עץ החיים ועץ הדעת

או – תורת האהבה של העצים

שבעת המינים ושבע הצ'קרות / על תחילת העידן הפאטריארכאלי

עץ ביישן - דברים שנתגלו לנגד עיני המשתאות, עת לגמנו כוס רביעית בסדר ליל טו בשבט, מעסיס האילנות. טו בשבט תשס"ט, בית מרחב-יה, ראש פינה. תורת-מא

עץ ביישן - דברים שנתגלו לנגד עיני המשתאות, עת לגמנו כוס רביעית בסדר ליל טו בשבט, מעסיס האילנות. טו בשבט תשס"ט, בית מרחב-יה, ראש פינה. תורת-מא

בסדר ט"ו בשבט השנה (תשס"ט, 2009), כשהגענו לכוס הרביעית – הכוס שכנגד עולם האצילות – הפלגנו בשירות ותשבחות, והדרנו במצוות הסדר, ועלינו גבוה מאד. ואת אחד הדברים שלמדתי שם, או למעשה את אחד הדברים שלימדוני האילנות באצילות על עצמם – אני רוצה לחלוק עמכם. לי הוא גרם להתרגשות רבה.

כבר שנים שאני מלמד על האופן בו המציאות כולה חדורה בהתגלמות הכוחות האלוהיים ה"זכריים" וה"נקביים", שבמקורם העמוק אחד הם, ובתהליך הבריאה נפרדים הם זה מזה ולכן מבקשים תדיר לשוב למקורם הראשון ולהתאחד. כפי שנאמר בפסוק המפתח מתהלים: "אחת דיבר אלהים, שתיים זו שמעתי", כלומר מה שבמקור האלהי אחד הוא, נקלט בחושים שלנו כשניים, כי אנחנו חיים בעולם דואלי. או כמו שהפיוט של לך דודי אומר ביחס לכפילות המנוגדת של מצוות השבת בלוחות הראשונים והשניים: "שמור וזכור בדיבור אחד, השמיענו אל המיוחד, הויה אחד ושמו אחד, וגומר" – 'שמור' (את יום השבת לקדשו), אומר ספר הזוהר, שייך לעקרון הנקבי, ואילו 'זכור' (את יום השבת לקדשו) שייך לעקרון הזכרי, אך באמת נשיהם נאמרו יחד – כי הם אחד – שמור וזכור, זכר ונקבה – שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו אל המיוחד, למה? כי הויה אחד ושמו אחד ורק אנחנו שומעים דברים באופן דואלי.

בגלל ששורש הדברים באחדות, ובמציאות הם נפרדים לשניים – נולדת התשוקה להתאחד. ובאמת התשוקה האלהית הזו מתבטאת דרכנו כל הזמן, ולא רק דרכנו, שאנחנו חוסמים אותה היטב, אלא אף דרך זבובים ופרפרים שמחזרים ומזדווגים, דרך דבורים ופילים, אריות ונמרים – כל כלב מיוחם הוא למעשה הופעה בלתי מודעת לעצמה של התשוקה האלהית השורשית לאַחֶד זכר ונקבה. פרחים וחיות עושים זאת באופן בלתי מודע לשורשם, ואילו האדם שיש בו את האפשרות להיות מודע, בדרך כלל עסוק מידי באגו שלו, שנראה כחזות הכל, ואיננו פנוי לדעת שהוא והיא אינם אלא פני השטח של התשוקה העמוקה האלהית להתאחדות שלימה, שמתרחשת עתה, ברגע זה, (גם) דרכם.

