האישה והירח – סוד העיבור

האישה והירח – סוד העיבור

אוהד אזרחי

הלוח העברי מושתת על הירח. אבל, כידוע, שונה הוא מן הלוח המוסלמי בכך שאין הוא נשען על הירח בלבד, אלא דואג לויסות מתמיד בין השנה הירחית והשנה השמשית[1]. חודש הרמדאן המוסלמי נודד על פני עונות השנה משום שהשנה המוסלמית איננה מתחשבת בשנת השמש, אולם עונות השנה נקבעות על פי מסלול כדור הארץ סביב השמש מבלי להתחשב בשנה האיסלאמית. כך היה קורה גם ללוח המועדים העברי אילולא למדו חז"ל מהתורה כי עליהם לדאוג לכך שהמועדים יחולו בעונה קבועה.

את הדבר הזה למדו חז"לנו מן הפסוק האומר: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם" (ספר דברים פרק טז, א). אחד הדברים שניתן ללמוד מן הפסוק הזה הוא שחג הפסח צריך לחול תמיד באביב, זאת למרות שאת חדשי השנה אנו מונים לפי מחזור התמלאות וחיסור הירח. וכך קבעו חכמים את הלוח העברי המקובל עלינו כיום (בימי בית שני היו גם לוחות יהודיים אלטרנטיביים, והמפורסם שבהם הוא הלוח הנמצא ב"ספר היובלות" שמסדר את השנה העברית ומועדיה באופן אחר). הלוח העברי שם לב הן לחמה והן ללבנה. את החודשים אנו מונים לפי מולד הלבנה, שהוא חידושו של החודש, אך דואגים שחודש ניסן – "חודש האביב" – יחול תמיד אכן בתקופת האביב, על ידי כך שאחת לכמה שנים אנו "מְעַבְּרִים" את השנה. העיבור מוסיף לשנה חודש אחד נוסף, שדוחף את ניסן בחזרה אל תקופת האביב, הנקבעת על ידי יחסי כדור הארץ והשמש.

השנה הזו בה אני כותב את המאמר, שנת תשס"ג, היא שנה מעוברת. שנה בעוברת היא בעצם שנה בהריון. חודש אדר א' הוא העובר, השנה היא האם, אך מי הוא האב שעיבר אותה? ואולי אין זה מן הנימוס לשאול שאלה שכזו?

בכל מקרה, השנה המעוברת מעידה כי בתפיסה העברית הקדומה השנה, כישות, נתפסה כישות נקבית. אך לא רק השנה, אלא גם החודש. "חודש מעובר" יש לנו בתדירות הרבה יותר גבוהה בלוח השנה העברי. חודש מעובר הוא חודש שיש בו שלושים יום, ולא רק עשרים ותשעה ימים. בחודש מעובר חוגגים שני ימים של ראש-חודש, את יום ל' לחודש שנגמר ואת יום א' לחודש החדש.

חמור בשבת

בעבר היו מקדשים בישראל את חודשי השנה לא על-פי לוח קבוע מראש, אלא לפי הראיה. מי שראה את מולד הירח החדש היה מעמיס עצמו על חמורו, אפילו בשבת(!) ורוכב אל בית הדין הגדול. שם היו מקבלים אותו בחגיגיות, גם אם הגיעו כבר מאה עדים לפניו, ומקבלים את עדותו רק לאחר חקירה ודרישה מדוקדקת:

"…וְאוֹמְרִים לוֹ: אֱמֹר, כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה? לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמַָּה, לִצְפוֹנָהּ אוֹ לִדְרוֹמָהּ? כַּמָּה הָיָה גָבוֹהַּ וּלְאַיִן הָיָה נוֹטֶה, וְכַמָּה הָיָה רָחָב?…
דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּטַּבְלָא וּבַכֹּתֶל בַּעֲלִיָּתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת וְאוֹמֵר, הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָזֶה?" (משנה, מסכת ראש השנה, פרק ב).

וכך קרה שלעתים לא נמצאו עדים שראו את הירח החדש בלילה הראשון, אם משום שרקיע היה מעונן או משום שעדותם לא היתה בהירה, ורק בלילה השני ניתן היה לראות את הירח היטב, ולקדש את החודש המתחדש עלינו לטובה. אז היו מונים את היום הקודם כיום שלושים לחודש הקודם, ונוהגים בו מעט חגיגיות, ואת היום הבא היו קובעים כיום הראשון לחודש החדש: "רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר: מְקֻדָּש! וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו: מְקֻדָּש! מְקֻדָּשׁ!" (שם).

