דרכים שונות של תפילה שהתפללתי בחיי

"אילו פינו מלא שירה"

על התפילה

אוהד אזרחי

(המאמר נכתב בימי קהילת המקום במצוקי דרגות. אולי ב 2003?)

שבת בבוקר. אני זוכר ימים שבהם גרתי במדבר וכל שבת היתה מוקדשת לטיולים רגליים אל ואדיות מדבר צין.

בחסידות בעלז

אחר כך היו שבתות רבות בהן לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש הייתי פותח את הבוקר בטבילה במקווה קטן יחד עם עוד עשרות חסידים דוברי יידיש. לפי מנהג המקובלים לא הייתי מתנגב, שיספגו המים בבשר ויזככו את הגוף. רטוב מעט הייתי נכנס אל אולם הישיבה ולומד מתוך ספר חסידות מאמרים המלהיבים את הלב ואת השכל לדבקות ועבודת הבורא, עד שהרבי נכנס. אז היו כל הספרים נסגרים באחת, והתפילה החלה.

להתפלל עם הרבי – עם הצדיק – לא היה אותו דבר כמו להתפלל לבד או סתם במניין של יהודים. זו הייתה תפילה שהעוצמה הרוחנית הורגשה בה. הרבה מילים אמרתי אז מהר מהר, עד שידעתי תוך זמן קצר את הסידור בעל-פה, ובמבטא יידישאי למהדרין. כל מילה הייתה חשובה. מבלי לדעת בדיוק למה, האמנו שכל מילה מכוונת בדיוק לצינורית דקיקה של שפע שם בשמים, ורק אמירת הנוסח כולו מתוך כוונה של דבקות אמיתית ולב נשבר יכולה לפתוח שערים אמיתיים אל הבורא יתברך.

בחב"ד

אחר כך באו שבתות אחרות. המקווה נשאר כפתיחה רטובה של היום הקדוש, אבל לאחריו, כחסיד חב"ד העסוק בהתבוננות חסידית הייתי חוזר לחדרי ומתבודד כמה שעות עם מאמר קבלי. רק כשהיתה מתרחשת כמו מאליה פתיחת הלב ידעתי שהגיעה העת לתפילה, וזו היתה תפילת יחיד. כל היהודים החביבים של השכונה כבר אכלו להם צ'ולנט ופזמו מזמורי שבת מתוך הכרס המלאה, ואני רזה ושדוף הייתי מתנדנד עטוף בטלית כל אותן שעות, לבדי בפינת החדר, עולה ועולה ועולה…

התפילה שלי בבת עין

אחר כך באו שבתות בהן הייתי עולה עם אשתי לטבילה במעין. אז כבר גרנו שוב בחיק הטבע, אבל היה זה טבע שונה. לא עוד מדבר גדול שלוקח את העין אל המרחב האין סופי, כי אם נוף מבותר של הרי יהודה, מעוטר בעצי תאנה עתיקים ומעט אורנים צעירים של הקרן הקיימת. המעין שבקע מן הסלע חמש דקות מפתח ביתנו קיבל אותנו תמיד בברכה, ותמיד גילינו כמה נפלאים המים. ואחר כך הגיעה עת ההתבודדות. ביער האורנים או בשדות הבור הייתי הולך ושומע מרחוק, מן ההר השני, את המיית המתפללים בבית הכנסת. אבל בית התפילה שלי היה ההר, וספסליו היו סלעי אבן גיר, ותקרתו של שמים כחולים והמניין כולל ציפורים וזבובים ולפעמים היה בא גם נחש ומצטרף לתפילה בדרכו, מתחת לאבן שמתחת לעץ התאנה.

תפילתי נטשה כבר אז את הנוסח המקובל של הסידור, והיתה מרחפת סביבו בחופשיות. נכנסת ויוצאת בו, מחברת קטע אחד במשנהו ומאלתרת כמו בג'אם-סשן עם כל המלאכים נגני הסקסופון השמימי.

