"איך נוצרה היהדות מהתרבות העברית הקדומה"

אוהד אזרחי: "איך נוצרה היהדות מהתרבות העברית הקדומה"

הרצאה שנתן אוהד בסדנת "אור עברי" במצוקי דרגות, 26.12.09

אותה העביר יחד עם שמואל שאול.

רשמה והקלידה: תמרה אור סלילת

לעם העברי שישב בארץ היו תפיסות שונות כיצד יש לעבוד את י-ה-ו-ה. תפיסות שונות מהיום, ותפיסות שונות ומגוונות בתוכו – גם אז. למשל, ידוע ומפורסם שבמספר מקומות בארץ נמצאו כתובות הקדשה "ליהוה ואשרתו" בקונטילת עג'רוד למשל, ובחירבת אל-קום שליד חברון. לעם הפשוט היה ברור לחלוטין שהויה מאושר כי יש לו אשרה – יש זיווג באלוהות – פן זכרי ופן נקבי.

ירבעם מרד ברחבעם, לקח 10 שבטים, פרש מהממלכה המאוחדת והקים את הממלכה הצפונית. היו להם מקומות קדושים רבים, שלפי דברי החוקרים היו נקודות מקודשות "מימי קדם" לפני הרפורמה הדתית שעשה דויד כשקידש את ירושלים. אחד המקומות הקדושים ביותר היה סיני. לשם אליהו יורד כשהוא בורח מאיזבל. הוא לא הלך לבקש מקלט מדיני ביהודה ולהתפלל להויה במקדש בירושליים. אליהו הלך לפגוש את יהוה, ויש לשים לב לעובדה שהוא לא הלך לירושלים אלא להר סיני. ירושלים לא היתה המקום אותו הוא זיהה כמקום למפגש עם יהוה.

בספר מלכים מסופר ששלמה המלך בנה מקדש להויה ולידו במה גדולה לאשרה. המקדש להויה היה ממוקם לפי מספר דעות, גם של חוקרים וגם של מקובלים, ובראשם רח"ו, בין כיפת הסלע לכיפת הכסף אשר במקור, לפני שהורדוס עשה עבודות מילוי עפר בהר הבית ויישר את כל השטח –  עמדו על שתי גבעות, וביניהן היה מין שקע קטן ובו היה המקדש כפי שכתוב "ובין כתפיו שכן".

טוביה שגיב שחקר את הר הבית בצילומי אינפרה אדום טען שממש ליד המקדש, כלומר במקום שבו עומדת היום כיפת הסלע, היתה במת האשרה. הסלע שעליו עומדת כיפת הסלע מסותת בצורת מתומן (זה מבנה ייחודי, אין עוד מבנה בעולם המוסלמי שהוא מתומן). המסגד בנוי על בסיס מבנה מימי אדריאנוס שהוקדש לאלה יונו שהכוכב המתומן היה סמלה. מקדש זה עמד לדברי שגיב על בסיס מבנה עתיק יותר, שהוקדש לאלה נקבית.

נמצאו מכתבים קדומים  ממלך ירושלים לפרעה. הוא חתם: "עבד האלה". גם אם לא נקבל את השערתו של טוביה שגיב על מיקום במת האשרה ממש בתוך הר הבית זה ברור מספר מלכים שכששלמה בונה במה לאשרה הוא בונה אותה בירושלים, וזה מספיק קרוב לבית המקדש, כלומר פולחן האשרה היה רשמי, גלוי ולגיטימי. שגיב טוען שעורכי התנ"ך הדחיקו את מקום הבמה וכתבו "בהר אשר על פני ירושלים" במקום להזכיר שזה היה ממש בתוך הר הבית עצמו.