התחדשות

המושג "חודש" מעיד על עצמו מתוך עצמו כי הוא קשור ליכולת ההתחדשות. שנת השמש המחולקת בלוח הכללי לשנים עשר חלקים, איננה באמת ראויה להקרא שנה של שנים עשר "חודשים", כי מה בטבע מתחדש כשינואר מתחיל או פברואר? התאריכי ה"חודשים" בלוח הכללי אינם קשורים להתחדשות הטבע, אבל החודש העברי הקדום תלוי כולו במולד הירח, בהתחדשות הלבנה.

המילה "חודש" בעברית המקראית הקדומה לא ציינה רק את חודשי השנה, אלא גם את היום הראשון להתחדשות הלבנה, מה שנקרא כיום "ראש חודש". כך אנו רואים בשיחה שהתקיימה למשל בין דויד ויהונתן, כשיהונתן אומר לאהובו דויד: "מָחָר חֹדֶשׁ" (שמו"א, כ), כאילו אמר לו – מחר חלה התחדשותה של הלבנה.

העברים הקדומים חיו קרוב לטבע, ומצבו של הירח היה דבר ממשי ומוחשי עבורם. תהליך המילוי של הירח ותהליך הזדקנותו והתמעטותו נתפסו תמיד, באופן מודע ובלתי מודע, כסמלים גדולים ללידה, נעורים, בשלות וזקנה, מוות ולידה מחדש. הלבנה עוברת (עד היום) בכל חודש את כל המסלול הגדול הזה, ומזכירה לנו את מהלך חיי האדם, במילואם.

יום של נשים

קיימת מסורת עתיקה בעם ישראל לפיה ראש-חודש נחשב כיום חג מיוחד של נשים. הדברים מובאים כבר בתלמוד הארץ ישראלי (מסכת תענית, פרק א') ואף נקבעו כהלכה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תיז), הכותב כי: "…הנשים נוהגות שלא לעשות בו מלאכה". אולם לא תמיד ברור מה מקורם של מנהגים עממיים, ובפרט מנהגים של נשים, לתועדו פחות בכתובים. לא ידוע לנו למשל מתי התחילו הנשים לחגוג את ראש החודש, ומאיזה טעם? הגברים, שכתבו מאות שנים אחר כך את ספרי המדרש וההלכה, לא תמיד ידעו לענות באופן ודאי על כך. מדרש אחד מן המאה השביעית מנסה לומר כי הקב"ה נתן לנשים את ראשי החודשים כיום חג פרטי שלהן, כבר בסיני, משום שלא לקחו חלק בעשיית עגל הזהב (פרקי דרבי אליעזר, פרק מד). אולם אחד הספרים שנכתב באשכנז בימי הביניים – "אור זרוע" שמו –  כבר כותב את הדבר המתבקש ומובן מאיליו: הנשים חוגגות את התחדשות הלבנה משום שגם הן מתחדשות בכל חודש, עם המחזור החדשי של הוסת:

"לפי שבכל חודש אשה מתחדשת וטובלת לבעלה, ומתאוה להיות חביבה עליו כאילו היתה חדשה, כמו הלבנה שמתחדשת ומתאווין לראותה, לכך הוי ראש חודש יום טוב של נשים"[2].

מסתבר הדבר שנשות ישראל נהגו עוד בזמנים קדמונים לחגוג את התחדשות הלבנה, שהיתה קשורה גם למחזור החדשי שלהן. יתכן מאד שמנהג נשים זה איננו מיוחד לבנות ישראל דווקא, אלא זהו מנהג שנהגו הנשים בכנען, עוד בתקופות הקדומות מאד, אולי אף בימים פרה-היסטוריים.

מנהגים רבים נוסדו בישראל הקדומה תחת אור החמה היוקד ביום ואור הלבנה הענוג בלילה, סביב מדורות, באהלים בבבתי חימר, כשהחויה הדתית לא היתה מנותקת מן הגוף, תחושותיו, תשוקותיו ונוזליו. מנהגים רבים החלו להיווצר אז, ורבים מהם כמובן נעלמו, אך חלקם נשארו אתנו עד היום, ולפעמים הם נראים מוזרים מעט ביהדות של ספרים, בתי מדרש, חליפות, עניבות, פיאות נכריות, ומנורות פלורסנט.