היו דברים שכבר לא יכולתי לומר אז ולהישיר מבט אל על. ידעתי למשל שאני חסיד גדול של הכח הנשי ביקום ולא יכולתי להמשיך ולהודות לבוראי על שלא עשני אישה. זו היתה ההתחלה. החלטתי להודות על "שעשני כרצונו", להודות בלשון חיוב על מי שאני, ולא להודות על מי שאני לא.  ידעתי שהתלמוד טוען שהנביאים גם הם שינו את נוסח התפילה שכביכול נקבע כבר על ידי משה. התלמוד משבח את הנביאים ירמיה ודניאל על שהשמיטו מתאריהגבורה של האל משום שלא הרגישו כנים להביט על מאורעות החורבן ולשבח את האל על היותו גיבור ונורא. "נכרים מכרכרים בהיכלו! איה גבורותיו??? בניו נמכרים אל בין האומות! איה נוראותיו???" אמרו הם ולא היו מסוגלים עוד לומר "האל הגדול הגיבור והנורא" בתפילתם.

התפילות שלי הפכו למגוונות עד מאד. לא כל אדם היה מכיר בהן כתפילה. לעתים הן היו שותקות עד מאד, כמעט ללא מילה. רק תפילה שבהויה, לא תפילה שבדיבור. צרפתי את העצים למניין ויום אחד כהגעתי ליער וגיליתי שאנשי קק"ל גדעו את אחד מן העצים במעגל התפילה הקבוע שלי הרגשתי אבל, כמו על חבר טוב, ויחד עם שאר העצים אמרנו קדיש.

ושוב בירושלים

שבת בבוקר. לעתים אני סתם מסתלבט לי במיטה, קם מאוחר ונהנה עד מאד לשמוע את קולות המשחק של ילדי, או להתעורר מנשיקה של בני הקטן שחוקר מתי כבר האבא הפדלאה שלו יקום לשחק איתו. כוס התה בבוקר של שבת איננה כמו כוס תה בסתם יום של חול. בכל הדברים הבנאליים יש פתאום חגיגה. עוגיות שאפתה אשתי, פלח אבטיח ביום שרבי ומבוכים הבנויים מקוביות עץ שעלי לנסות ולחצות, להלחם במפלצות פלסטיק ולזכות מחדש בחיי לקול צהלותיו של בני. הכל הפך לתפילת שחרית לשבת. ואם הוא מצליח לסחוב אותי גם עד לגן השעשועים הרי זו תפילת מוסף. הרבה דתיים מגיעים לשם ישר מבית הכנסת אחר התפילה עם טליתות מקופלות בשקיות קטנות של בד סטן, ואני מכיר את המוני המילים ששפתותיהם דשו בנעימה ידועה ואמן יהא שמיה רבה. האותיות כמו עוד מרחפות סביבם בתוך ההילה המקיפה את ראשם, צפופה מאד וקשה לראות מבעדה את פניהם. אותיות לבנות עם כנפיים של מלאכים. אותיות שחורות כבדות משעמום, נמרחות כמו מפלי שומן. אותיות קצרות וחדות של חוסר סבלנות ולשון הרע, צהובות ודוקרות. אותיות כחולות של פנטזיות וחלומות בהקיץ על מחוזות אחרים רחוק רחוק מבית הכנסת.

בקהילת המקום

בשבת בבוקר אני קם והולך לחדר האוכל, שותה כוס מיץ תפוזים ומנשנש משהו עם חברים ותלמידים מקהילת "המקום". על הדשא החרוצים שבינינו כבר עושים צ'י-קונג ומתפללים עם דניאל יעקובסון את תפילת העצמות היבשות הקמות לתחיה בחריקה. זו תפילת עולם העשיה. אחר כך יושבים במעגל. פה ושם יש מישהו ומישהי עם תוף וגיטרות וקלרינט. היום התפילה אינה אלא שירה. רק שירה שחוזרת שוב ושוב במעגלים של מה שנקרא בלעז צ'אנטינג. מה שפחות דיבורים. שוב ושוב אנחנו שרים את אותה השורה: "מודה אני לפניך רוח חי וקיים". זה הכל. רק הודיה גדולה. ואילו פינו מלא שירה כים. זהו. רק אילו. ללא הסבר של מה היה קורה באמת אילו היינו מלאים שירה כים, שהרי זה ברור – אילו פינו היה מלא שירה כים היינו מלאים שירה כים. ובאמת אנחנו שרים לפעמים כמו הים בהמון גליו, שרים לאט ובשקט, וגם מהר ומתלהב, ונעים בין זה לזה.

