במה הוא לא בסדר, ומה הוא יכול לעשות יותר טוב. הוא מספר לו איך הרבה יותר קל לו להמשך אל השפחות שבבית, אבל עם אשתו האהובה משהו לא זורם…

ויוסף מציע לו את האפשרות להעלות את הדברים לשיחה כנה מול אשתו.

אין מצב, אומר פוטיפר. היא תאכל אותי חי… אתה לא מכיר אותה… היא אלימה מבחינה רגשית…

אבל יוסף מציע לו להיות שם יחד איתם, ולאפשר שיחה כנה ביניהם. אלהים אתו, עם יוסף הצדיק, ויש בו חן כזה שגורם לאנשים להרגיש ליידו שגם הבלתי אפשרי – אפשרי הוא. יוסף מפיח בפוטיפר רוח של אמון, והוא מסכים. נס שני.

ארוחת ערב בארמון השר פוטיפר. כולם שבעו מטעמים ופתחו את החגורה כדי לאפשר לכרס להרגע.  הקינוח הוגש ואחריו מבקש יוסף מהגבירה ומהאדון אם אפשר בבקשה לנהל איתם שיחה בשש עיניים. האדון מוחה כף, וכל המשרתים עוזבים את החדר. יוסף מזמין את גבירתו ואדונו לשבת זה מול זו. הם מתביישים קצת, ומתרגשים, כי אף אחד מהם לא בדיוק יודע מה קורה אצל בן הזוג, אבל שניהם סומכים על האיש הצדיק מארץ כנען שמביא אותם לשבת יחד. יוסף מדליק ביניהם נר, ומקדיש אותו לאלהי אבותיו, אלהי האמת והאהבה, שאין דבר הנחבא מעיניו, גם בעמקי לבבות בני האדם.

נוכחותו של יוסף משרה על בני הזוג תחושה של אמון. הוא מזמין אותם לשיחה שיש בה חמלה. הוא שואל את כל אחד מהם אם הוא לא רק מוכן אלא אף רוצה ומעוניין לשמוע מה קורה בלב של זולתו. פוטיפר, מבוייש קצת, מהנהן. הוא ממש רוצה לשמוע מה באמת מרגישה בת זוגו כי הוא מרגיש שהוא מאבד אותה.. והגבירה, היא מסמיקה. קשה לה להאמין, אבל היא הולכת על זה, ואומרת שהיא מוכנה להקשיב לבעלה בלי לקפוץ עליו בעצבים. רק להקשיב.

וכך משוחחים האדון והגבירה בנוכחותו המקסימה של האיש הצדיק שמשרה עליהם אמון הדדי. הם מדברים על דברים שלא העיזו לומר זה לזו כבר הרבה זמן, ופתאום הרבה אהבה מתשחררת ביניהם. אהבה שהיתה כלואה על ידי הפחד. הם רוצים להתחבק, להתרפק זה על זו, אבל הם לא עושים זאת. הם יושבים ומשוחחים אל תוך הלילה.

יוסף מציע שאחת לשבוע הם יעשו שיחה כזו, והוא יתמוך בהם.

למחרת הגברת מסתובבת בארמון זורחת כשושנה. יוסף מבין שבאותו הלילה היא היתה נאהבת. שפוטיפר הצליח לעשות איתה הפעם אהבה, כי היא הרגישה שרואים אותה ושומעים אותה וגם הוא הרגיש פתאום שיש בו כח להגיד דברי אמת בלי לפחד מאשתו… יוסף מודה לאלהיו.

שבוע אחרי, במהלך השיחה, יוסף מציע לגברת לבקש רשות מפוטיפר לספר לו משהו שאולי יכאב לו, אבל מכיוון שהיא אוהבת אותו ורוצה שתהיה כנות ביניהם היא רוצה לספר לו, ומבקשת שזה יהיה מקום בטוח. היא מביטה ביוסף. יוסף הצדיק מביט בפוטיפר במבט שאומר שזה כדאי לתת אמון ושהוא בטוח בו שהוא מסוגל.

הגברת פוטיפרה פותחת ומביאה, בעיניים מושפלות, את התשוקה שעלתה בה בחודשים האחרונים אל גברים אחרים. פוטיפר מתפלץ מבפנים. אבל הוא הרי ידע זאת בעמקי לבבו. הוא הרגיש. יוסף מבקש ממנו לשתף אותה במה שהוא מרגיש. ופוטיפר בעיניים דומעות מספר לה איך הוא הרגיש לא סקסי, כשהוא לא מרגיש שהוא מושך אותה, ואיך גם אצלו עולה התשוקה אל השפחות הצעירות שמסתובבות בארמון… זה פשוט יותר איתן, הן לא מפחידות אותו… הוא חוקר אל תוך לבו בעזרת יוסף ורואה את הפחדים שעולים בו אל מול המחשבה שהיא תהיה עם גבר אחר.