אם העם האמין ב"הויה ואשרתו" ופולחן האשרה לווה בטקסי פריון וטקסים אירוטיים לרוב, אפשר רק לדמיין את הטקסים על הר הבית….  מכאן באה המסורת במסכת סוכה שאומרת שבימים הקדומים, בימי שמחת בית השואבה, היו מגיעים לידי "קלות ראש" בין גברים לנשים. כבר כתב על כך פרופ' הרן שזוהי כנראה 'לשון נקייה' לחגיגות אורגיאסטיות. בכלל מה שמתואר כ"שמחת בית השואבה" היה נחשב היום לפסטיבל מדהים: שבעה ימים ושבעה לילות שרוקדים כל הלילה ללא הופגה, חוגגים בקלות ראש בין גברים ונשים – תבינו את זה איך שתרצו – ובבוקר עושים תהלוכה עם כלי זהב וחצוצרות אל מעיין המים… זו היתה החגיגה הגדולה ביותר בכל השנה, הילולה ענקית שלמרבה הפלא אין לה כל מקור בתנ"ך עצמו בכלל. אין מצוות "שמחת בית השואבה" במקרא וכבר התלמוד אומר שזה היה "מנהג נביאים", כלומר – זו מסורת שמבוססת כולה על מנהגים פגאניים עתיקים שעברו במסורת אל תוך היהדות והתקדשו בה, ללא מקור מקראי.

אלה סוגי פולחן עברי קדום. חשוב לציין שהבמה שבנה שלמה לאשרה עמדה שם במשך 300 שנה עד ימי המלך יאשיהו. בימיו באו אליו הכוהנים של הוויה ואמרו לו שמצאו את ספר התורה של משה ובספר הזה כתובים כל מיני דברים שלא היינו מודעים אליהם, כמו למשל האיסור על עבודת הקדשים והקדשות, או החרם המוחלט על כל צורהת פולחן אחרת חוץ מהפולחן הריכוזי במקדש יהוה. יאשיהו מאמין בתום לב והולך לקדם את החזון הזה. הוא יוצא למסע טיהור מזוויע. כדי להשמיד לחלוטין את הבמות ואת הפולחן עליהן, הוא רוצח את כל הכוהנים והכוהנות ושורף את גוויותיהם על המזבחות המנותצים, דבר שמטמא את המזבח לעולם ועד. זה היה סוף פולחן הבמות בארץ. יאשיהו מנתץ אץ הבמה לאשרה, וכנראה הוא זה שמנהיג את התפיסה המונותאיסטית החמורה של אל (זכרי) אחד. והוא עושה את זה בדם רב.

פרופסור ישראל קנוהל, חוקר באוניברסיטה העברית, כתב חוברת משובחת בהוצאת האוניברסיטה המשודרת בשם "ריבוי פנים באמונת הייחוד". הוא אומר כי פולחן האלה שגשג בממלכת ישראל ונחשב כמיין סטרים. זה היה הדבר הכי לגיטימי והכי טבעי, אבל כיום אנו מסתכלים על זה דרך הפריזמה שיצרו לנו המתנגדים לפולחנים הנקביים. קנוהל אומר שלכוהנים היתה תפיסה רמב"מיסטית: האלוהים הוא מופשט לחלוטין, אין לו גוף ולא דמות הגוף, אין לו צורך בשום דבר פיזי. המקדש בירושלים היה המקדש היחיד בכל המרחב שלא נאמרו בו לחשים והשבעות. הכוהנים היו רק משרתים בקודש – מבצעים מה שמוטל עליהם בדממה. "מקדש הדממה". זו היתה תפיסה רוחנית מסויימת שהוא מכנה בשם "אסכולת הקדושה."

קנוהל מראה כי אליהו ואלישע שהיו נביאים בממלכה הצפונית לא התנגדו לפולחן האשרה. הם התנגדו באופן חריף מאד לפולחן הבעל, שהיה אל זכר מתחרה כביכול ליהוה, אבל לא לאשרה, והוא מוכיח בניתוח דקדקני שלעתים המילה "אשרה" הוספה בהוספה מאוחרת לפסוקים בהם אליהו נלחם בנביאי הבעל. גם אני דרך אגב לא חובב של הבעל בכלל… המילה "בעל" בהקשר של איש נשוי לאישה, שהופך להיות "בעלה" מקורה בתפיסות הקשורות לאל הקדום בעל. בספר הושע נאמר: "והיה ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי", והוא מוסיף ואומר "והסירותי את שמות הבעלים מפיה…". הוא תופס את משמעות המילה בעל, גם בהקשר הזוגי וגם בהקשר הפולחני כאלילית ושלילית.ASHEROT

