האמונה הישראלית הקדומה

(המאמר פורסם בגליון אוגוסט 2002 של "חיים אחרים" תחת הכותרת "חיי שבט")

"יהדות" איננה בדיוק דת אבותנו ואמותינו. הם לא ידעו מהי יהדות. הם חיו עם האלהים שנגלה לאברהם ליצחק וליעקב, לשרה ולהגר ולרבקה, והלכו את דרכיו. אבותנו ואמותינו היו אנשים שבטיים.

זהות יהודית

עם ישראל היה מורכב, כידוע, משנים עשר שבטים, שישבו במקומות שונים בארץ ואף דיברו במבטא קצת אחר את העברית שלהם: בני בנימין למשל, כך כתוב בספר שופטים, לא ידעו לבטא היטב את ההברה של האות ש', והיו אומרים "סיבולת" במקום "שיבולת". באופן זה ניתן היה לזהות אותם רק לפי המבטא (וזה עלה לרבים מהם בחייהם, כשחפשו פעם אחת דווקא אותם). גם יהודה היה אחד מן השבטים. אחד החשובים והחזקים שבשבטים, שהקים את ממלכת דוד ושלמה אשר מלכה על כלל השבטים כולם, אבל עדיין אחד מתריסר. גם לאחר פירוק המשטר המרכזי של ממלכת דויד ושלמה, ופיצול הממלכה, נשארה המלכות ביהודה, שהפך לממלכה בפני עצמה, אשר סיפחה אליה את שבטי הדרום, כגון שבט שמעון שישב בנגב והיה קשור כל ימיו ליהודה. שתי ממלכות ישראליות שכנו אז זו לצד זו: ממלכת הצפון בראשותו של שבט אפרים, שקבע את בירתו בשומרון, וממלכת הדרום הקטנה יותר, שבירתה נשארה ירושלים מאז ימי דויד.

כשהממלכה הצפונית נפלה בידי סנחריב מלך אשור והוגלתה מן ארץ נשארה הממלכה הדרומית – ממלכת יהודה – על כנה. ושם ככל הנראה החלה להווצר "היהדות", כלומר – הגרסה של שבט יהודה למהות האמונה והפולחן הראויים. וגם זה היה תהליך איטי, שלקח זמן.

כידוע, בסופו של דבר נפלה גם ממלכת יהודה בידי נבוכדנצר מלך בבל, שהחריב את המקדש והגלה את העם לרחבי בבל, פרס ומדי. ורק שם, בגלות בבל, כאשר אחשורוש יושב על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה, אנו שומעים לראשונה בתנ"ך על קיומה של זהות יהודית: מגילת אסתר מספרת לנו על "מרדכי היהודי". אולם מרדכי היהודי איננו נמנה על צאצאי שבט יהודה, נהפוך הוא, מרדכי הינו "איש ימיני", כלומר מאנשי שבט בנימין, אך היות ושבט בנימין סופח גם הוא ברובו לממלכה הדרומית של יהודה, ואנשיו אף הוגלו מן הארץ יחד עם אנשי יהודה, נחשבו גם אנשי בנימין פתאום ל"יהודים": "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי" (אסתר ב, ה').

אז מה היה לפני כן?

לפני שאבותנו ואמותנו הוגלו מהארץ והפכו ל"יהודים", הם ישבו בנחלתם, בנו בתים ונטעו כרמים והיו קשובים למקצבי המטר והטל ולעונות השנה, ועבדו אלהים תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה נשאה. התנ"ך מרבה לספר לנו על הדרכים שבהם עבדו אבותנו ואמותינו את האלהים. התנ"ך לא אוהב את הדרך הזו. אבותנו היו סינקרטיסטים ואקלקטיים. הם עבדו את י-ה-ו-ה אלהי סיני, כמובן, אך יחד אתו עבדו גם את אלהי הארץ והטבע: הם סגדו לאשרה שזוהתה עם עצי הפרי הגדולים, כמו התאנה או החרוב; אמותנו הגישו מנחות ל"מלכת השמים" על גגות הבתים, וביכו בקיץ את מותו של אל האביב המסופוטמי – דומוזי, או "תמוז". את בניהם העבירו אבותנו שישבו בארץ הזו באש למולך (לא שרפו אותם ככל הנראה, אלא הלכו על גחלים עם הילדים על הידיים, והעבירו אותם "טבילת אש"). אנו רגילים להתייחס לכל אלו בעין מאד שלילית, כי כך המקרא מספר לנו את הסיפור, וכך גם לימדה אותנו המורה לתנ"ך בבית הספר היסודי. רבים מאתנו לא חזרו אל הספר הזה מאז אותה חויה מרנינה…