תפילת שבת בקהילת המקום במצוקי דרגות. 2001

קריאת שמע התקצרה לנו באופן טבעי. כבר קודם לי היא התקצרה. אבל אולי לא נכון לקרוא לזה התקצרות, כי חלקה התארך וחלקה האחר התקצר. ככה דברים קורים כשהם משתנים מתוך תנועה אורגנית. המנהג היהודי הרגיל הוא לומר את הפסוק הראשון "שמע ישראל אדוני אלהינו אדוני אחד" ואחריו בשקט בשקט ללחוש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – לחישה שמכוונת אל השכינה, שאף אחד לא ישמע חוץ ממנה. ואז קוראים שלוש פרשיות: פרשת האהבה, פרשת השכר והעונש ופרשת ציצית. אבל עיקר הענין הוא, גם לפי ההלכה, לקרוא את הפסוק הראשון והפרשה הראשונה – וכך זה קורא לנו. את הפסוק הראשון, זה שמדבר על האחדות הגדולה, שממנו משתמעת מצוות היחוד, אנחנו אומרים לאט. מילה שלימה בנשימה שלימה, ושומעים אותו מתנגן בתוכנו כמו צלילים של עוּד, מתגלגל אל הקרביים. ואחריו באה פרשת האהבה המוחלטת. פרשת ההתמסרות. זו שדורשת כמו אהובה בלהט התשוקה – אהוב אותי עוד, אהוב אותי ורק אותי בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך! זכור אותי תמיד, כתוב את שמי בגרפיטי בכל מקום כמו אוהב מטורף שאינו יכול אלא לכתוב את שמה של אהובתו עם לב וחץ בכל גבעה ועל גזע כל עץ רענן. כתוב אותי בגרפיטי על מזוזות ביתך ושעריך, עשה ממני פירסינג על לבבך ובין עיניך! פרשת האהבה התובענית הזו, שהיא קצרה ויש בה משהו כה מוחלט וכה ילדותי אפילו, נאמרת כמו ברדיו בשעה שש בדיוק. ולפניה קריאת שמע עצמה. י-ה-ו-ה אלהינו י-ה-ו-ה א-ח-ד. נסה לומר את השם הקדוש הזה ללא ניקוד בכלל, כפי שהוא באמת מופיע בתורה, והוא יהיה פשוט כמו הוצאת אויר, פשוט כמו הנשימה עצמה (אות הוו איננה אמורה להשמע בעברית קדומה כמו V באנגלית אלא כמו W. העיצור של V הוא צלילה של האות ב ללא דגש). שם הויה הוא נשמת החיים. יש מן החוקרים הסבורים כי השם הזה נתגלה לעבריים במדבר והוא קשור עם צלילי הרוח, כמו שאומרים רוח בערבית : הוו'ה. רוח החיים מפעמת בתוכנו לאט וחזק, נשמת החיים היא נשמת ההויה.