בכל מקרה – כבר שנים שאני מתבונן בכוחות הללו ולומד אותם. ידידי ומורי דייויד דיידה מתיחס לכוחות הללו בשורשם ככח התודעה וככח אנרגיית החיים. לאמור: אלהים האחד הוא אור המודע לעצמו, אך ברגע שנוצר הפילוג בתודעה הדואלית, יש אור, שהוא אנרגיה, שהוא כח החיים, ויש מודעות טהורה, תודעה טהורה, שאין בה אנרגיה כלל, היא רק מודעת. האור רוצה להראות על ידי המודעות, והתודעה רוצה לראות את האור, וזה מתגלם ומתגלגל למטה עד למקום בו כה חשוב למי שיש בה עקרון נקבי להראות על ידי הזכר, שישימו לב אליה, שיראו אותה – כמה היא מאירה – והיא משקיעה לא מעט זמן ומשאבים כדי לבחור בדיוק את הביגוד והתכשיטים שיגרמו לה לזהור, ומאידך – כה נפלא למי שיש בו מן העיקרון הזכרי לראות ולחזות באור הנשי – יותר מכל דבר אחר נמשכת התודעה לאור – אם הוא בא מהאישה – היא נמשכת לאישה, ואם הוא בא מהטבע היא נמשכת לטבע, או לכל מקור אחר של זוהר (אפילו למסך המחשב…).

כל הדברים הללו הם עקרונות שאני מגלגל בנפשי ובלימודי כבר שנים, ולומד כיצד להעצים אותם ולהעמיק אותם. והנה במעמקי הכוס הרביעית של סדר ט"ו בשבט, בעת שאני יושב לי בהתבוננות, התחילו העצים להראות לי כמה דברים פשוטים, שנסתרו מבינתי העפופה עד כה.

וכך אמרו לי העצים ביום הולדתם: על מה אתה מדבר כל הזמן? על כח התודעה הטהורה וכח אנרגיית החיים, ואיך שהם אבני היסוד של המציאות הזו, נכון? שמת לב לְמה שאתה אומר בכלל?? "תודעה וחיים" – מזכיר לך משהו?? גלגל את המילים הללו עוד קצת, ממש לא הרבה, ותבין…. בטח! קפצתי – עץ הדעת ועץ החיים! איך לא שמתי לב לזה עד עכשיו? הם חייכו בסלחנות אוהבת ולא ענו על השאלה הזו, רק נתנו לי להמשיך ולהתבונן במה שזה אומר:

<p>עץ לא ביישן - דברים שנתגלו לנגד עיני המשתאות, עת לגמנו כוס רביעית בסדר ליל טו בשבט, מעסיס האילנות. טו בשבט תשס"ט, בית מרחב-יה, ראש פינה. תורת-מא</p>

עץ לא ביישן - דברים שנתגלו לנגד עיני המשתאות, עת לגמנו כוס רביעית בסדר ליל טו בשבט, מעסיס האילנות. טו בשבט תשס"ט, בית מרחב-יה, ראש פינה. תורת-מא

"ויטע הויה אלהים גן בעדן מקדם… ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע". שני עצים, שני עקרונות, האחד עץ החיים, והוא העיקרון הנקבי, והוא החיים עצמם, ואין בהם פירוד, והשני העיקרון הזכרי, והוא עקרון מפריד בין טוב ורע, פסול וכשר, אסור ומותר. בנקביות אין הפרדה – הכל חלק מהכל – לכן אנחנו מסמלים את הכח הזה ככח מעגלי – ללא התחלה וללא סוף, כשכל הנקודות שוות במרחקן מנקודת המרכז. והזכריות לעומת זאת מבקשת לדעת ועושה זאת על ידי הפרדה וניתוח של המציאות, לטוב ולרע וכדומה, ולכן אנחנו מסמלים אותה בקו ישר, שכשהוא נכנס אל המעגל הוא חוצה אותו לשניים, כמו הירח שנחלק לצד מואר וצד אפל. אהה! לכן אנחנו גם רואים בנשי את כח החיים ובמובן רב את הזכרי כ'מוות' – לא במובן הרע של הדבר, אלא במובן העמוק – בו משתחררת התודעה מן החיים – ומקבלת עליהם פרספקטיבה מבחוץ – כשם שכל מי שיש בו זכריות מבקש כל הזמן לעשות, אם זה בתחום המדעים או בתחום המדיטציה, או אם זה עם כוסית של ויסקי על הבאר…הזכריות מבקשת להתנתק מעוצמת שטף החיים, לפעמים לברוח, ולקבל פרספקטיבה על החיים מבחוץ. שם היא מרגישה בבית. הנקביות מרגישה בבית בתוך שטף החיים, כשהכל קורה, הכל זורם, הכל מרגיש וחי ופועם, הכל מלא. אבל התודעה הטהורה – הדעת – מרגישה בבית כשהכל ריק. לא מלא.