אולם האם ישנה דרך אחת לתאר את ההיסטוריה? האם ניתן בכלל לספר אי פעם את כל הסיפור? אקירו קורסאווה הראה לכולנו בסרטו המופלא "רשומון" כיצד אותן התרחשויות נראות באור כה שונה כשהן נמצפות על ידי אנשים שונים, כל אחד בעל אג'נדה אישית מאד, ומזויות הסתכלות שונות. המציאות הישראלית-פלסטינית הסבוכה עד אין קץ מוכיחה זאת שוב ושוב. קשה מאד עד בלתי אפשרי לתאר במילים את מורכבותה של ההיסטוריה, אפילו זו הקרובה ביותר, אפילו את ארועי יום האתמול קשה להכיל במילים "אוביקטיביות" באמת. כל תאור יקח אל תוכו את עמדתו העקרונית של הצופה והמתאר. וכך גם התנ"ך: ספרי מלכים ושמואל ושופטים נכתבו בימי הממלכה על ידי בני אדם – על ידי סופרים, אנשים בעלי שאר-רוח, אנשים בעלי השראה, אך עם כל זאת – גם הם וגם רוח הקודש ששרתה עליהם מספרים את הסיפור מזוית ראיה מאד ספציפית, מזוית שיש לה אג'נדה משלה. והאג'נדה שהיתה להם במקרה הספציפי הזה היתה הלוחמה בכל מה שנחשב לעבודת אלילים. היתה זו לוחמה במיתוס של המזרח הקדום תוך נסיון להשרשת האמונה הבלעדית והאקסלוסיבית בהוי"ה אלהי ישראל, בורא העולם, המוציא את העם ממצרים, שאיננו חלק מן הטבע אלא מחוללו. וזה דבר חשוב מאד!

יחודה של האמונה הישראלית

מה מיחד את האמונה הישראלית משאר אמונות המזרח הקדום? האם ניתן לנו לעמוד על יחודה של האמונה הזו, שבגללה קידש המקרא מלחמת חרמה כנגד הדתות הפגאניות ששררו באזורינו בזמנו?

החוקר יחזקאל קוייפמן בספרו המונומנטלי "תולדות האמונה הישראלית" טוען כי מה שמייחד את אמונת ישראל היא העובדה שאלהי ישראל איננו נתפס כחלק מן הטבע או ככפוף לאי אילו חוקים השוררים בעולם הטבעי. נהפוך הוא: אלהי ישראל בוא זה שברא את הטבע, הוא זה שהחליט באופן חופשי לחלוטין כיצד לבראו ואילו חוקים ישררו בו. האל העברי איננו נתון למרותם של החוקים בכל אופן שהוא, הוא אל חופשי, וגם הגורל איננו מגביל אותו. אלי המזרח הקדום, וכן אלי יוון, שבמידה רבה היו גרסה מערבית של אותם אלים שהאמונה בהם רווחה בצידון וכנען ומסופוטמיה, היו נתונים כולם תחת ממשלת הגורל. ה"מוירה", כך נקרא הגורל המוחלט שגם האלים אינם יכולים להחלץ ממנו. בעולם ההינדי והבודהיסטי אנו מכירים בדומה לכך את חוק הקארמה, שאין בריה שיכולה להמלט ממנו, גם האלים בפנתיאון ההודי כפופים לחוקי הקארמה, שהם חוקי הקיום. אך אלהי ישראל איננו "בריה". הוא איננו ישות כלשהי. אין חוק שמגביל אותו, לא קארמה ולא מוירה, הוא החירות בהתגלמותה האבסולוטית ביותר. הוא מחוקק החוקים ואין החוקים חוקקים אותו.

