עירום

עירום אנושי – עירום אלוהי

מאמר לחיים אחרים, לגליון אוקטובר 2000

אוהד אזרחי

בתקופת הסתיו, בה משירים העצים בגני את עליהם ונשארים במערומי גזעיהם החשופים, מתחיל העולם היהודי לקרוא מחדש בתורה את ספר בראשית, את סיפור הבריאה ואת סיפור גן העדן. את סיפור התום שאבד, ואת סיפורם של עלי התאנה הבאים לכסות על מערומי הבשר, על הבושה ועל הערווה החשופה. את המאמר הזה רציתי להקדיש לנושא שעלול להראות אולי טעון מידי, אבל לעניות דעתי נראה שהדיון בו בהחלט הכרחי כיום.

Comfort

נושא העירום. כל מי שמסתובב בחוגי הריינבו, בשנטיפי או בפסטיבל בראשית, נתקל – (אם לא יותר מכך) – בעירום אנושי לרוב. עירום שמעורה היטב באוירה הפתוחה ששורה במקומות הללו, עירום שמוקף בסדנאות למדיטציה מימין ומשמאל, בשאיפות רוחניות למיניהן וגם בנסיונות

המגעהמחודש שלנו עם היהדות, ממקום שאף דור לפנינו לא נגע בה. לכן, נדמה לי שבסדרת הכתבות הזו, בה אני מנסה לגעת בסוגיות שעומדות על הפרק בתהליך ההתחדשות הרוחנית של היהדות, יש בהחלט מקום לבדוק את נושא העירום ממקום חדש. וכפי שנראה – אין הוא רק חדש, אלא גם ישן נושן.

ושתי בכתר מלכות (בלבד)

לפני שנכנס אל גן העדן ונלמד מחדש את סוד הנחש הערום, אני מבקש להקדים את פורים ולהתבונן מעט כיצד לדעת חז"ל מתעד התנ"ך מחלוקת עקובה מדם, שהתרחשה סביב נושא  החשפנות.MITRAH WOMAN מגילת אסתר: המלך אחשוורוש דרש שאשתו המלכה ושתי תבוא אל משתה היין עירומה, כשרק כתר המלכות חבוש לראשה, להראות לכל שרי המדינות את יופיה. ושתי כידוע סרבה, והדבר עלה לה בחייה. מה היה פשר המחלוקת שבין ושתי לאחשוורוש? אחשורוש רצה פורנוגרפיה. להראות לכולם, להשויץ, להחצין את העירום כדבר שראוי לתשומת לב מיוחדת, וכדבר שנועד לגרום לעוררות מינית בהילולת המשתה. סביר להניח שושתי הפרסיה לא הלכה באותם ימים עם רעלה אירנית. ניתן להניח שלבקש ממנה לבוא עירומה בין האנשים לא היה בגדר בקשה שאחשוורוש ראה כבלתי סבירה בעליל. ולמרות זאת – לושתי, כנראה, היתה גישה אחרת אל מערומיה. ושתי היתה אשה, ומהצד הנשי של ההויה קיים לעתים יחס אחר אל חשיפת הגוף. אינני יודע כמובן מה היתה גישתה של ושתי ההיסטורית, אבל בעזרת המחלוקת שבינה לבין המלך אחשוורוש אני מעוניין לחדד גישה אחרת לעירום, גישה שלדעתי נובעת ממקום יותר נשי בנפש האדם (גם בגברים…), גישה שניתן לכנותה בשם "עירום צנוע".