יוסף אוזר אומץ ומסכן את ראשו. הוא מספר לפוטיפר על האנרגיה המינית שהתעוררה בינו לבין אשתו של פוטיפר, אבל הוא גם ממהר לספר לו איך הם החליטו שלא לעשות כלום מאחורי גבו. כי האמון ההדדי חשוב להם יותר מכל דבר אחר.

כמה סופים אפשריים יש לסיפור הזה:

א׳‏.    אשת פוטיפר מבינה שבעצם יוסף היה סוג של תלאי שהיא רצתה לשים על הלב הקרוע שלה, ועכשיו, כשהיחסים עם בעלה משתפרים, היא כבר לא צריכה את זה.

ב׳‏.    פוטיפר ואשתו מתחילים לצחוק: שניהם יכולים לראות איך יהיה דווקא נחמד להרחיב את ההתנסויות המיניות שלהם, וזה בכלל לא יפריע לחיי הנישואין שלהם. פוטיפר מזמין את יוסף לעשות עם אשתו אהבה, ויוסף מחבק אותו בחברות אמיצה. פוטיפר מביא לחדרו ברשות אשתו איזו שפחה צעירה שחשק בה כבר מזמן וגם היא חשקה בו, וכוולם מבלים לילות פראיים במיטה הרחבה כמו שיודעים במצריים העתיקה. (תוצר לוואי: יוסף לא נשלח לבור, משפחת אביו לא יורדת למצריים, אין יציאת מצריים, אין עם ישראל, אין מי שיספר את הסיפור הזה… אין מי שיגיד שמה שקרה שם הוא ממש לא מוסרי… ולכן מעולם לא שמענו את הסיפור הזה)

ג׳‏.     פוטיםר מתעצבן, מרגיש מרומה, שכל הדיבורים היפים הללו לא היו אלא כדי לגרום לו להסכים שאשתו תשכב עם יוסף. הוא מרגיש מרומה ושולח את שינהם לגרדום. אחר כך הוא שותה לשכרה, מרגיש בודד, נופל לדכאון ומת מצער ומגעגועים לאשתו ולחבר שלו שהוא עצמו הוציא להורג.

ד׳‏.    היחסים בין פוטיפר ואשתו משתפרים אבל יוסף כבר יודע יותר מידי. הם שולחים אותו לכלא, וכל הסיפור ממשיך כמו בתנ"ך – עם חלומות שר המשקים ושר האופים וכל העיסק של עם ישראל ויציאת מצריים.

האם נסכים לאפשר לעצמנו לייצר מודלים חדשים של צדיקות? כאלו שמאפשרים ללב להופיע, לאמת ולאמון ולאהבה להופיע – כאלו שהנס הגדול שהם מחוללים הוא נס פתיחת הלבבות שסביבם?

 —

Aziz Dec 2011

5 תגובות
  1. אילן
    אילן says:

    שלום אוהד
    רק הערה קטנונית קטנה. המילה סריס מגיעה במקורה מהמילה ראש. כלומר סריס הוא מי שמשרת את הראש – כלומר המלך או הפרעה. במקרים והסריס היה עובד בהרמון הנשים, אז היו גודעים את זכרותו.
    כיום המושגים התחברו ואנחנו חושבים שכל מי שנכתב עליו שהוא סריס היה למעשה מסורס כשבמציאות זה לא היה כך.

  2. יעל ליבנה
    יעל ליבנה says:

    ערב טוב אוהד.הרבה זמן אני מנסה להבין על מה אתה מדבר כאשר אתה מדבר על אהבה.הסיפור המעובד על ידך אודות יוסף ואשת פוטיפר(מענין מדוע היא לא זוכה לשם גם בסיפור התנ'כי וגם בסיפורך?) הוא צבעוני,יפה וחושני.דרכו אני מבינה פן מסוים מהאני מאמין שלך.אשר לי ברור לי כי משאלת הלב הבאה לידי ביטוי בסיפור ,או הסיפור עצמו,זו מטאפורה למשהו אחר .זה סיפור על עבודה פנימית של כל אחת מהדמויות המככבות.וכמובן של כל אחד מאיתנו.להבנתי עבודה פנימית היא לא סקס.וסקס לא נמצא במהותה או מרכזה.יש שם משהו אחר,אין לי הגדרה עבורו ,אך ברור לי שלא מדובר באירוע חד פעמי.זו הסתכלות פנימה והחוצה כל הזמן ולא לבד.מול אנשים.הסיפור מספר אירוע.זו התמודדות קטנה.
    לילה טוב.
    יעל

  3. סיגל אוראל שלום
    סיגל אוראל שלום says:

    מתאים למידותי , מתאים לכל מחשבותי מאז ומעולם , היו בי התחושות האלה תמיד והעזתי גם לחקור באופן האישי במדוייק את כל הסיפור . ואכן כאשר פה ולב שווים וישאמון מלא בחיים והשליחות היא טהורה הכול נכון הכול אפשרי גם הבלתי יאומן קיים במהותו למכביר .
    פשוט מקסים ונפלא -יישר כוח .
    באהבה אוראל

התגובות סגורות.