"האמונה הישראלית דמתה את האל מחוץ לכל קשר לחומרו של עולם. אין באל ממדת החומר ולמעלה הוא מכל טבע וחומר. … יותר מזה: היא אף דמתה אותו מעל לכל זיקה לחוקי עולם, לטבע ולמערכה או ל"גורל". זוהי נקודת הפירוד בינה ובין האלילות. …. אלהיה הוא על-מיתולוגי ועל טבעי…" (יחזקאל קוייפמן "תולדות האמונה הישראלית" כרך ב, עמ' 227)

באמונה הפגאנית (ואינני משתמש בכינוי "פגאני" לשלילה, אלא דווקא בחיבה רבה), האלים מזוהים עם הכחות הגדולים של הטבע. הברק והרעם, הים והרוח, האש והסלע או פלגי הנחל, בכולם שורים כוחות אלהיים המפעילים אותם, והכחות הללו הם כחות בעלי אישיות, לא כחות חסרי אופי, מדעיים, קרים, לא חוקי טבע האדישים למי שבא אתם במגע אלא עוצמות שניתן לדבר איתן, לבוא עמן בשיח, ליצור עמן מערכת יחסים. ניתן לאהוב אותן וניתן לירוא מפניהן ואפשר גם להיות אהוב על ידן ולזכות בשפע מתנות האלים. עולם הטבע בדתות הפגאניות מלא היה ביצורים שונים ומשונים. לא כולם אלים גדולים וחשובים כמו פוסידון אל הים היווני או עשתורת הצידונית, אלת הפיריון והאהבה. היו גם ישויות זוטרות, אלים מקומיים, פיות, נימפות נחלים, שדוני יער ובנות ים, ליליות השוכנות בעצים חלולים או רוחות הסובבות מקום מקודש, או מקולל, או מכושף… העולם מלא היה בישויות והאדם צריך היה לדעת לתמרן נכון בתוך עולם עתיר כחות זה. לדעת למי להקריב קרבן ולמי להתפלל, ומתי. לדעת לכבד את האלים הראשיים אך לא לשכוח גם את הישויות המקומיות, שכבודן במקומן מונח, כפשוטו. אסור היה לשכוח לתת כבוד לאף אחד מן האלים, שכן אחרת עלול האדם לספוג את תוצאות זעמם של האלים ששכח לכבד. היה יופי גדול באמונת האלים וקסם רב, אך היה בה גם שעבוד גדול. אלי הטבע, שהם הטבע בעצמו, במעמקיו, היו מושא הפולחן של האדם, אך הוא עצמו ידע כי גם האלים נזקקים לו וליחסו אליהם, וכי גם הם אינם בני חורין, רק בני אלמוות. האדם הפגאני היה משועבד למחזור המעגלי של הטבע. ומן המעגל הסגור הזה רצתה האמונה הישראלית לשחררו.

הקפיצה המוחלטת אל האחדות חסרת השם וחסרת הצורה וחסרת החוקים וחסרת הצרכים של אלהי ישראל היתה בגדר קריאה גדולה לשחרור רוח האדם מכבלי הטבע ומכבלי עצמה. הכניעה לבורא העולם, שאיננו כפוף לחוקי הטבע אלא מחוללם מבחוץ בקשה לשחרר את הרוח האנושית מכבליה ולבטא בכך איזשהו מרד גדול כנגד העולם הזה ואכזריותו.

 

מיתוס ומוסר

קארל גוסטב יונג, הפסיכולוג השווצרי הנודע, גילה כי המיתולוגיות של עמי העולם משקפות את התהליכים המתרחשים במעמקי הנפש האנושית, וכי קיימת הקבלה בלתי מודעת בין המיתוס הקדום ועולם הסמלים של החלום. יונג טען עוד, כי קיים הבדל משמעותי וחד בין המיתוס ובין המוסר. המיתוס איננו מתיימר להיות מוסרי, והמוסר איננו נובע מאותם מקומות בנפש שמתוכם בוקעת השפה המיתולוגית העוצמתית. המיתוס מתאר את מה שיש, אמר יונג, אבל המוסר מבקש לשנות זאת.