אחר כך אנחנו שרים ביחד "אדוני שפתי תפתח, ופי יגיד תהילתך" – ניגון נפלא שלמדה להקת שבע מרב אמריקאי אחד מתנועת ה Jewish Renewal ולימדה את כולנו. זו תפילה קטנה לפתיחת הלב והשפתים לתפילה. כששאלו את החוזה מלובלין מה הוא עושה בכל השעות הארוכות בהן הוא מתכונן לתפילה הוא ענה: "אני מתפלל שאוכל להתפלל"… כי גם עצם היכולת להפתח באמת בתפילה איננה מובנת מאליה. צריך להתפלל שנוכל להתפלל, שיפתחו השפתיים ויצאו הדיבורים ישר מן הלב, ללא מעצורים, דיבורים של שבח והלל ובקשה ותודה. ה' שפתי תפתח, ורק אם תפתח אותן – אז פי יגיד תהילתך. התפילה עצמה היא חסד אלהי, וכמו שאומר ידידי דויד "ברוך השם שיש השם"…

תפילת שמונה עשרה היא תפילת הלחש, תפילה חרישית בין אדם לקונו. ניסחו אותה אנשי כנסת הגדולה. אנשי הסנהדרין וחכמי יבנה עד ימיו של רבי עקיבא עוד הוסיפו שינויים ושיפצו בה, מילה פה משפט שם. אחר כך היא נקבעה כנוסח ליטורגי מחייב, שכל יהודי אמר שלוש פעמים ביום עד שבאו אבותינו אנשי ההשכלה וחכמי הציונות וביטלוה.  משבטלוה חכמי הציונות נשארה הדממה. נשאר השקט. נשאר החלל הריק בין אדם לקונו. יהודים דתיים מרגישים כיום מחויבות גדולה למלא את החלל הזה במילים. מילים ועוד מילים, שלא ישאר השקט בינם ובין האלהים, שתמיד יאמר שם משהו. מה חושף השקט הזה שכה חשוב לחפות עליו במילים?

שתיקה

חלקנו שותקים כמה דקות אל מול האלהים, ואולי איתו ממש. אולי בתוכו אנחנו שותקים והיא שותקת בתוכנו, השכינה, כמו אהובה ותיקה שלא זקוקה למילים כדי לדעת. חלקנו אומרים כמה מילים, מתוך הסידור או מתוך הסדר שבלב, או חוסר הסדר. הכל בסדר. אינני יודע באמת מי אומר מה וכמה ולמה. אני רק יודע שטוב להתפלל שם. התפילה מוצאת אותי בקהילה שלי, והיא מתפללת. אוייגן הריגל כתב ב"זן ואמנות הקשת" איך למד לירות בקשת אצל מורהו היפני. כל עוד אתה עומד שם ומכוון ורוצה לפגוע ויורה – אין בכך כלום. אז אתה יורה ויורה, עד שיום אחד אתה כבר לא יורה, אבל "זה יורה!". החץ נורה מן הקשת כמו מעצמו, ואז, ללא צורך או רצון לפגוע, שיכול רק להפריע, הוא פוגע בדיוק במרכז המטרה. ככה זה גם עם התפילה. אתה מתפלל ומתפלל, פעם פה ופעם שם, פעם עם הרבי מבעלז ופעם עם הרבי מלובביץ' ופעם עם העצים ופעם לבד ופעם עם קבוצה זו או אחרת, וזה טוב ונחמד, עד שבא יום כזה שבו "זה מתפלל". אז אתה יודע שהתפילה נשמעת במלואה, היא פוגעת בדיוק במקום. ברוך המקום ברוך הוא. אלהים איננו רק זה שמקשיב לתפילתך, הוא גם אומר אותה דרך פיך. בדיבור או בשתיקה – מה זה באמת משנה?

בתפילה רגילה יש בדרך כלל סוג מסוים של שניות – יש אני ואתה, אני ואת. יש אלהים ואדם. מתפלל ומי שמתפללים אליו. אבל יש גם לפעמים שהתפילה מתפללת את עצמה, ואז האלהים מתפלל אל עצמו ואתה איננו קים שם בכלל.