נשים מתאספות אצל איש האלהים

אחד האזכורים המענינים שמעיד על כך שנשים חגגו את יום החודש על ידי התכנסות נשית הרחק מבעליהן נמצא בספר מלכים. הספר מגולל את סיפורה של "אישה גדולה" מִשוּנֶם, שאהבה לארח את הנביא אלישע בביתה, בכל פעם שעבר בסביבה. כשלאלישע נודע שאין לה ילדים הוא ברך אותה בפרי בטן, ולאחר שנה אכן נולד לה בן. הילד גדל, אך יום אחד, בהיותו בשדה עם אביו, כאב לו הראש. הוא חזר אל אמו, התעלף ומת. או אז רותמת האשה את החמור ורוכבת מהר אל אלישע להר הכרמל, מבלי לומר דבר לבעלה. כשהיא עוברת דרך השדה תוהה האיש מפני מה היא רוכבת אל הנביא דווקא היום – הרי לא ראש חודש ולא שבת היום: " וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם? לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת?! וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם!". מתמיהתו הכנה של הבעל משמע כי בראשי חודשים ובשבתות היו הנשים מתקבצות יחד, ללא בעליהן, בחצרו של "איש האלהים".

ממקומות אחרים בתנ"ך אנחנו יכולים ללמוד על ההשפעה האקסטטית שהיתה שורה בקרבתו של איש האלהים. על שאול המלך ולוחמיו מסופר למשל כי ברגע שהתקרבו אל שמואל הנביא מיד התפשטו עירומים והחלו מתגוללים בעפר באקסטזה "כל היום וכל הלילה"[3]. מה עשו הנשים בקרבתו של איש האלהים – זאת איננו יודעים.

אילו מנהגים נהגו נשות השבטים העבריים הקדמונים, ניתן לנו כיום רק לנחש. ואולי זו חלק מעבודת המדרש של ימינו אנו, להשלים את התמונה במקומות החסרים, כשם שעשתה למשל אניטה דיאמונד בספרה "האהל האדום"? מה עשו הנשים יחד, ומדוע הן עשו את מה שעשו בסביבתו של "איש האלהים" דווקא? האם איש האלהים היה מעורב בטקסי הנשים, או שהטקסים התרחשו בקרבת חצרו, תחת השראתו, אך ללא השתתפותו הפעילה? הרבה שאלות נשארות פתוחות.

ומכל מקום יש לשים לב שלא רק בראשי חדשים היו הנשים מתכנסות אל איש האלהים, אלא אף בשבתות – "לא חודש ולא שבת" אומר האיש לאשתו הדוהרת אל הנביא, ומשמע שאילו היה שבת והיא היתה רוכבת על החמור אל אלישע הדבר היה מובן לו, כי גם בשבתות נוהגות היו נשים להתכנס אל חצרו של איש האלהים. לאור הדברים אני רוצה להעלות שאלה: האם כשם שיש קשר בין מחזור הלבנה והמחזור החודשי של האישה כך יש קשר גם בין יום השבת למחזור הוסת הנשי?

מחזורים של שבעה ימים

בדרך כלל נהוג לחשוב שהספירה בת שבעת הימים המבחינה את יום השבת משאר ימים אין לה בסיס בעולם הטבע. את החודש אנו רואים בטבע דרך מולד הלבנה, את השנה אנו רואים בטבע דרך השתנות העונות החוזרות על עצמן, ואת היממה אנו סופרים, כמובן, לפי זריחת ושקיעת השמש. אבל מניין לקחו העבריים את ספירת השבע? האם יש איזשהו גוף שמימי המתנהג לפי מחזור של שבעה ימים?

ובכן, לא. אין גוף שמימי שכזה, אך יש בהחלט גוף ארצי שכזה, והוא גוף האישה. יש חוקרים הטוענים כי ספירת השבוע בן שבעת הימים בכוונה התחילה איננה מעוגנת בעולם הטבע, וזאת כדי להמחיש את עליונותו של הבורא, מקדש השבת, על הטבע.

אני רוצה להציע כאן גישה אחרת. אולי עלינו לבדוק עד כמה השבת אותה קיימו העבריות הקדומות דומה לשבת של היהדות כיום? ואולי השבת הקדומה לא היתה בדיוק "שמירת שבת כהלכתה" אבל היתה קשורה לטבע דרך חגיגת המחזור החודשי של נשות השבט[4]?