המיתוס מתאר, לשם דוגמה, את המשיכה המינית של האדם אל חיית השדה ואל קרובות משפחתו. ולכן במיתוס יהיו סיפורים שיתארו כיצד אדיפוס מתחתן עם אמו וכיצד זאוס מתגלם בדמות שור מיוחם ומקיים יחסי מין עם בנות האדם בהן חשק. אולם המוסר לא יאשר זאת, כי המוסר איננו מתעניין בתאור הקיים אלא בשינויו ובשיפורו. האתיקה מכוונת לכך שהעולם לא יתנהג לפי הדחפים המיתיים של בני האדם, אלא לפי אמות מידה של הגינות, יושר וצנעה. לכן בעולם הטבע, שהוא עולם המיתוס, אין מקום לומר כי הטורף הוא אכזרי או כי הנטרף אומלל, אין מקום לגנות את הקוקיה המפזרת את ביציה בקיני ציפורים אחרות ואין מקום לשבח את סוסון הים הזכר שנכנס להריון במקום זוגתו ומשחרר אותה משעבוד הטיפול בדור ההמשך. הטבע הינו מה שהוא. בטבע יש ככות (SUCHNESS), ואי אפשר להחיל עליו אמות מידה של מוסר. אבל האדם מבקש לכונן עולם בעל רגישות מוסרית, שבו גם אם אתה החזק לא בהכרח אתה הוא השולט ואין זה מתיר לך להתחרות בכל מחיר על נישת הקיום שלך כנגד כל מי שסביבך. עליך להיות רגיש, סבלן, עניו. עליך לכונן כמה גבולות פנימיים של טאבו, שלעולם לא תוכל לחצות אותם ללא משבר פסיכולוגי עמוק, ועליך לרסן את יצריך או לתעל אותם לפעילות אחרת, פוריה ומועילה.

דתות הטבע הפאגניות, גם אם כמובן היה בהן מוסר והיו בהן סדרי חברה, בכל אופן לא היה בהן מקום לכינון מוסר הקורא תיגר על "דרכי העולם הזה". רק הדביקות והאמונה במופשט, באבסטרקטי, באל ש"אין לו גוף ולא דמות הגוף" יחד עם הבטחון כי יש לאדם הפרטי קשר אישי עם אותו אל שלמעלה מן הטבע, מאפשרת לו לאדם לגלות משהו עמוק בתוכו שקורא תיגר על המעגליות הסגורה של הטבע, ומבקש "לתקן עולם במלכות שדי".

החידוש הגדול של האמונה הישראלית התרחש, מבחינה הסטורית, בתקופה שבה העולם היה נתון עמוק בתוך התרבות המיתית, ומתוך התרבות הזו ביקשו נביאי התנ"ך להחלץ ולכונן תרבות אחרת. הם קראו לאמונה שאיננה כפופה אל הטבע וחוקיו, אלא מתעלה אל למעלה מהם, ומכוננת חברה שבמרכזה השאיפה לאתיקה ולמוסר, דאגה לחלשים ושוויון זכויות לגֵר ולאזרח הארץ (דברים שעד היום לא יושמו כראוי בישראל, ועוד מצפים להגשמתם).

בליעת האלים

אולם האמונה הישראלית לא באה לשלול את הטבע או את ההכרה באלהות המתגלה בתוכו. היא לא באה לומר "הטבע איננו קדוש ויש לזנוח אותו לטובת המוסר", אף כי היו בתולדות היהדות גם זרמים שהרחיקו לכת וטענו טענות שכאלו. בימי המקרא היה נסיון לטעון כי אלהים מכליל בתוכו את כל האלהויות האחרות, ולכן אין מה לסגוד להן כאילו היה להן כח בפני עצמן. אלהי ישראל כאילו בא ואומר: "כל הכחות שאתם מזהים בטבע אכן קיימים! אך הם אינם כחות נפרדים, העומדים כל אחד בפני עצמו כאל או אלה. כל הכחות הללו הם חלק ממני, ואני אחד. אני בראתי את הטבע ואני מצוי גם בתוכו וגם מחוצה לו. אני הוא הכח האלהי המתגלה לכם בשמש, בירח, בכוכבים, בשדות המוריקים, ברוח המדבר הנושבת לפנות ערב, ובסלעים הגדולים, ובציפורים המקננות בסבך ובמעמקי הים ובתנינים הגדולים ובלויתנים ובקצף הגלים. אני אחד, ומצוי בכל, כל אלו איהם אלא ביטויים שלי, את כל אלה ידי עשתה, ואין הם נפרדים ממני לעולם".