צריך להבין שדוד המלך היה רפורמטור: הוא לקח מקום שלא היה קדוש לאף אחד מהשבטים, סתם עיר כנענית בשם יבוס והחליט שזה יהיה המקום הקדוש של כל האומה. כשירבעם מורד, הוא מורד גם בקדושתה של ירושלים. מה פתאום שהיא תהיה המקום הקדוש בהא הידיעה? הרי יש להם את המקומות הקדושים בארץ, מימים ימימה. יעקב למשל, התפלל בבית אל. ירבעם מקים במות ועליהן עגלי זהב, בדן ובבית אל. הסמל של שבט יוסף היה שור וראם. השור הוא גם החיה של כיוון צפון במרכבת יחזקאל. וירבעם מקים את הממלכה הצפונית. מדוע ירבעם מקים במות עם עגלי זהב למרות הסיפור עם משה ועגל הזהב? פשוט מאד טוען פרופ' קנוהל – כי הוא לא קרא את הסיפור הזה! כי יתכן שהסיפור עצמו עדיין לא נכתב בזמנו. את הסיפור הזה כתבו בממלכת יהודה כתגובה למעשי ירבעם, כדי להראות עד כמה מוטעית התפיסה הדתית של הממלכה הצפונית… אבל מבחינת ירבעם הוא לא עשה עבודה זרה, אלא השיב עטרה ליושנה…  הוא חזר למקורות, למסורת השבטית הקדומה של שבט אפריים שממנו הוא בא.

המסורת על הכרובים שהיו זכר ונקבה שעשו אהבה היא מסורת די פרווקטיבית בפםני עצמה, אבל הבעיה היא שאין לה ממש בסיס במקרא. וצריך לשאול מאיפה בא הרעיון הזה לחז"ל עצמם? לדעתי חז"ל ידעו על מנהגים אירוטיים מקודשים בהר הבית בימי הבית הראשון אבל כנראה שלא ידעו, או לא רצו לדעת, על כל מה שהתנהל סביב פולחן האשרה בימי שלמה וממשיכי דרכו, בסמוך ובשיתוף עם פולחן הויה. לכן לדעתי הם הלבישו זאת על הכרובים ואמרו עליהם שהיו "מעורים זה בזה כאיש ואישה" – הם הכניסו את המסורת שהיתה להם על ענינים אירוטיים במקדש אל תוך המקדש האחד שמבחינתם היה לגיטימי – מקדש הויה, וכך הפכו הכרובים לנשאים של סימבוליקה אירוטית מקודשת ביהדות של חז"ל. האהבה בין גבר לאישה היא כאן סמל לדבקות דתית.

המרחב העברי הקדום הוא לא ה"יהדות". היהדות נוצרה בשלב מאד מסויים בחיי העם שבו היה צורך לשרוד ללא ארץ. היהדות היא כמו קופסאות שימורים של מזון לשעת חירום. זה היה אולי נחוץ בזמנו, אבל כיום כבר עברה שעת החירום, נגמרה המלחמה – אבל מבחינת היהדות אנחנו עדיין גרים בממ"ד ואוכלים לוף כל יום, כמו מי שלא שמע שנגמרה המלחמה, או מי שנכנס לטראומה ולא יכול להשתחרר מדפוסים של שעת חירום וממשיך לאכול מזון מלחמה גם כשהציפורים שוב מציצות.

התהליך האבולוציוני של התודעה אותו יצרה היהדות במרחב השמי הוא תהליך היציאה מעולם המיתוס הקדום אל עולם רציונאלי יותר, בו ניתן לייצר אתיקה וחוקים של צדק ומוסר. לכן הם הורידו את הפן המיני של האל ויצרו אל אחד מופשט. זו יציאה מהמיתוס, שיש בו פן נקבי מובהק, והליכה לקראת קודקס גברי לוגי, שחושב במושגים של צדק ואתיקה. זוהי אתיקה מופשטת.