מחזור הירח הוא מחזור של 28 ימים וקצת. יש חוקרות הטוענות כי נשים החיות ללא תאורה מלאכותית נוטות לקבל את וסתן בהתאם למחזור הירח. חלקן רואות דם בעת הירח המלא וחלקן בעת הירח החסר. ועוד – קיימת טענה כי נשים החיות יחדיו מתחילות לתאם את התגובה ההורמונלית שלהן ונוטות לראות דם ביחד. והנה 28 יום הם בדיוק ארבעה שבועות (4 כפול 7 = 28).

אם נתחיל את הספירה שלנו בראש החודש, במולד הלבנה, או בלילה שלפני המולד, בו אין ירח כלל, ונאמר שנשים רבות קבלו אז את וסתן, לאחר שבעה ימים נמצא הירח במצב חצי מלא, ועל פי התורה לאחר שבעה ימים מן הדימום הראשון יכולה האישה ללכת למעין, לטבול לטהרתה ולהתעלס עם אישהּ באהבים.

לאחר שבעה ימים נוספים הלבנה עומדת במילואה. רוב החגים החשובים בלוח העברי חלים בעת מילוי הלבנה: סוכות בט"ו בתשרי, ט"ו בשבט בחמישה עשר בשבט, פורים בט"ו באדר, פסח בט"ו בניסן (לפי ספר היובלים חג שבועות חל גם הוא בט"ו בסיוון), וחג האהבה בט"ו באב. ישראל הקדומה אהבה לקדש את ימי הירח המלא. בעת הירח המלא חל הביוץ של האישה שראתה דם בראש החודש.

שבעה ימים נוספים עוברים והירח נמצא שוב במצב חצי מלא בלבד. בנקודה הזו חל מפנה חשוב בגוף האישה: אם לא נקלט הזרע ברחמה עד אותו יום, הגוף מתחיל להכין עצמו לקראת המחזור הבא, שיבוא שוב, כשהירח יתרוקן מאור החמה[5].

ארבע שבתות והמחזור החדשי

נמצא שלאורך החודש העברי, שהוא החודש של הלבנה, הנקרא בעברית גם יֶרַח, ישנם ארבעה מועדים חגיגיים במחזור הנשי:

1. ראיית הדם, ותחילת שבוע הפרישות המינית (ראש חודש)

2. טבילה לטהרה ותחילת קיום יחסי מין סדירים (ירח חצי מלא)

3. ביוץ, שמסמן את זמן הפריון (ירח מלא)

4. תחילת הכנת הגוף לוסת הבא. (ירח חצי ריק)

ארבעת המועדים הללו מסומלים היטב, כאמור, על ידי מחזור הירח. כשמבינים את הסימבוליקה המיתית-תיסטית העומדת מאחורי החמה והלבנה הדברים הופכים ברורים לגמרי: במסורת העברית, כמו במסורות מיתיות רבות, משולה האישה ללבנה ואילו האיש משול לחמה. הלבנה היא דינמית ומשתנה, אך רצפטיבית, ואילו החמה סטטית אך אקטיבית. כשאור החמה מאיר את הלבנה זהו הסמל הגדול של הזיווג בין הזכרי והנקבי בקוסמוס. בין הקב"ה והשכינה בלשון המקובלים, או בלשון אבותינו מימי המקרא – בין יהוה ואשרתו. הירח חשוך בעת הדימום, כשהאישה פורשת מקיום יחסים עם בן זוגה, כשהחמה לא מאירה אל הלבנה. אני רוצה להציע שאולי זוהי בעצם השבת הראשונה של החודש!

כשהירח חצי מלא נוכחות אור החמה מתחילה להציף את פני הלבנה, וזו העת לחזור למעשה האהבה. זו השבת השניה[6].

כשהירח מלא לגמרי זו עת החג הגדול, השבת הגדולה, זו עת הביוץ ושיא הפוריות הנשית, בה הזרע הזכרי יכול למלא את האישה ולעבר אותה. הלבנה מלאה, וזו השבת השלישית של החודש.

ואז באה השבת הרביעית, זו השבת שבה מתחילה ההכנה הגדולה לקראת הסיבוב הבא. תופעות קדם מחזוריות מכינות את הרחם להתנקות הגדולה, להתרוקנות מאור השמש, האור ששימש בה עד כה בתשמיש הזכר והנקבה.