את אחד השרידים לטענה הזו מצאו חוקרי המקרא בפסוק המוזר המופיע בספר הושע (יד, ט): "אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים? אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ, אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא".מה פירוש "אני עניתי ואשורנו", שאלו החוקרים, והציעו לקרוא את הפסוק קצת אחרת: ענת ואשרה היו אלות מאד פופולריות בכנען העתיקה, ורבים מבני ישראל סגדו להן תחת כל "ברוש רענן". החוקרים הציעו לקרוא את הפסוק כך: "אפרים, מה לי עוד לעצבים? (כלומר – אפרים, למה לך לסגוד לאלילים? הרי) אני ענתו ואשרתו, וממני פריך נמצא". אני ענת ואני האשרה, הן אינן אלות נפרדות, הן חלק ממני, ואני אלת הפריון – כך טוען אלהי ישראל בפי הושע הנביא.

בכיוון הזה אני אוהב לפרש את המפגש הראשון של פרעה מלך מצרים עם האמונה החדשה שמשה ואהרן מציגים לפניו. הפרזנטציה של האל החדש – יהוה – בפני שליט האמפריה המצרית כוללת הפיכת מטה אהרן לתנין. אבל זו לא חכמה גדולה במצרים העתיקה להפוך מקלות לתנינים, גם החרתומים יודעים לעשות חוכמעס כאלו, גם הם משליכים את מטותיהם והללו הופכים מיד לתנינים. לא ביג דיל, אומר פרעה. אנחנו צריכים לזכור שיש לפרזנטציה הזו משמעות בשפה המיתית, שהיא שפת הסמל: התנין במצרים העתיקה לא היה סתם יצור ביולוגי עם הרבה שיניים, והמטה של המנהיג לא היה סתם מקל סבא. התנין היה אל, כח מיתי, והמטה סימל את המנהיגות עצמה, את השליחות, את העוצמה של האישיות. להפיכת המטה לתנין יש על כן משמעות בשפה המיתית של הסמלים, משמעות של חשיפת הכח האלהי בתוך ההנהגה האנושית. כשמטה אהרן הופך לתנין הוא אומר כאילו: ראו את כח ההנהגה שלנו, הוא איננו כח אנושי, האל מתגלה בתוכו וגנוז בתוכו תמיד! אבל כאמור, מזה לא מתרגשים חכמי מצרים, ומראים כי האלים שלהם נוכחים גם הם בכח ההנהגה של המלוכה המצרית. גם להם יש תנינים במקלות.

אבל אז מגיע הקטע המעניין: "וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם" (שמות ז, יב). התנין של אהרן ומשה מראה שהוא התנין הראשי במשחק הזה. אבל הוא לא משסע את התנינים האחרים, הוא לא הורג אותם או מבריח אותם לכל רוח. הוא בולע אותם! ויש לזה משמעות רבה: הוא איננו אומר "אני הכי חזק ויכול להרוג אתכם" אלא מכניס אותם אל תוכו, מכליל אותם בו, בולע אותם, ואומר "אתם כלולים בי. אני הכל, והאלים האחרים אינם דבר נפרד ממני, אינני שולל את קיומם, להיפך – אני מכליל אותם בתוכי, ומציג לכם משהו גדול יותר, עליון יותר, חופשי יותר".

לדעתי בפרזנטציה הזו מציגים משה ואהרן את התכלית הגדולה של האמונה הישראלית, תכלית שתלך ותתממש אט אט, מאות ואלפי שנים אחר כך. יהוה אלהים איננו בא לשלול את האמונה המיתית בכחות הגדולים של הטבע, אך הוא בא לאתגר אותנו לראות שבאמת הכל אחד, ושהאחד הזה הוא גדול מן הטבע, חופשי ממנו, בורא אותו, אך בעת ובעונה אחת גם שוכן בתוכו.

אולם היהדות הנורמטיבית, שהתפתחה מתוך האמונה הישראלית הקדומה, לאחר משברי הגלויות שפקדו את העם, הדגישה יותר ויותר את הפן המופשט של האלהים, עד שהפן האחר, זה ששוכן בטבע ובכחות הטבע נשכח מאתנו. השפעה מכרעת על התהליך ההיסטורי הזה היתה לרמב"ם, אשר הושפע עמוקות בהגותו מן הפילוסופיה האריסטוטלית וביקש להקצין את ההפשטה של מושג האלהים עד הקצה האחרון שלה. היהדות הנורמטיבית הלכה לכיוון הרציונאלי והתרחקה מן המיתוס, ועל ההתרחקות הזו היא שלמה מחיר כבד – את מחיר ההתרחקות ממקורות הנפש ותהליכיה. לטובת פיתוחה של תורת מוסר המושתתת על השכל, ויתרה היהדות ויתר כבד – היא ויתרה על הקשר למקורות הטבעיים של הנפש, לכחות הפנימיים של הנפש הטבעית. ועל החסר הזה, שהוקצן והלך עם התפתחות היהדות כדת ממוסדת, באו הקבלה ושלוחותיה – השבתאות והחסידות – לענות (ארחיב על כך במאמר אחר בסדרה זו, בעזרת השם).