הקבלה – כמו תנועת החזרה של המטוטלת של היגל, שהגיעה לשיא תנודתה עם הרציונאליזם הרמב"מי, החזירה את היהדות למיתוס. כך למשל רבי משה קורדוברו כותב בספרו "פרדס רימונים": "האשרה היא השכינה". שלמה החכם באדם ידע לפי דעתי שאלו פנים שונות בתוך האחדות האלוהית הגדולה ולא באמת אלים נפרדים. אבל סביר שה'עמך' תפס זאת באופן מוחשי יותר. לדעתי שלמה היה מיסטיקן שכלי הביטוי שלו לא היו קבליים תיאוסופיים כי השפה הזו עוד לא התפתחה בעולם, אלא תיאולוגיים פגאניים. אבל מבחינת העומק והכוונה היתה כאן אותה כוונה. כמו אצל חלק מחכמי הודו ("חכמת בני קדם") שאותם למד שלמה שיודעים לצחוק צחוק גדול על מחשבת הפירוד ולומר שכל האלים כולם הם אחדות אחת בלתי נחלקת כלל.

יחד עם זה למי שכתב וערך את התנ"ך היתה אג'נדה ברורה ושונה מבחינה דתית מזו של שלמה.. היתה לו שיפוטיות גדולה על כל מה שלא עולה בקנה אחד עם האג'נדה הזאת: המלך הזה עשה את הישר בעיני ה' – המלך ההוא לא עשה את הישר בעיני ה'…. וככה שופטים את שלמה כמי שטעה אחר עבודה זרה. לדעתי הוא לא טעה ולא בטיח. הוא התבטא ביטוי פילוסופי פגאני של אחדות הגוונים כולם, דרך חגיגת הריבוי ולא דרך שלילתו. כותבי התנ"ך אומרים שהוא שגג ונסחף אחרי נשותיו לעשות את הרע בעיני השם ולבנות במה לאשרה. אבל חייבים להבין ששלמה עצמו לא סבר ככה… פשוט לא שאלו אותו מה הוא באמת חשב. וכמובן – קל היה לכותבי ההיסטוריה לשים את האשמה על כתפי השיקצעס האלו, שהיו גם נשים וגם גויות והרסו לנו את המלך הצדיק ודרדרו אותו והכל בגלל קצת מין…

בארץ ישראל של ימי העברים היו מקומות קדושים "על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן". יעקב מקדש את המקום בו חלם את חלום הסולם. ואיך הוא מקדש אותו? הוא מרים אבן מצבה (ניצבת) ומושך אותה בשמן, ממש כמו פולחן שיווה-לינגם בהודו. זה היה מקום קדוש לאל הזכר. על הגבעות הקימו מזבחות לאל הזכרלצד העצים הענפים – שהוקדשו לנקבה, לאשרה. כל אלה נקראו במות. הבמה היתה מקום פולחן, לעתים קרובות מזבח קטן ומשפחתי, ובערים הגדולות היו מקימים במות ציבוריות. זה היה מקום של GATHERING התכנסות לשם קודש. הנביא שמואל היה מזבח בבמה הגדולה אשר בגלגל. הנביאים עסקו במוסיקה, הם היו המתנבאים – הנובעים, הם שרו, היו באקסטזה. אחת התופעות המצויות אצלם היתה התפשטות – בתוך האקסטזה הם היו מתפשטים והולכים ומתנבאים עירומים. איך אנחנו יודעים את זה? כי כתוב שכשראו את שאול המלך מתגולל עירום כל הלילה שאלו העם: "הגם שאול בנביאים?" זו היתה תופעה ידועה ומקובלת. המתנבאים לא יכולים לסבול בגדים (בגידות…) ומתגלגלים עירומים בעפר באקסטזה דתית גמורה.

בספר שופטים נאמר שבימים ההם "איש הישר בעיניו יעשה" – אנחנו התרגלנו לקרוא את הפסוק הזה בשלילה, כשאנו מסתכלים דרך הפריזמה של עורכי התנ"ך, מנחילי היהדות. אבל בעצם זה פסוק נהדר: תעשה את הדבר הנכון בעיניך! ממש כמו הפסוק "חנוך לנער לפי דרכו". זה לא פשוט ללמוד לעשות את הישר ואת הטוב. ואיזה חינוך נדרש (או לא נדרש…) כדי שילדים יגדלו ללמוד לבדוק עם עצמם מה הוא הדבר הישר והנכון לעשותו? ויקחו על כך אחריות? את הדברים הללו אני אומר בשם און זית שכתב את הספר המרתק והחדשני שלמרות שלא עם כל מה שכתוב בו אני מסכים, אני ממליץ בחום גדול לקרוא אותו, הוא מרתק ושובר מוסכמות – "העם הישראלי: התרבות האבודה".