השתמשתי במינוח "שבת" כדי לתאר בו את הימים המשמעותיים במחזור הנשי, כי לדעתי אכן זהו מקור הדברים. בכל אחד מן הימים הללו נשים היו שובתות ממלאכה! ועושות אותו יום מנוחה, יום התבוננות, יום עונג, יום של קדושה. זכר לדבר נשאר לנו בציון העובדה שנשים נהגו עוד מן הזמן הקדום שלא לעשות מלאכה בראשי חדשים, מבלי לדעת ממש מדוע.

אני פה בגלל אשתי

לדעתי היו אלו הנשים שהתחילו לציין את מחזור השבוע בן שבעת הימים, בזמנים הקדמונים מאד. המעגל החודשי שהתחלק לארבע שבתות היה קוהרנטי עם מחזור זרימת המיניות שלהן עצמן ועם מחזור הלבנה בזיווגה עם החמה.

ברבות הימים נתקבלו הדברים אל תוך העולם הגברי, שהחל למנות שבוע בן שבעה ימים הקשורים לשמש, ולא לירח, והם אלו שקיבעו זאת בתורת משה כדבר מוגמר. מניין שבעת הימים, שהחל עם נשים שלקחו לעצמן ימי חג וחופשה ארבע פעמים בחודש, בהתאם למחזור הלבנה ולמחזורי גופן, נותק עם הזמן ממחזור הירח והפך להיות מושתת על זמני שקיעת החמה.

אחד הדברים המעניינים הוא שהיות ומחזור הלבנה איננו תלוי במחזור היממה על כדור הארץ, יש להניח שספירת השבוע הנשי לא היתה תמיד של שבעה ימים בדיוק. יש לנהיח שספירת הזמן היתה גמישה יותר ומשתנה מעט. מן הסתם היה צורך לתקן את ספירת השבוע אחת לכמה חודשים, כדי לשמור את יום השבת שיצא בדיוק מקביל לנקודות הקריטיות במחזור הירח החסר והמלא.

כשם שאת החודשים והמועדים קבעו בבית הדין לא לפי ספירת הימים בלבד אלא בהסתמך על הצפיה במולד הירח, כך יש להניח שהיו הנשים נוהגות לחגוג את השבת שלהן, לא לפי ספירה קשוחה של שבע יממות בדיוק שמשי, אלא לפי מצבי הירח, שהיו צופות בו בכל עת, וחשות אותו במחזורי גופן. אני מניח גם שכשם שיש לנו כיום חודש מעובר ושנה מעוברת, היה להן אז, אחת לכמה זמן,  מין "שבוע מעובר" בן שמונה ימים. שבוע שנועד להשיב את השבת לתאום מלא עם הירח.

סוד העיבור

זהו לדעתי המקור הקדום למינוח היהודי של "סוד העיבור", שעל פי תפיסת חז"ל מסור משום מה דווקא לחכמים יודעי העתים[7], למרות שהדעת נותנת שסוד העיבור יהיה בעצם סוד של נשים, לא?

"סוד העיבור" קשור בדברי חז"ל לעיבור השנים והחודשים בלבד, אך לא קשור באמת לשום תהליך ממשי של עיבור ולידה[8], אולם אם מה שהצעתי כאן אמיתי הוא, או אז כשהיה סוד העיבור שמור עדין בידי נשים, והן חגגו את שבתותיהן עם הלבנה, היה סוד זה קשור עד מאד לסוד העיבור האמיתי שלהן – לסודות הגדולים של הוסת והדם והמים והאהבה והעיבור והלידה, שמאד יתכן שהיה בגדר תורת סוד גמורה לגבי הגברים…

אני מרשה לעצמי להפליג מעט יותר רחוק ולקשר בין המצוה של "שמור את חֹדש האביב" עליה כתבתי בתחילה, ובין המצווה המוכרת יותר של "שמור את יום השבת" (דברים ה, יב): האם יתכן כי המובן הראשוני של שמירת השבת היה קשור בכלל לשמירת התאום בין יום השבת ומועדי הלבנה, כשם ששמירת חודש האביב משמעה שמירת הקשר בין חידוש הלבנה בניסן ועונת האביב השמשית? האם יתכן כי בעצם זהו המובן הקדום של שמירת שבת כהלכתה, ורק משעברה הרשות לידי העולם הגברי, שאימץ אליו את רעיון השבת[9], נשתכח המובן הקדום של שמירת השבת (כי גופם של הגברים לא מגיב לטבע באותו האופן והרבה יותר טבעי היה להם למנות פשוט שבע יממות), והחלו להתפתח רעיונות אחרים על מובנה של "שמירת שבת"?