עירום צנוע

התרבות היהודית מוכרת לנו כמי שמטיפה כנגד חשיפת הגוף בשמה של הצניעות. ואכן כך הדבר לפחות מימי חז"ל והלאה. בדרך כלל מתקשרת חשיפת הגוף עם גירוי מיני, והגירוי המיני מתקשר מיד עם פריצת גדרי החברה, עם הסכנה שבהריסת הקשר המשפחתי ועם השחתת זרע לבטלה (שגם לה יהיה אולי מן הראוי להקדיש דיון בפני עצמו). אולם יופיה של התרבות היהודית טמון בין היתר בעובדה שמלבד הגיוון האדיר שיש בכתביה, גיוון שאיננו מוכר לרוב, גיוון שהיו מי שניסו לצנזרו, הרי שניתן לחפור בה בכל פעם מחדש ולמצוא פנים חדשות בתורה, פנים שלא האירו עד כה, כי לא היו דרושים בזמנים עברו – "למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב – אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם" (בבלי,עירובין נד/ב) להלן אבקש להתבונן בסיפור גן עדן מכיוון שונה מהרגיל, ולטעון כי קיימת גישה אלטרנטיבית לנושא העירום –  גישתה של חוה. אנו מכירים את התרבות היהודית כמי שנכתבה ונהגתה על ידי גברים. אנו מכירים את החיים על פי אדם. להלן ננסה לראות את גן העדן על פי חוה.

והנחש היה עירום

"והנחש היה ערום מכל חית השדה" מספרת התורה, ומשחקת בכוונה תחילה בין המילים עירום וערמה. אדם וחוה היו עירומים ולא התבוששו, אך הנחש היה ערום, כלומר רמאי. קולו של מי הוא המספר זאת? לכאורה – קולו ה"אובייקטיבי" של נותן התורה. אך קיים כלל שאומר "דברה תורה בלשון בני אדם". התורה איננה מדברת באופן מנותק ממחשבות והלכי הרוח של בני האדם. התורה נמסרה לבני אדם ובאמצעות בני אדם, ולמעשה – באמצעות הגברים. אני מבקש לטעון כי בסיפור גן עדן אנחנו שומעים את קול האל כפי שהוא נתפס באזניים של תרבות גברית. אך ניתן בכל זאת לחלץ מן המרווח שבין המילים ובין השורות גם את הראיה האחרת. ולנו, כיום, היא מאד חשובה. אם מתבוננים בסיפור היטב רואים שאדם וחוה מסתובבים בגן עדן, עירומים, אבל אין ביניהם שיחה. יש הצהרות "ויאמר האדם (על אודות האישה) זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אישה", אך שיחה שיש בה דיבור ומענה והקשבה לא קיימת ביניהם. השיחה הראשונה בתורה מתרחשת בין הנחש ובין חוה. ויאמר הנחש.. ותאמר חוה … ויאמר הנחש וכולי. הם מדברים. הנחש הוא זה שמעורר את המין האנושי לשיחה. הוא זה שמשיח אילמים, ואולי לכן אהבו המקובלים לומר שהמילה "נחש" עולה בגימטריה "משיח" (358).Image3