ההויה עשירה ומלאה, ואנו מתפללים כמנהג אבותינו שחיברו תפילות וכמנהג אבותינו ואמותינו הציונים שבטלו תפילות ויסדו מושבות, וכמנהג אבות אבותינו מזמנים קדומים, כאן על הארץ הזו, שעוד לא ידעו בכלל כי למה שהם עושים יום יום קוראים בימינו "יהדות". הם עבדו אל האדמה ועבדו את האלהים, הם התפללו לאל ולאלה, להויה ולאשרה, לעיתים על אפם וחמתם של כמה נביאים שרתחו על כך מזעם. הם יצאו עם הצאן למדבר יהודה, וכאן, ממש כמונו היושבים בקהילת "המקום" מעל לים המלח ושרים – הם חיברו כמה מזמורי תהילים: "מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. אלהים אלי אתה אשחרך. צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף בלי מים. כן בקדש חזיתך לראות עזך וכבודך. כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך" (תהילים סג').

יש לפעמים שהשפתיים משבחות ויש שכל הויתך משבחת או קוראת ומבקשת, או מלאת הודיה. רבי שמחה בונים מפשיסחא המשיל לכך משל ואמר: כשעני מגיע אל העשיר לבקש על מחסורו, אך הוא לבוש לבוש מהוגן, עליו לספר לעשיר על מכאובו ומצוקתו כדי שהלה יבין במה מדובר. אך כאשר העני מגיע אל העשיר והוא לבוש בלויי סחבות וכל כולו אומר מחסור – אין צורך לפרט ולומר כלום. הוא יכול לומר לעשיר – רק הבט עלי ודע את בקשתי. כך אמר דויד המלך בתהילים "ואני תפילה" – כלומר – אני עצמי התפילה. אינני צריך לספר לך, ריבונו של עולם, את צרכי ומכאובי כי הם צרובים בבשרי. אני עצמי התפילה, רק הבט בי ודע. זו תפילה שבשתיקה, כאשר האדם מחובר כולו עם הוויה רגשית כלשהי – בין אם מדובר במחסור או בשבח והודיה – לעיתים אין הוא צריך לומר מילה. הווייתו אומרת את המילים כולן.

ולפעמים יש צורך כזה להתפלל במילים ולא רק בשתיקה. יש צורך לשיר ולרקוד ולבקש ולהודות. המילים רוצות לצאת מן השפתים – וגם אילו פינו היה מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו לא היינו מספיקים להודות את כל מה שבאמת היינו רוצים להודות עליו. על כל נשימה ונשימה, על כל פרח על כל ענן. על כל חיבוק שמישהו חיבק אותי – שדרכו ההויה כולה אומרת לי כמה אני אהוב, ועל כל נזיפה שקבלתי שדרכה מתקנים את דרכי – גם כשזה כאילו לא נעים לי. על הילדים שלי שצומחים, ועל האהבה, ועל התענוג, ועל אין סוף דברים נפלאים שקורים ממש כל יום, כל רגע, כל שניה.

זן ותפילה

לא מזמן הייתי בארה"ב והוזמנתי לקחת חלק בכינוס של מורי זן בודהיזם. הרבה פעמים עשינו סבב שבו כל אחד אומר כמה משפטים שיוצאים לו ישר מן הלב, ללא ביקורת. אחד מן המורים שמנהל מרכז זן בדרום מרכז היבשת ישב בשיכול רגליים, לבוש בקרחת מסורתית ובמין אפוד שעוטים נזירי הזן על החזה ודיבר על העבודה שלו באזור בו הוא חי, ועל האינטראקציה עם הכמרים הקתולים. הוא רואה אותם מתפללים בטבע, ופתאום, כך סיפר, עולה בו הצורך הפשוט והאנושי כל כך להתפלל. לסגור את גלימת מורה הזן בארון, ולהתפלל. לא לעשות מדיטציה ולהרהר בריקות ובאחדות ובכך שהכל ריק, רק פשוט לפתוח את הלב ולעמוד לפני אלהים ולהתפלל. זה היה נחמד לי לשמוע. אחר כך הודיתי לו על כך בארוחת הבוקר, כי אני מכיר את התחושות הללו כה טוב מתוכי…