ממחרת השבת

על פי האמור לעיל מסתברת גם מסורת נוספת הנישאת עמנו לאורך מאות בשנים: התורה מצוה לספור שבע שבתות בין חג הפסח וחג השבועות, תהליך הידוע כ"ספירת העומר". אולם התורה איננה אומרת להתחיל לספור ממחרת חג הפסח, אלא נוקטת בלשון מוזרה במקצת ואומרת: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה" (ויקרא כג, טו-טז). היו אכן כתות בישראל שפרשו את הדברים כפשוטם וטענו שאת ספירת העומר צריך להתחיל לספור ממחרת יום השבת שחל בשבוע של חג הפסח, אולם חכמי הפרושים התנגדו לכך וטענו בתוקף רב כי למרות שהמילה "שבת" נמצאת בטקסט אין הכוונה ליום השבת אלא ליום החג, ליום-טוב של פסח עצמו, שהכתוב מכנה אותו באופן מביך במקצת "שבת". כפי שמסביר רש"י[10]: "ממחרת השבת –  ממחרת יום טוב הראשון של פסח".

אולם לפי דברנו עד כה הדברים מוארים באור חדש: חג הפסח חל, כידוע, ביום מילואה של הלבנה בחודש ניסן, ולפי ההנחה שהנחנו לעיל היום בו חל הירח המלא נחשב ונמנה בימים הקדמונים אכן כשבת. ואדרבא: זהו המקור של מושג השבת! נראה שהפסוקים שמרו כאן על המובן המקורי של המילה שבת, וחכמי הפרושים, ביודעין או בלא יודעין הגנו בחרוף נפש על המסורת שהיתה להם מימים עברו, שהיום בו חל הירח המלא נקרא "שבת" גם אם הוא חל לפי האופן בו התייחסו לשבוע בימיהם, על פי השמש, למשל ביום רביעי.

שבע שבתות הירח

והנה – אם שבע השבתות אותן אנו סופרים בספירת העומר אינן אלא שבע שבתות הירח, כפי שצוין לעיל, והן מתחילות בליל הירח המלא, הרי שהשבת השביעית בתור היא השבת שבה חגגה האישה את טהרתה מנדתה על ידי טבילה במים חיים, ואת התיחדותה עם אישהּ במעשה האהבה. כלומר, הדעת נותנת שחג השבועות יהיה קשור לאיכות זו של זיווג בין הנשי והגברי. ואכן, באורח פלא, למרות שהתורה לא מדברת על כך כלל, הוסיפה המסורת את הממד הזה לחג השבועות. חג הביכורים הפך ל"חג מתן תורה", ומתן תורה נחשב למעמד של חתונה בין האל וכנסת ישראל, שהיא התגלמות השכינה. הוסיפו על כך המקובלים ותקנו מנהג של טבילה במקוה בעלות השחר של יום חג השבועות, כדי להיות כמו הכלה, המִטהרת לקראת היחוד עם בעלה:

ואחר כך באשמורת הבוקר, מעט קודם עלות השחר, בעת שמשחיר פני הרקיע, סוד אילת השחר, אז מצוה לטבול … כי אז (ספירת) המלכות טובלת במקוה העליון, שהוא סוד הכתר שער הנ' … ואנו גם כן 'שושבינא דמטרוניתא' (שושבִינֵי הגבירה) טובלין עמה, ומוליכין הכלה לבית הטבילה בעת ההיא" (רבי חיים ויטאל, פרי עץ חיים, שער חג השבועות, פרק א).