סיפור גן עדן הוא סיפור על זוג נשוי (?) שאין ביניהם שיחה. אבל לעומת זאת לאישה יש שיחה טובה עם השכן, עם הנחש. השכן מגיע אל האישה, שלא מצליחה לקשור קשר של ממש עם בן זוגה, ומתחיל לדבר אתה על עתידה. על הפוטנציאל האדיר הטמון בה. הוא מציע לה לחרוג מן החוקים שקבלה עד כה כמובנים מאליהם, החוקים אותם הציב בפניה בעלה, ולהתנסות במה שאסור. ההתנסות הזו עשויה להביא אותה למיצוי הפוטנציאל שלה ושל אישה גם יחד "והיתם כאלהים יודעי טוב ורע". מקובל לראות את הנחש כשקרן בזוי, שעבד על האישה התמימה בעיניים. אבל לא כך הדבר. הנחש אמר לאישה דברים שהיא לא ידעה בזמנו להבינם נכונה ולכן נראו כשקר, אך דווקא הדברים הללו הובילו את האנושות למסלולה האמיתי, ועתידים להביאה עוד אל תכליתה – להיות כאלהים. הנחש ועצתו מסמנים דרך של התקדמות בה הטוב והנכון מתגלה דווקא דרך הנפילה והרע לכאורה. זו דרך מורכבת, לא דרך של שחור לבן אלא של הרבה צבעים. אולם ברור שאדם, כלומר התרבות הגברית, חושד מייד שהשכן שבה ומגלה את האמת העירומה לזוגתו איננו עירום אלא ערום! לאדם ברור שהנחש איננו אלא נואף – ואכן חז"ל, מנקודת ההשקפה הגברית טוענים ש"בא נחש על חוה והטיל בה זוהמה"…  כי העירום יכול להיות דבר מאד פשוט וצנוע. אך כשאינך בשל לחוות את העירום בפשטותו, אתה בטוח שיש בו מרמה, שיש בו מן הערמה. אתה משוכנע שהוא מנסה לעשות בך משהו תחת מעטה התמימות, ליצור ספקולציה מסוימת על גבך, להרויח משהו על חשבונך, לגזול ממך משהו, ואז אתה נעשה חשדן ורוצה לרוצץ את גלגלתו של הנחש. לא לחינם פנה הנחש בגן עדן לדבר עם חוה. אדם לא היה יכול להקשיב לו. הוא היה ספקולטיבי מידי, חשדן מידי. אדם רואה בעירום של הנחש נטיה לניאוף ולסטיה מינית. רק חוה (כלומר הפן הנשי באישיות שלנו – גברים כנשים) יכולה להקשיב לנחש וללכת איתו.CypressSilvan-LG-150k

חוה, כמו הנסיכה שמנשקת את הצפרדע ויודעת שבסופו של דבר יהפוך לנסיך, כמו היפה שמוכנה לאהוב את החיה, כי מתחת למעטה הנוקשות היא יודעת שמסתתרת נשמה עדינה, מקשיבה לנחש ומשוחחת איתו. אדם לעומת זאת, כמו גבר, רגיל להרוג נחשים כדי לגאול נסיכות שבויות. לכן הנחש לא הלך לדבר איתו. מבחינתו אצל אדם "אין עם מי לדבר". יכולת השיח וההקשבה באה לעולם עם בריאת חוה ונחשפה על ידי הנחש. האשה שמוכנה להשיח מסוגלת להכיר ביופיו הפנימי של הנחש הערום, לראות שמתחת לפני השטח המביכים כמעה, הוא בעצם בחור טוב. או אולי – יצור שחי שלמעלה מגבולות הטוב והרע. אבל אדם בטוח שאם הנחש העירום מדבר עם חוה אשתו, אז אין ספק שהוא גם ערמומי, נואף ושקרן. "אדם", כלומר הפן הגברי בהגות היהודית, יוצר את האגדה התלמודית שלפיה "בא נחש על חוה והטיל בה זוהמה". ולכן כשאלהים שואל לאחר החטא "אַיֵכָּה?", אדם הוא זה שעונה לו ואומר: "את קולך שמעתי בגן ואירא, כי עירום אנכי ואחבא".

עירום ובושה

אדם הוא זה שמפתח את הבושה ואת החרדה מפני העירום, כי עבורו העירום איננו תמים כלל ועיקר. בנפשו של אדם כארכיטיפ גברי, העירום נתפס כמשהו לא תמים, כלומר כמשהו ערוּם, שמחביא מאחוריו איום. אבל חוה לא אמרה לאלהים כלום. היא לא מדווחת על בושה,  מכיוון שחוה כארכיטיפ חווה את העירום אחרת ממה שחווה אותו אדם, ובפרט לאחר שטעם מפרי העץ. משטעם מעץ הדעת מגלה אדם שהעירום קיים גם בו. קודם הוא לא שם לב לכך. אילו היה שם לכך את ליבו – היה בודאי בוש בערוותו עוד קודם לכן. ניתן לשער שלפני האכילה ראה אדם רק את הנחש כערום, ולא היתה בו דעת לראות גם את ערוותו שלו. היכולת הרפלקסיבית, היכולת לדעת את עצמו, ניתנה לו רק עם האכילה מעץ הדעת. רק אז גילה את הנחש שלו עצמו, ובוש בו.