ולכן אמנו חוה נמשכה לאכול מפרי עץ הדעת דווקא. היא לא נמשכה לעקרון הנקבי של החיים – כי היא עצמה החיים – היא הרי "אם כל חי" – היא נמשכה לעקרון הזכרי של עץ התודעה. ושם פגש אותה הנחש, הרבה יש להגיד עליו אבל עכשיו נסתפק בכך שהוא סמל פאלי ידוע – ולפי התפיסה הידועה בקבלה בא עליה באופן מיני והכניס בה את הדעת של עץ הדעת. ברור לא? ככה אוכלים מפרי עץ הדעת.

ואנחנו אכלנו אותה יחד איתה. עד אז היה גן עדן. עד אז לא שלטה בנו, באנושות כולה, התפיסה הזכרית-פטריארכאלית. לאחר האכילה הזו, בא הגירוש. אנחנו עצמנו גירשנו את עצמנו מגן העדן – כי נכנסה בנו הדעת הזכרית, המפצלת, וכמו חומר חזק מאד קרקשה את בני מעיינו עד שהקאנו את עצמנו מעדן החיים שקדמו לאכילה הזו.

עץ החיים עומד עדיין, כל הזמן, "בתוך הגן" – כלומר בפנימיות הדברים כולם, כפי שמלמדים גדולי החסידות. אבל כדי לטעום ממנו צריך לעבור בהצלחה את מבחן "הכרובים ולהט החרב המתהפכת" השומרים על דרך עץ החיים. וכדי לעבור זאת בהצלחה – עלינו להצליח לעכל היטב תחילה את פרי עץ הדעת. בלי להקיא. כלומר – בלי להקיא את עצמנו החוצה, בלי להקיא את נשמתנו מעצמה, בלי לקבל בחילה מעצמנו… לעבור היטב את הדרך בעץ הדעת – עץ הזכריות המפרידה – ורק אז לדעת באמת – לדעת אישה – לדעת את עץ החיים ולעשות אהבה.

העידן הפטריארכאלי בו (אם אנחנו לא מובטלים אז) אנחנו מתפרנסים בזיעת אפנו המלוחה, והאישה מקוללת בצער, והאדמה מקוללת להצמיח לנו מרורים וקוץ ודרדר – העידן הזה הוא באמת לא גן עדן.

אבל אין דרך חזרה, כמו שבחיים לא חוזרים אחורה אל הילדות, לא מריצים את הסרט אחורה, אבל ניתן בהחלט לעבור בהצלחה את שלב הבגרות כך שלמרות הבגרות הזו שב אליך טל ילדותך. רואים את זה לאנשים גדולים בעיניים, יש בהם חיות, ילדות חדשה, רעננות שבאה על בסיס הבגרות והאחריות וכל מה שזה אומר. אין דרך חזרה לגן עדן אבל יש דרך להתקדם לגן עדן, רק שהדרך שמורה בסוד הכרובים, האחראים לשמור שמי שלא ראוי לא יוכל להיכנס ולנגוס מפרי עץ החיים העסיסי של הנשיות העליונה ולחיות לעולם כמו מטומטם.

צריך לאכול היטב את פרי עץ הדעת, כמו שאוכלים מרור בפסח, ו"מי שבלע מרור לא יצא ידי חובתו" כי צריך ללעוס את זה היטב. רוב האנושות לא מעכלת היטב כבר כמה אלפי שנים את פרי עץ הדעת הזכרי, ויוצרת חברה הנשלטת על ידי רדידותם של גברים מבוהלים, המדחיקים ומכחישים, לא חברה המובלת על ידי עומקה של הזכריות (ויש לה עומק לזכריות)…

חברה בעלת דומיננטיות זכרית רדודה זה מה שיש כיום, בישראל ובעולם כולו. זכריות רדודה מתדפקת שוב ושוב על שערי הרחם של גן העדן הנשי האסור, הנעול בפניה, החבול מהסתערותה המתמדת בניסיונותיה חסרי המעוף לקטוף את פרי עץ החיים ולחטוף.

כל זאת הראו לי העצים השנה בנדיבותם, ביום הולדתם. ואני להם תודה.