כשנחרבו הממלכות – בעיני בני התקופה שלא היו רגילים עדיין בקטסטרופות זה היה דבר שלא נשמע דוגמתו קודם לכן. זוועת אלהים. הם היו רגילים להיות ממלכה, להיות לוחמים, משוררים, מאהבים – והחורבן הזה היה סוף העולם. בני ממלכת ישראל שהיו קשורים לטבע והוגלו מארץ ישראל – נטמעו בקרב האומות אליהן הוגלו ונעלמו כישות בפני עצמה. בני ממלכת יהודה התחילו כבר קודם לכן לסלול דרך אחרת, שלאחר אלפי שנים תוכר כ"יהדות". היהדות השכילה לשמור (בקופסת השימורים המפורסמת) על שרידי העם. כל העלית הרוחנית של העם הוגלו לבבל, יחד עם חרשי המתכת והמנהיגות הפוליטית. רק 70 שנה לאחר מכן הגיע כורש מלך פרס והרשה להם לחזור לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש השני. עזרא הסופר עלה ארצה יחד עם אנשים נוספים מבני הגולה, שהיו די עניים ומאד דתיים. לעזרא היתה סמכות מטעם המלך והוא היה יכול אף לגזור דין מוות אם חשב לנכון. זה לא צחוק. לאף אחד אין כיום (ברוך השם) סמכות כזו. ותארו לכם מה היה אז, כשהסמכות נמצאת בידי אדם בדלן דתי קיצוני כמו עזרא?  נחמיה שהיה שר בממשלתו של מלך פרס תורם גם הוא לקידום בניית הבית השני תחת סמכות המלך וממשיך את הקו אותו התחיל עזרא. ידוע כי עזרא יצר את החיץ העמוק בין ישראל לעמים וכפה על העם להתגרש מנשותיהם הלא יהודיות ומילדיהן. זוועה אמיתית.

לפי אגדה תלמודית מעניינת בתקופה ההיא מנהיגי העם אמרו: מה שהיה קודם, בימי ממלכת יהודה וישראל נחרב ואבד, וזה לא היה טוב ממילא. צריך ליצור כאן משהו חדש. לפי התלמוד הם עשו פעולות מיסטיות שונות ונטעו כוונה לייצר תרבות רוחנית אחרת מזו הקדומה. תרבות שיש בה פחות מאותו חוש שנוטה לראות את העולם כמלא אלוהות, למשל. הם קראו לחוש הזה – "יצר העבודה הזרה". הם החלו לפתח הסתכלות רציונלית, שלא הייתה קיימת בעולם הקדום של אבותיהם, אבל החלה כבר להתפתח ביוון במקביל. הם עשו אובייקטיביזציה של המציאות. העץ כבר איננו יישות שניתן לעמוד איתה במגע דיאלוגי, אלא הוא הופך לחפץ, ומסתכלים עליו באופן פרקטי לחלוטין. במקביל על פי אותה מסורת תלמודית הם עשו כל מה שיכלו כדי להחליש את המיניות ואת הארוס. הם החלו לייצר את היהדות כתרבות אנטי-אירוטית, או בעלת אירוטיקה מותמרת בלבד, בניגוד לחגיגת הארוס שהיתה בימי בית ראשון.

במסגרת הפעולות של מנהיגי אותה התקופה שרצו ליצור תרבות רוחנית חדשה ושונה ממה שהיה בימי המקרא היו גם פעולות פרקטיות. לא רק מיסטיות. במובן הפרקטי היה ש – הם ערכו את התנ"ך. הם החליטו מה יכנס ומה ייזרק החוצה. את שיר השירים למשל "אנשי הכנסת הגדולה" לא רצו להכניס לתנ"ך, ורק לאחר כ-500 שנה  הצליח רבי עקיבא להכניס אותו. הם שינו את הכתב – כתב הדפוס שאנו משתמשים בו כיום הוא כתב ארמי ("כתב אשורית"). לפי מסורת חז"ל הם הכניסו את הפולחן של 3 תפילות ביום שבא בעצם אחר כך במקום הפולחן במקדש, כשגם בית שני נחרב. ולפי דעת הרמב"ם הם חיברו את נוסח התפילה שיהיה אחיד. זה כנראה לא נכון מבחינה הסטורית, הדברים התגבשו כנראה רק בדור יבנה, על ידי רבן גמליאל השני, אבל כך טוענת המסורת.

