מהי חתונה? חלק ב'

relationship (1)כפי שהראיתי בחלק הראשון של המאמר הזה – החתונה היהודית המסורתית, מבחינה חוזית יבשה, אינה אלא הסכם שנערך בין איש ואישה, בו האישה לוקחת על עצמה מחויבות מונוגמית מוחלטת, והאיש בתמורה מעניק לה בטחון כלכלי. יש כמובן רמות גבוהות ועמוקות יותר להתקשרות הזו עצמה, אבל מהבחינה החוזית, ההסכמית, המחייבת – זה מה שמחייב: אם האישה לא אוהבת את בעלה, או לא נחמדה אליו – זו נחשבת בעיה בשלום בית, אבל אם היא שוכבת אפילו פעם אחת עם מישהו אחר חוץ מבעלה ההלכה היהודית מחייבת אותה להתגרש מיידית מבעלה והיא גם "מפסידה כתובתה" – כלומר – היא אבדה בזה את הביטחון הכלכלי שהובטח לה. בימי קדם – היו גם מוציאים אותה להורג על כך.

ומצידה האחר של המשוואה: אם הגבר מתנהג בניתוק רגשי כלפי אשתו – זה אכן עניין מאד לא נחמד וראוי לטיפול זוגי, אבל אם הוא לא מפרנס את משפחתו בכסף העומד לרשותו – בית הדין כופה אותו לשלם את מזונות אשתו וילדיו, בעת הנישואין ולאחריהם.

יש לציין כי על הגבר לעולם אין עונש מוות, בכל הקשור לדיני נישואין. עונש כזה עלול לרחף רק על ראשה של האישה. בסופו של גבר הסכם הנישואין היהודי הוא הסכם שנעשה בחברה פטריארכאלית בעלת דומיננטיות גברית ברורה[1].

כפי שכבר כתבתי, מבחינה עקרונית ההסכם הזה, גם אם אין הוא מוצא חן בעינינו הוא הסכם לגיטימי, ומי שחפץ בכך – יכול ומוזמן לחתום על חוזה שכזה גם כיום. רבים אכן עושים זאת בכל יום ברבנות. אך אני לתומי סבור שעלינו להציע כיום מסגרת חדשה של קשר זוגי, מסגרת מקודשת, עמוקה וחגיגית, אשר תביא את האהובים יחד, מתוך מחויבות הדדית – אך מחויבות גבוהה יותר. במאמר הנוכחי אנסה להציע כמה קוים מנחים לזוגיות שכזו ולטקס כלולות שכזה.

חתונה ראויה

לעניות דעתי חתונה היא צעד ענק בחיים הרוחניים של האדם – גבר כאישה. חתונה היא טקס המעבר המעביר את האדם מלהיות אדם פרטי, אינדיבידואל הקיים כשלעצמו, למצב בו הוא הופך לחלק מיחידה גדולה יותר, שהיא הזוג. אני רואה את טקס החתונה ככור היתוך אלכימי: אל תוך הטקס הזה מכניסים שני מרכיבים נפרדים – איש ואישה – בוחשים ומחממים, מברכים ומזמינים את השכינה – ומה שיוצא בצד השני של הטקס זה זוג נשוי. לא שני אינדיבידואלים נפרדים, אלא שני איברים של שלם אחד, שהוא גדול מסכום איבריו.

מסיבה זו אני רואה חתונה כצעד רוחני. כל חריגה מגבולות האגו הנפרד והמבוצר בעצמו, והרחבה אמיתית של גבולות ה'אני' היא התפתחות רוחנית. כל צעד אמיתי לכיוון ההכרה בכך שאנו לא ישויות נפרדות – הוא צעד בכיוון הנכון מבחינה רוחנית. וחתונה היא צעד שכזה – צעד אמיץ שכזה – כי יש בה גם התחייבות לפעולה על בסיס ההכרה בעובדת אי-נפרדותנו, ויש בה אמירה ברורה של נכונות ללכת מעבר לגבולות הנוח והקל – אל העומק. וזה הרי מה שחשוב. עומק.

מהי המחויבות שבחתונה?

היות וכפי שאמרתי באופן מאד ברור במאמר הקודם – מונוגמיה מוחלטת איננה עניין טבעי למין האנושי, ואני אינני סבור שעל זה ראוי לבסס את הזוגיות ואת החתונה – יש שישאלו אם כך מהי ההתחייבות שקיימת בחתונה?

אז כמובן – יש ויש על מה להתחייב, הרבה מעבר לאותה קטנוניות הקשורה לשאלת ביטחון העצמי של הגבר (שנפגע כשאשתו מגלה את עוצמת מיניותה) ולביטחון הכלכלי של האישה, שכדי להשיג אותו היא מוכנה לשעבד את גופה לגבר אחד, ולהדחיק את יכולתה הגדולה לאהוב באופן גדול יותר[2].