המסורת היהודית "סחבה" עמה באופן גלוי ובאופן עלום מוטיבים רבים, פרגמנטים, מן השבת הקדומה, שהיתה ככל הנראה יום מנוחה שבועי שנשים עצבו לעצמן בחברה העברית שקדמה לניסוחי התורה. אפשר שאותן שבתות לא התחילו כמצווה דתית, אלא כהתנהלות של נשים עם עצמן, בימים שגופן מבקש מהן לשבות, או שהארועים הקשורים ב"סוד העיבור" שלהן – כמו יום הטבילה, או יום הביוץ או תחילת התופעות הקדם וסתיות – בקשו שינוי מסדר היום הרגיל, וזכו בסופו של דבר למעמד של קדושה, חגיגה וריטואל. המסורת העברית, והישראלית והיהודית לדורותיה המרובים אמצה את יום השבת, נתקה אותו ממהלך הירח ומסוד העיבור, ואולי אף עמסה עליו "הלכות שבת כהררים התלויים בשערה" אולם יחד עם זאת שמרה על מספיק פיסות מידע מפוזרות שאיסופן יחד מאפשר להציץ מעט אל השבת הקדומה, שבת האישה והירח. ואכן עד היום מזהה, כידוע, הספרות המדרשית והקבלית את יום השבת כיום בעל איכות נשית – "בואי כלה, בואי כלה", אנו קוראים לשבת המלכה בערוב היום, ויש בכך זכר עמום לזמנים קדומים, בהם השבת כולה היתה עניין של נשים שחגגו את מיניותן עם מחזורי התחדשות הלבנה.


[1] שנת השמש היא 365  (שס"ה) ימים ורבע, ואילו שנים-עשר חדשי הלבנה מונים שנ"ה ימים (355), כלומר שנה!

[2] מובא גם בספר ההלכה 'אליהו רבה' (אורח חיים, סימן תי"ז)., בשם ה'לבוש'.

[3] "וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה עַל כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם" (שמואל א פרק יט, כד)

[4][4] אני מודה לידידתי הולי טייה שייר מוושינגטון די.סי. שהציעה בפני את כיוון החשיבה הזה באחת משיחותנו.

[5] וראו בספר השל"ה על ספר שמות, פרשת בא, תורה אור, שם רמוזים הדברים הללו בקיצור נמרץ. וכן רמוזים הדברים בספר מגלה עמוקות, אופן לט

[6] על פי הקבלה נהוג להמתין ולא לקדש את הלבנה לפני שמלאו לה שבעה ימים, למרות שהלכתית ניתן לעשות קידוש לבנה מעת מולד הירח ועד מילואו. וכך כותב רבי יוסף קארו בספרו "מגיד מישרים: "על ידי ברכת הלבנה אנו מייחדים כנסת ישראל תתאה (ספירת המלכות) בספירות עליונות … ואין מברכים עד שיעבור ז' ימים, לפי שכחות חיצוניות מתדבקים בכנסת ישראל תתאה בהתחדשותה, ולכן צריך לעבור עליה ז' ימים, רמז לז' ימי בראשית וע"י כך הם מתפרדים ממנה. ומכל מקום עדין נשארים סביבה וכשבאים ישראל ומברכים ברכת הלבנה אז פונים והולכים וספו תמו, כי בהתייחד כ"י תתאה בספירות שעליה ע"י ברכת הלבנה אינם יכולים לגשת אליה. ואם היו מברכים ברכת הלבנה קודם ז' ימים, שעדין כחות חיצוניות דבקים בה, לא היה כח בנו להפרידם, ונמצא שהיינו מייחדים אותה עם הספירות עליונות בעוד חיצונות דבקים בה והיו מערבים קדש בחול". ורבי מנחם עזריה מפאנו, בספרו "עשרה מאמרות" מצטט מתשובות הגאונים ואומר: "הצד השוה לחדשי השנה כולם הוא מה שכתוב בתשובות הגאונים – כי שבעת ימים קודם ראיית הלבנה, מדת רחמים עורכת מלחמה עם סמאל וחייליו על המעוט. והשעיר (עשיו) מעורר תגר עם איש חלק (רמז ל"יעקב, איש חלק") על קנאה יפה כלבנה (היא השכינה), ומיכאל וגבריאל נלחמים נגד המקטרגים. ובסוף יום השביעי גבריאל מחליש כחם ומיכאל כהן גדול מביא לשמעשאל השר הגדול המלמד זכות על עשו, שהוא כדמות שעיר, ומקריבו כדמות קרבן במזבח העומד לפני התשובה בכל ראש חדש, ואז מתפייס הרצון והכבוד מתרבה ומתמלא, וכח השעיר כלה באש הגבורה. אלא שחוזר ונעור בימי הירידה, עד הזמן המיועד, דכתיב ביה 'והיה אור הלבנה כאור החמה'. ולמדנו מזה להקבלת פני שכינה בברכת הלבנה, שמצוה מן המובחר שלא לברך עליה עד ליל שביעי לדבוק, וקודם ששה עשר לעכובא." ("עשרה מאמרות", מאמר אם כל חי, חלק א סימן יט).   מה שלא ברור מהקטע הנ"ל הוא שלכאורה מסתיים המאבק בין כחות האור וכחות האופל בראש-חדש, בעת הקרבת השעיר, שאז מסתיימים שבעה ימי המאבק, אך בסוף הקטע מסיק הרמ"ע כי יש להמתין שבעה ימים אחרי ראש החודש לקיים את ברכת הלבנה. ועל כל פנים, המנהג הקבלי שלא לברך על הלבנה לפני תום ז' ימים ממולד הירח, נעשה ברור עד מאד אם משווים את מחזור הירח למחזור הוסת של האישה – היא השכינה – היא כנסת ישראל – היא ספירת המלכות – היא הלבנה, כפי שכתבתי בפנים.