העם שעלה עם עזרא היה נשוי למואביות, עמוניות, פלישטיות וצידוניות – היום היינו אומרים  שהיו שם נשים לבנוניות, פלסטיניות, ירדניות וכולי. אז זה היה מקובל. הגבר ממשיך את השבט ולכן הנשים נדדו בעקבות בעליהן והצטרפו לשבט הגבר. אבל עזרא לא הסכים לגייר אותן וגירש אותן ואת ילדיהן. היה אז בכי גדול. פה ככל הנראה התחיל הכלל שרק מי שנולד לאם יהודיה הוא יהודי. פה התחילה גם הבדלנות היהודית. הם שינו גם את שמות החודשים (ש"באו מבבל"). קודם לכן החודשים נקראו רק במספרים – החודש הראשון, השני וכולי. רק חודש ניסן נקרא גם "חודש האביב", ואייר היה "ירח זיו",  וחשוון היה "ירח בול" (מבול). יתכן שגם ספירת הזמן השתנתה. זה לא ברור לי לגמרי, למרות שאון זית סובר כך ומקדיש לזה פרק גדול בספרו.

מטרת כל השינויים הללו היתה ליצור תרבות אחרת מהתרבות העברית הקדומה, והם הצליחו בכך. התרבות היהודית שייצרו התגלגלה ברבות הימים והיתה לתרבות הרבנית. בזמנם זה עדיין לא התקבל על כל העם. במהלך ימי בית שני היו גם צדוקים, בייתוסים, איסיים וכולי – פלגים רבים שעבדו את אלוהים באופן אחר זה מזה. איש בשם חוניו הקים למשל באותם ימים מקדש נוסף ליהוה במצריים על אי בנילוס….

ישוע גדל בזרם הפרושי (של החכמים) אבל הוא לא קיבל את כל הפרשנות המקובלת. גם יוחנן, שבעצם הקדים את ישוע סלל דרך משל עצמו. פרופ' קנוהל בספרו "בעקבות משיח" מראה שישוע הלך בעקבות המנהיג של הקבוצה מקומראן שקדם לו בדור אחד.

שמעון בן שטח, חכם מוערך בתלמוד, רצח ותלה 70 מכשפות באשקלון. הוא לא אהב גם את חוני המעגל שהיה הרבה יותר קרוב ברוחו לשמאניזם העברי הקדום, שקשור לטבע, אבל הוא לא פגע בו כי הוא גבר ו"צדיק". אבל את המכשפות לעומת זאת, לא היתה לו בעיה לתלות, אולי כי הן היו נשים. הוא שלח את תלמידיו לאשקלון כדי שיתפסו אותן ואז הוציא אותן להורג. נתתי על זה שיעור שלם שנמצא באינטרנט – "על רבנים ומכשפות" שמפרט את כל העניין הזה ומנסה להציע גם קצת ניתוח פסיכולוגי לדמות של שמעון בן שטח. מסתבר שהרבה מזה היה קשור לפחד של שמעון בן שטח מהעקרון הנשי – ואולי אף מנשים. אחותו היתה המלכה שלומציון, והעניין כולו לא היה פשוט לו.

מפנה תרבותי גדול נוסף חל בעולם החכמים עם "תנורו של עכנאי". זה קרה בתקופת יבנה וחכמיה, אחרי חורבן בית שני. הסוגיה עצמה לא ממש חשובה, מה שחשוב הוא שהיתה מחלוקת בין רבי אליעזר בן הורקנוס (שחי קצת אחרי ישוע, הוא שואל בקטע מסויים בתלמוד את אח של ישוע מה לימד אתכם הרבי שלכם), לבין חכמים אחרים. רבי אליעזר היה מכשף גדול. רבי עקיבא למד ממנו הלכות כישוף, וסיפר על לחשים שהוא עשה, שגרמו לשדה שלם להתמלא בקישואים בן רגע, ולכל הקישואים להקטף בן רגע ואז כל החזיון נעלם בן רגע… .