המחויבות שבנישואין במובנם הגבוה, לעניות דעתי, היא התחייבות לשרת זה את זו וזו את זה באהבה. טקס הנישואין הוא הסכם על שירות הדדי – שבא מתוך הכרה בהיותנו אחד, ובנכונות לתת את עצמי לאהובתי בכל דרך שתידרש למען הרבות אהבה בעולם. ההתחייבות לשרת את בן או בת הזוג היא התחיבות לעשות ככל יכולתי כדי לראות אותה או אותו באמת, ולהבין מה דרוש לו או לה עכשיו כדי לצמוח.

באהבה אין מי שצודק

בעבודתי אני פוגש מדי פעם זוגות שבאים אלי להתייעצות ולאימון. אחד הדברים שמאפיינים זוגות זה ויכוחים. יש זוגות שמשחזרים ויכוחים קבועים, שוב ושוב. אבל בואו נתבונן רגע בעצם העניין של ויכוח: מה שחשוב לכל צד בויכוח זה להוכיח את צדקתו. אך האם זה מה שחשוב לנו בזוגיות? להראות שאני צודק והשני טועה, ו"להרוויח נקודות זכות" למלחמה המתמשכת הקיימת בינינו?

ובכן – כשזוג נכנס למערכת זוגית עליו להבהיר לעצמו מה חשוב לו (ואפשר תמיד גם לעשות זאת לאחר הנישואין, בכל רגע- תמיד אפשר להתחיל מחדש). ואם מה שחשוב לו כזוג זו האהבה – אז באהבה אנחנו קודם כל לא אחד נגד השני. כשאנחנו אחד נגד השני – זו לא אהבה. זו מלחמה. זהו מאבק. לא צריך להתחתן בשביל זה. יש מזה מספיק בכל פינת רחוב.

באהבה אין מי שצודק. באהבה אנחנו מבינים שמה שחשוב זה קודם כל השדה האנרגטי שבינינו, ואם הוא צורם ובלתי הרמוני – מה זה חשוב מי צודק? הרי שנינו טעינו אם הגענו למצב שכזה. מה שעלינו לעשות זה לטפל מייד בבעיה האמיתית והיא שהחלפנו את סדרי העדיפויות – בחרנו להיות "צודקים נפרדים" במקום "אוהבים טועים ביחד".

כן – זו נקודה חשובה של בחירה: האם אני מעוניין להיות צודק-נפרד, או אוהב-טועה-ביחד?

בחתונה אנחנו הופכים לגוף אחד. ובגוף האחד – אם יד ימין טועה יד שמאל לא נלחמת בה על כך, ולא מנסה להוכיח לה שהיא צודקת, אלא הגוף כולו לוקח אחריות על כך שאיבר אחד ממנו התבלבל.

הבחירה בזוגיות רוחנית

כפי שמסביר פעמים רבות ידידי דייוויד דיידה[3] – אם מטרת חייך היא להיפתח לאלהים, כלומר להתפתח מבחינה רוחנית, או אז הסיבה היחידה להיכנס למערכת יחסים אינטימית היא רק אם יחד עם בן או בת הזוג אתם מסוגלים להיפתח לאלהים טוב יותר, עמוק יותר, מאשר בהיותכם לבד, ללא בן או בת הזוג.

יש כמובן אנשים שמטרת חייהם איננה ממוקדת בהתפתחות רוחנית, וממילא אין זו מטרת הבחירה שלהם בחיי זוגיות. מטרתם יכולה להיות של סיפוק צרכים הדדי, או היחלצות מבדידות, השגת ביטחון כלכלי או קניית מעמד חברתי. כל זה טוב ויפה, אך בעומק הדבר – אין הם משקפים אהבה. הם משקפים צורות שונות של השתמשות הדדית, ולא יותר. התפתחות רוחנית משמעה יציאה מהעיסוק הנרקיסיסטי בעצמי ונכונות לתת את עצמי לטובת משהו גדול יותר ממני עצמי – או בשפה שבה אני מעדיף להשתמש" להתמסר לאלהים".

להתמסר לאהבה

הבחירה הרוחנית לחיות בזוגיות היא בחירה להתמסר לאהבה. ללמוד לחיות יותר ויותר כיצור אוהב, ולגדול ביכולתי לאהוב מעבר לפחדים שלי. כולנו רוצים להיות נאהבים. כולנו רוצים גם להעניק אהבה, אך בדרך כלל זה מותנה בכך שנקבל אהבה קודם כל. הבחירה בצמיחה רוחנית היא בחירה לאתגר את עצמי לאהוב מעבר למה שנוח לי. לאהוב עמוק יותר, גדול יותר. ללמוד אהבה כדרך חיים – ולהתמסר לאהבה, עד שהאגו מתמוסס בה ונעלם (ומופיע שוב, ונעלם, וחוזר חלילה).