פרחים הם אברי המין של הצמחים, ובכל זאת אנחנו נהנים הנאה אסתטית פשוטה מראייתם. הם ערומים באופן צנוע. העירום הצנוע קיים בנוכחותו כפשטות טבעית. זהו עירום שמשקף את האמת במערומיה, לא יותר ולא פחות. אבל גישה בלתי מפותחת איננה בשלה לחוות את העירום האנושי באופן שכזה. ושתי, כאשה, לא סלדה מן העירום באשר הוא, אך כן בחלה בו כשבעלה המלך רצה להשתמש בו למוחצנות פורנוגרפית. אדם הסביר לאלהיו כי הערווה שבגופו מביכה אותו עד כדי כך שהוא איננו יכול להתיצב בפניו כשהוא עירום. הוא חייב להתחבא, כי מערומיו נוגדים את "דתיותו". וחוה לא אמרה דבר.

אלהים עירום

עד כאן נגענו בעירום האנושי. עתה נפליג למכמני הקבלה וניגע מעט באחת התורות המיוחדות של רבי יוסף ג'יקטילא, הדנה בעירום האלהי. ר"י ג'יקטילא היה מגדולי המקובלים של המאה הי"ג בספרד. ידוע שלמד קבלה נבואית אצל רבי אברהם אבולעפיה, וכי השפיע השפעה רבה על עיצובן של התורות בספר הזוהר, שאפשר ואף היה אחד מחבורת המקובלים שחיברה אותו. בספרו המרכזי "שערי אורה" טוען ג'יקטילא כי האלהות בעצמה היא למעלה מכל שם ומכל כינוי. השם בעצמו איננו נקרא "אלהים" – אלהים זהו רק שם, סוג של עטיפה על המהות האלהית עצמה. ובודאי שהכינויים שבהם נהוג לכנות את השם, כמו רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד, כלומר התכונות שאותן אנו מזהים עם האלהות – כל אלו אינם משקפים את המהות האלהית. כל אלו אינם אלא לבושים שבהם מתלבשת האלהות כדי להתגלות לרוב בני האדם. הרמה הנמוכה של הכרת האלהות לפי ג'יקטילא מתבטאת בהכרתו דרך הלבושים הרבים – זו הכרה "רשמית" כזו באלהים שהוא שופט ומנהיג, שהוא רחום וטוב, קנא ונוקם. לא חשוב מה – העיקר שזהו זיהוי של האלהים לא כשהוא לעצמו אלא דרך תכונות. הוא ממשיל את הדבר למלך היוצא לקראת עמו והוא לבוש בגדי חג ביום חג ובגדי מלחמה בימי מלחמה. הרבה לבושים. הרמה השניה היא הכרת האל לא על ידי זיהויו עם תכונות, אלא עם שמות. כשאינני מבקש מאלהי שיתנהג לפי מה שאני מצפה ממנו, ופונה אליו בשמותיו – אלהים, אל, אהיה, יה – לא חשוב איזה שם, בכל מקרה זה כמו שאנו פונים באופן אישי אל מכר, ולא מתיחסים אליו לפי מקצועו.300_summoning_of_muse