אחד הגורמים שחיזק מאד את הכיוון האבסטרקטי ביהדות היה ההגליה מן הארץ הקונקרטית. מהר"ל מפראג מפתח בהגותו את הכיוון הזה ומסביר כי היחס בין עם וארצו הוא כמו יחס בין נשמה וגוף. יציאת העם מן הארץ כמוה כיציאת הנשמה מהגוף – וזה מה שקרה ליהדות. היא יצאה מן הארץ, יצאה מחוויית הגוף, ופיתחה את עצמה כדת ל"אומה של נשמות ללא גופים" – כפי שהתבטא הרב קוק. היהודים בגלות לא התקשרו אל הטבע שסביבם. הוא היה זר להם, והם שמרו אמונים למינהגים הקדומים שהתפתחו בארץ כנען, לחגים הקשורים לעונות השנה בארץ הזו, המעוגנים עמוק בפולחנים הפגאניים של העמים שישבו פה, במרחב הזה מאות ואלפי שנים.

דת ישראל הקדומה נבנתה מתוך מגע עמוק עם הפולחנים הללו, מתוך משא ומתן עם האמונה באלי ואלות הטבע, אך היהדות התפתחה לאחר ההגליה, מתוך זכרון טראומטי של ניתוק מן הטבע, מן הארץ, מן הגוף, מן הקונקרטי, מן הנשי…

היהדות איננה בדיוק אמונתם של אבותנו ואמותנו. היהדות היתה דת לשעת חירום. דת ניידת  Religion to go. את היהדות ניתן לארוז בכל פעם שמתרגשת גזירה חדשה, לא עלינו, ולנדוד אתה למקום אחר על פני הגלובוס – אפילו לצד השני של קו המשווה, שבו העונות מתהפכות לחלוטין, אפילו לירח או לחלל החיצון, ששם אין יום ולילה. היהדות יכולה להסתדר בלי הטבע, כי היא נבנתה באופן כזה, לשעת החירום של הגלות. אבל היא שימרה בתוכה את הזרעים שמהם ניתן להנביט מחדש את העץ המופלא של האמונה הקדומה, כשרק יזרעו הללו בחזרה בארץ, האדמה, בקונקרטי. הרב קוק הבין את זה היטב, וביקש להחזיר את הנבואה לישראל. לא עוד רבנים, ביקש הרב קוק לראות ברחובות יפו, ירושלים ורחובות כי אם נביאים חדשים, שלא יהיו חיקוי של הנביאים הישנים, אך יביאו את השראת רוח הקודש אל חיי החומר, מתוך החיבור המחודש של הרוח עם האדמה. אבל ממשיכי דרכו לא ירדו לסוף דעתו ועיוותו את התמונה. הבנה בלתי ראויה של החיבור אל האדמה יוצרת לאומנות וכוחנות, פאשיזם, מליטריזם וּפֶטִישיזם.

אך אל לנו להבהל מזאת. משימה מרתקת ממתינה כיום לכל מי שבוחר לקחת בה חלק – משימת ההחיאה של הדרך הישראלית הקדומה בכלים חדשים. כשאנו נוגעים באדמה, בארץ – בכדור הארץ! – באהבה, ומבקשים לחיות עם אלהים, בתוך הטבע, בתוך הגוף, ומתוך חירות של הרוח, אנו משיבים את זרעי הקודש שהמתינו בסבלנות אלפי שנים אל האדמה ומשקים אותם במים חיים. תרבות חדשה-ישנה תצמח מזה. והיא מצמיחה כבר עכשיו ניצנים מענינים של חיי שבט, עדיין בשולי החברה, אבל מי שרגיש לתהליכים מבין שמה שנמצא עתה בשוליים איננו אלא סימן המבשר על הבאות.