לסיום החלק הזה אני רוצה להביא מדבריו של מיקונוס בספר "לילות פרא", בו הוא מספר שבעצם הוא ואשתו נשואים לאלהים ולא רק אחד לשני:

"תראה את הבחורים האלה […] הם רווקים, וכולם שם רוצים […] להיכנס לאיזו מערכת יחסים. להוליד כמה ילדים. אין כל רע בשום דבר מהדברים הללו, כמובן," אמר מיקונוס בחיוך, ואני נזכרתי שיש לו בת בקולג', "אבל זה אף פעם לא מספק. הבחורים האלו עוד ימשיכו אחר כך להביט בתמונות של בחורות, אולי תהיה להם איזו מאהבת. הנשים האלו תמיד ישתוקקו שהבעלים שלהן יאהבו אותן יותר. אולי יהיה להן איזה רומן מהצד, או שהן פשוט יזללו הרבה ויקנו שמלות. בסופו של דבר הן יוותרו, ויסתדרו באיזה סידור נסבל, או שיתגרשו ויתחילו הכל מחדש. זה לא באמת משנה. אם אתה קשור לאובייקטים – אפילו לאנשים שאתה באמת אוהב – אתה סובל, כי הם אינם מסוגלים להעניק לך את מה שאתה רוצה מהם."

"מיקונוס, אתה עצמך הרי נשוי כבר עשרים שנה!"

"כן…." סינן מיקונוס מבין שיניו. "כן, אני באמת נשוי. אבל בזכות המורֶה שלי זכיתי להכיר גם את המא הצוחקת. אתה יודע, הגבירה הגדולה, שלא שמה קצוץ על כל ההתנגדויות והמחאות שלי. היא ירתה בי בוייטנאם, היא מגחכת כשהגוף שלי מזדקן, היא תצחק כשאמות. אני נשוי גם לאשתי – אבל זה עניין אחר לגמרי. לאמתו של דבר, שנינו, אשתי ואני, נשואים לאחד הגדול. אנחנו לא מצפים שיחסינו האישיים זה עם זו יהפכו אותנו למאושרים – אנחנו לא מצפים משום דבר – שיגרום לנו לאושר. או שאתה פתוח – וזה האושר בעצמו – או שאתה נסגר וסובל."[4]

***

[1] הדבר בא לידי ביטוי פשוט וישיר בנוסח הברכה אותה אומר הרב בתחילת טקס הנישואין כדת משה וישראל: "ברוך אתה ה'… אשר אסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין…". שאלה בהבנת הנקרא: מי הוא גוף ה'אנחנו' שהברכה מתייחסת אליו? תשובה: קהילת הגברים. אלהים אסר 'לנו' הגברים לקיים יחסים עם הארוסות, והתיר 'לנו' לקיים יחסים עם הנשואות 'לנו'. היות ואחד מאיתנו הצליח לסדר לעצמו מין מותר – אנחנו חוגגים איתו. נפלא. כבר לפני שנים מספר חדלתי מלברך את הברכה הזו בטקסי חופות שאני עורך. במקומה יצרתי ברכה אלטרנטיבית, המברכת את ה' על נס האהבה והזוגיות. על זה בעיני ראוי לברך.

[2] מקובל בעולם לחשוב שכשהסכם המונוגמיה נפתח הגבר מתחיל לשכב עם כל מה שזז, והאישה האומללה צריכה להשלים עם זה. הניסיון שלי עם זוגות שעברו מהפך שכזה מראה את ההיפך מזה: לאישה, כשהיא נפתחת, יש יכולת מולדת לאהוב הרבה. היא יכולה להכיל הרבה אכפתיות והרבה אהבה. היא יכולה להכיל הרבה תענוג והרבה מאהבים – הרבה יותר בקלות מאשר הגבר. גברים בקושי מסתדרים עם העולם הרגשי של אישה אחת, וכשהם מגלים שלהכנס למיטה עם נשים נוספות משמעו להיכנס למעורבות רגשית עם נשים נוספות, הם נרתעים ומגלים שבעצם – זה גדול עליהם. נשים – נציגות האלה הגדולה עלי אדמות – מסוגלות לאהוב הרבה יותר בגדול מגברים. ההסכמים החברתיים שקיימים כיום סיווגו נשים שכאלו כמסוכנות, כזונות וכבנות לילית. אך הבה נעיף בכך מבט: מקובל בעולם לגנות את מקצוע הזנות בכך שבו "אישה מוכרת את גופה". אלא שיש לשים לב לכך שגם בחתונה מקובלת "אישה מוכרת את גופה" – היא מקבלת הבטחה כלכלית תמורת נתינת חסדיה המיניים לבעלה. אלא שבחתונה המקובלת היא מוכרת את גופה לקליינט אחד בלבד, בעוד שבזנות היא משכירה אותו לקליינטים רבים יותר, ולזמן קצוב. הבעיה שיש באמת עם זנות איננה מונחת ב"מכירת גופה של האישה", אלא בחוסר האינטימיות שמאפיין יחסים שכאלו. אולם לא ארחיב על כך כאן.

[3] ראו אודותיו www.deida.info

[4] "לילות פרא" מאת דיוויד דיידה, הוצאת דופן עמ' 129