[7] סוד העיבור של החודש ניתן כבר למשה בסיני, כך סובר הרמב"ם: "והשם יתברך אמר החדש הזה לכם ראש חדשים וגו' …שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה דמות הלבנה ואמר כזה ראה וקדש. … ולסוד העיבור שמסר לו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני הוא ענין חשבון שיודעין בו קצת הראיה…" (פירוש המשניות, מסכת ראש השנה פרק ב משנה ו). על פי המדרש סוד זה היה כבר בידי יעקב, והוא מסרו ליוסף בנו: "…'וירא אלהים אל יעקב עוד' על ידי שנכנס בו סוד העבור וברכו ברכת עולם, ויעקב מסר ליוסף ולאחיו סוד העבור והיו מעברין את השנה בארץ מת יוסף ואחיו ונתמעטו העבורים מישראל" (פרקי דרבי אליעזר פרק ז). אבל כמובן, המסורת הרבנית רואה את סוד העיבור כסוד שקיים מאז ומעולם בידי הגברים, ואין לו קשר ממשי למחזור המין והעיבור והלידה, אלא באופן אליגורי. וראו בהערה הבאה גישה אחרת שהחלה לצמוח בספרות הקבלה.

[8] כרגיל היו אלו המקובלים שלא יכלו לשאת את המחשבה ש"סוד העיבור" איננו קשור לתהליכי עיבור ולידה אמיתיים, והחזירו לו את המובן המקורי על ידי חיבורו לעולם הנשמות: "סוד העיבור" בפי המקובלים קשור בקשר הדוק עם סודות עיבור וגלגול הנשמות. רבי ישעיה הורוביץ, בספרו שני לוחות הברית טוען לדוגמא: "עוד יש בסוד קביעות חדשים ועיבור שנים, בסוד גילגולי הנשמות המתגלגלים בדור דור, דור הולך ודור בא, והעיבור בסוד שרמזו רז"ל (כתובות קיב, א) שמושבעים אנחנו שלא לגלות סוד העיבור ודי בזה" (של"ה, לספר שמות, בא, תורה אור). זוהי דוגמה נוספת לתהליך עליו הצבעתי במקומות שונים, ובו משיבה הקבלה אל היהדות, בדרכים עקיפות, דברים שהיו קיימים בימים הקדומים בתרבות העברית השבטית, כשעבודת האלהים היתה דרך החיים הרוחנית של השבטים העבריים, לפני היות ה"יהדות".

[9] כשם שאימץ אליו מנהגים ורעיונות רבים הבאים מן העולם הנשי, ובפרט אל מעמד הכהונה – כפי שהוכיח באריכות ידידי ר' נתן מרגלית בעבודת הדוקטור שלו: Life Containing Texts: The Mishnah's Discource of Gender, A Literary/Anthropological Analysis, University of California, Berkeley, 2001. Berkeley, California. וראו עוד במאמרו: "Not By Her Mouth Do We Live: A Literary/Anthropological Reading of Gender in Mishnah Ketubbot, Chapter 1"  published in Prooftexts, Vol. 20, no. 1,  Winter, 2000 pp. 61-86.. וכן: "Hair in Tanakh: Symbolism of Gender and Control" Journal of the Association of Graduates in Near Eastern Studies, vol. 5, no. 2, 1993, pp. 39-52.

[10] בפרושו לתורה, ויקרא כג, יא, על בסיס מדרשי חז"ל במסכת מנחות סהב.