רבי אליעזר אומר להם: "אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח". מיד נעקר החרוב ממקומו וטס באוויר 400 אמה. כך קרה גם עם אמת המים, שהמים הזורמים בה הפכו את כיוון הזרימה וזרמו כלפי מעלה, ועדיין חכמים לא קיבלו דעתו. גם קירות בית המקדש התחילו ליפול עליהם, ואז רבי יהושע, שגם הוא היה מכשף גדול אבל בעל גישה אחרת לגמרי, אמר לקירות: אם חכמים מתווכחים ביניהם, מה אתם מתערבים? – והפסיקו הקירות ליפול. העניין הוא שהרבנים לא התרשמו מהניסים שביצע רבי אליעזר ולא השתכנעו. ואז רבי יהושע קם ואמר את משפט המפתח: "לא בשמיים היא", כלומר התורה ניתנה לבני אדם ולכן אנחנו צריכים לקבוע מהי ההלכה הנכונה לנו, כבני אדם. המיסטיקה לא קובעת, הניסים לא קובעים. הסמכות ניתנת למי שלמד ומסוגל להוכיח את דעתו באופן הגיוני ולא למי שעושה ניסים. זה לא דרך לגיטימית להוכיח את צדקת דעתך. זהו סוג של כוחנות רוחנית.

ואז הם מחליטים בלב כבד לנדות את רבי אליעזר. הם עשו זאת כדי לסלק את שרידי המאגיה מן היהדות ולהפוך אותה לדת של שכל, של הגיון. הם מכינים תרבות שתשרוד גם בגלות, גם ללא ארץ, ללא החיבור לטבע. נידוי רבי אליעזר היה המחיר ההיסטורי שהם שילמו כדי לנפות סופית את האלמנט המיסטי-מאגי מהיהדות. אז הם סגרו את קופסת השימורים. המהפכה התרבותית הזאת לקחה כ-500 שנה. מימי עזרא ועד רבי אליעזר. וככה –  מעם של נביאים, משוררים, מאהבים ולוחמים הסוגדים לזיווג האל והאלה הפכנו לעם של למדנים ואנשי ספר, שכשהם רוצים לדעת מה נכון הם פונים אל הספר, ולא לטבע או לאלוהים. יתכן שאז היה בזה צורך היסטורי, אבל היום להרגשת לבי כבר עבר זמנה של תקופת החירום ההיא. למען האמת – אם נשאר בממ"ד היהודי עוד קצת זה כבר יהפוך למצב מסוכן מאד בפני עצמו. נגמר לנו החמצן בממ"ד היהודי ואין כבר ויטמינים במזון הרבני.

היו במהלך ההיסטוריה כמה סיבובים של פותחן הקופסאות שנעשו כדי לפתוח את מכסה קופסת השימורים: הקבלה, החסידות, הרב קוק ושבתאי צבי שהקדים את זמנו והושכח. היהדות הפכה למערכת ניידת שבכוונה אין לה כבר קשר למקום. הטבע כבר לא קדוש ולכן אפשר שתהיה לך אדמה ברוסיה ותחגוג את חג האביב כשהכל מושלג מסביב. או שתשב באוסטרליה ותחגוג את חג האביב בכלל בסתיו! ואת סוכות באביב! מורי ורבי רבי זלמן אמר לי פעם שכשהוא היה בסידני בסוכות הוא ביקש שיביאו לו לאכול מצות…. כי לפי הטבע זה היה פסח, אבל לפי המסורת ההלכתית זה סוכות. אז הוא ישב בסוכה ואכל מצות…

רבי צדוק הכהן מלובלין סבר שהחכמים בימי ראשית הבית השני ידעו שכשהם מורידים את היצר השמאני והיצר המיני הם בעצם מוותרים על הנבואה (כי אין נבואה בלי יצר שמאני ויצר מיני). הם ידעו שהם משלמים מחיר – אבל החליטו שזה מחיר שווה.