כשיש לך צורך נפשי להתפלל, לימד רבי נחמן, אל תזוז מן המקום בו אתה נמצא, כי לפעמים האנרגיה של המקום הספציפי הזה גורמת להתעוררות הלב. תפוס את הרגע ושפוך נפשך בתפילה. אינך חייב "לדעת להתפלל". כל אחד יודע. להתפלל אל האלהים זה לדבר עם החבר הכי אינטימי שלך בשפת היום יום, להתוודות לפני הפסיכולוג הכי ותיק שנותן את שרותיו בחינם, לדבר אל מי שכולו אוזן, לדבר אל האהבה בעצמה. הרבה אנשים הרסו לנו את הדימוי של האלהים כאשר ציירו אותו בדמות הזקן הקטנוני שעסוק כל הזמן בלהציץ לכולם אל עולמם הפרטי ולשפוט ולהעניש ולתת פרסים לילדים הטובים ירושלים. אלהים שכזה איננו ראוי לאהבתנו, מקסימום לרחמים גדולים מצדנו. ובאמת רחמנות גדולה על השם יתברך שככה עשו לו, שאנשים קטנים ציירו את דמותו בצלם פחדיהם ואימתם. אנשים שלא ידעו אהבה מהי הפכו את קלסטר פניה של ההויה ללימון חמוץ. אבל כולנו יודעים עמוק בלבנו את הצמאון הגדול לאהבה הגדולה, האלהית, שבאמת מוצעת לכל, בכל עת ובכל שעה. וכשנפתח פתאום הלב לתפילה, אומר רבי נחמן, תפוס את הרגע. תפוס את המקום, ופתח את לבך אל המקום.

מסופר שפעם אחת בא הבעל שם טוב לבקר בעיירה אחת. כל המתפללים יצאו לקראתו אל מחוץ לבית הכנסת כדי לקבל את פניו ולהזמינו לדרוש שם את דרשתו. הבעל שם טוב כמעט ונכנס אל בית הכנסת, אך נעצר בפתח הדלת ולא נכנס. שאלו אותו הקהל שעמדו בחוץ מפני מה כבודו איננו נכנס? ענה הבעל שם טוב ואמר: אינני יכול להכנס. צפוף פה מאד. צחקו אנשי בית הכנסת ואמרו: איך יכול להיות שצפוף שם בפנים, והרי כולנו עומדים אתך כאן בחוץ! ענה הבעל שם טוב ואמר: צפוף שם בפנים לא מאנשים אלא מתפילות. כל החדר מלא בתפילות שלא היו להן כנפיים ולא פרחו ועלו למעלה.

תפילה עם כנפיים היא תפילה שיש בה אהבה ויראה. כנפי הציפורים הן כמו הידיים בבני האדם, ובאילן הספירות הן מייצגות את ספירת החסד והגבורה, שהן האהבה והיראה. כך מלמד ספר הזוהר. האהבה נדרשת כדי שתפילתנו תהיה תפילה, וגם היראה נדרשת, אך אין זו יראת העונש, או פחד שמכווץ את הנפש, זו יראת הרוממות – התחושה העמוקה שיש קסם גדול בהוויה, קסם מופלא, שלמולו חיינו הקטנים על כל טרחתם האין סופית ועל כל המרוץ הבלתי נלאה אחרי התואר והכסף והכבוד והוילה והגיזרה נראים כה מגוחכים… כה מגוחכים… השילוב בין היראה הזו, שאומרת לך שיש משהו אמיתי וגדול ומופלא, ובין המשיכה העצומה של הנפש באהבה עד אין תכלית אל הסוד הטמיר הזה שקורא לך ומפתה אותך לעזוב הכל, ללכת לך מארצך ומולדתך ומבית אביך ואמך, ולהתמסר. השילוב הזה בין האהבה והיראה הוא הנותן כנפיים לתפילה, והוא שמאפשר לה להתרומם מהבלי העולם הזה על טרחנותו המיגעת וללכת למקום אחר – למקום נקי וטהור, למקום של אמת, למקום של אלהים.

כבר שבת בצהרים. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ועל כל ישמעאל ועל כל יושבי תבל ואמרו אמן!