כיום הגוף היהודי חולה, והמחלה, בין השאר, היא הגלות (גם לפי מה שהחרדים אומרים). מתוך תרי"ג מצוות מישהו חישב פעם שניתן לקיים היום רק 270 שבגימטריה זה "רע". אבל היהדות של היום זה כמו חולה שמכור למחלתו ולא מוכן בשום אופן להתרפא.

בתהליך ההתחדשות כיום אני כולל את כל היהדות, אני לא זורק שום דבר, אבל אני לא מוכן לקבל את הסגירות של היהדות בימינו. אם היהדות זה הממ"ד, והיא באופן מסורתי יושבת במקלט ואוכלת מקופסת השימורים ובטוחה שהכל מסוכן שם בחוץ – אני אומר – גם הממ"ד הוא חלק מהבית. אם יש לך ממ"ד בבית לא צריך להרוס אותו. אפשר לעשות ממנו חדר נחמד, אפשר לשבת בו עם דלת פתוחה. אני רק נגד הסגירה של דלת הממ"ד היהודי והסתגרות בתוכו. במסגרת המרחב העברי יש עוד חלקים גדולים של עולם הרוח והחומר שהם חלקים מהתרבות השבטית העברית שהלכו לאיבוד, וצריך לחקור כיצד לתקן אותם ולהבריא אותם בקרבנו כיום. למשל איך נתחבר מחדש למיניות בריאה ואף למיניות מקודשת? מה העבודה הזאת של ה"קדשה" שהיתה בארץ במקדשים העתיקים, שלא היו חביבים על עורכי התנ"ך? התרבות של עורכי התנ"ך הכתיבה את התרבות היהודית-נוצרית של היום. תרבות שאין בה ארוס בריא ואין בה שמניזם מובנה ואין בה נבואה.  לדעתי ראוי לחקור מה היה המגוון הרוחני העשיר שהיה קיים פעם לפני ההגמוניה היהודית?ואיך ניתן להחזיר את זה כיום באופן שישרת את הקשר של אדם ואלהיו באופן טוב ונכון? לא באופן אנכרוניסטי אלא באופן שמתאים לימינו אנו זה מחקר ארוך. אבל צריך לעשות אותו.

יש שלוש נקודות ביהדות שדורשות שינוי עמוק אם רוצים לחזור לתרבות עברית:

1) היחס לטבע – השיבה לטבע כאל מקום קדוש, ובתוך זה גם השיבה לגוף וליצר.

2) שינוי היחס לאלמנט הנשי ולאישה. (היהדות מפחדת מנשיות. לא מנשים. נשים שמדחיקות את נשיותן הן "נשים כשרות"….)

3) שיבה אל אומות העולם – כשווים בין שווים (לא כנעלים או נבחרים, ולא עם רגשי נחיתות).

העבודה התרבותית בכל אחד מהתחומים הללו היא גדולה מאד. לקח להם 500 שנה ויותר ליצור את השינוי בכיוון האחד… כמה יקח לנו להחזיר דברים לתיקון ואיזון נכון? לרפא את התרבות הרוחנית של הקבוצה לתוכה נולדנו? צריך כאן מחקרים עמוקים ורציניים, לא רק אינטלקטואליים אלא גם חקירה מעשית התנסותית. לחיות את התיקון – ליצור טיוטות שוב ושוב, ולהסכים לטעות, כי כמו שנאמר כבר בתלמוד "אין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בה תחילה" הנפילה והכשלון הם חלק מתהליך הניסוי והתעיה. חלק מהלימוד ההכרחי. מה שאנחנו עושים פה בסמינר הזה, אתם ושמואל ואני, זה גם חלק מהחקר ומהתיקון עצמו.

שמואל שאול: האנושות היא אורגניזם פלנטרי – צריך שיהיה מגע וחיבור בין האיברים השונים, שתהיה תקשורת, כדי שהאורגניזם יחיה וישגשג. צריך להבין דברים על רקע מצריים: במצרים האנרגיה הנשית היתה מופלאה. מתחילה מחתחור, לאיזיס ומגיעה לנות. ביהדות הזיזו את האנרגיה הזאת הצידה לגמרי.

מה שצריך לבדוק: איך אני בא מנקודת השירות שלי ולא מנקודת ההישרדות שלי. משה היה בשירות לא רק של הקבוצה שלו אלא בשירות לפלנטה.

***