"המקצוע" של האלהים זה להיות רחום וחנון ולהנהיג את העולם. אבל מי שקרוב אליו יותר פונה אליו בשמו הפרטי ויוצר יחסי קרבה גדולים יותר. את הרמה הזו ממשיל ג'יקטילא למצב בו המלך נכנס הביתה, פושט את לבושי השרד, נשאר במכנסיים קצרים וגופיה ומשחק עם הילדים. ואז באה הרמה הגבוהה – זו רמתם של החסידים והקדושים שיש להם יחס הכי אינטימי עם האלהות. יחס שמעבר גם להכרות אישית. זהו יחס ארוטי. כמו אשתו של המלך, אומר ג'יקטילא, שאיתה פושט המלך את כל מלבושיו ומתיחד בקרוב בשר. החסידים, המיסטיקנים, יוצרים יחס ארוטי עם השם, והוא מעורה בהם מעבר לכל שמות הקודש. העצמות האלהית העירומה, המיוצגת על ידי שם י-ה-ו-ה שכולו לחישה, מתגלה להם ובתוכם: אבל כשהשם יתברך מתייחד עם הצדיקים והחסידים, אבות העולם והאיתנים, אז הוא מסיר ממנו כל הכינויין, ונשגב יהו"ה לבדו, ונמצא שם יהו"ה יתברך עומד עם ישראל כמלך שפשט כל מלבושיו ומתייחד עם אשתו (שערי אורה, שער ה'). המיסטיקה במיטבה היא האיחוד הארוטי עם ההוי"ה, איחוד שלמעלה מן הדתיות הרגילה. כי הדתיות נשענת על תפקידי האדם בשרות האל הרחום והחנון. הדתיות נשענת על שמות הקדש, על אופני הגלוי הבלתי שלם של האל. אבל כשההוי"ה פושטת את כל לבושיה ומתגלה למיסטיקאי במערומיה – הוא יוצא מתחומי הדת הרגילה ומתיחד עם ההויה האלהית ביחוד שאין למעלה ממנו, ביחוד שאיננו ניתן להגדרה ברורה מראש.

חסידים ושבתאים

את דברים הללו, שהתפתחו בספרות הקבלית, לקחו שתי תנועות רוחניות שקמו ביהדות למקומות שונים. החסידות לקחה את הדברים לכיוון מסוים, והכת השבתאית הקיצונית של יעקב פרנק לקחה אותם לכיוונים קצת אחרים. החוזה מלובלין, מגדולי מעצבי דרכה של החסידות, מדבר בכתביו על "דבקות הבורא ללא לבוש" שהיא משמעותו העמוקה של העיסוק המיסטי.

מי שעוסק בתורה בדרך של לימוד בלבד, ובפרט בלימוד פשט התורה, עוסק רק בלבושיו של האל, כי "הפשט הוא מלבוש". אך מי שחפץ בדבקות ועוסק בהתבוננות ובהתעלות הנפש דרך סודות התורה – "בדבקות ואהבה לחשוב ברוממות אל ולעשות רצונו ולגרום תענוג לעולמות עליונים" – נוגע בהויה האלהית במערומיה. יעקב פראנק לעומת זאת, שהיה אדם חסר גבולות בטבעו, הסיק מסקנות קצת שונות מן הנסיון לגעת בעצמות האלהית שמאחורי הלבושים: "אנו הולכים אל הדבר העירום" אמר, והוסיף "ועל כן יש ללכת בעירום!" בחבורתו של פראנק, בפולין של תחילת המאה השמונה עשרה, נערכו אורגיות דתיות לרוב. בספר הכרוניקה המתעד את קורות החבורה מסופר על אחת הפעמים בהם אסף פראנק את כל חסידותיו אל הצריף הידוע, הגיף את כל התריסים, אמר דברים על אודות היחודים הרוחניים שאותם הוא מתכוון לבצע עמן היום, דיבר בשבח העירום כדרך להשגת העצמות העירומה של האלהות "ואחר כך התחיל המעשה הגדול"…touch_girl

בדומה לזה נמצאו כתבים של איש בשם ר' לייב מלמד מברודי, שמתנגדי החסידות טענו כי היה חסיד. ר' לייב היה מלומד גדול, וכתב הערות לספר ההלכה "ארבעה טורים". אך בהערותיו להלכות האוסרות להסתכל אפילו באצבעה הקטנה של אישה לשם הנאה, כותב ר' לייב כי הוא דווקא הגיע למעלה רוחנית גבוהה ולאקסטזה דתית אמיתית לאחר שטבל במקווה שהמחיצה בין אזור הגברים והנשים שבו היתה שבורה מעט, וראה את הנשים העירומות כשהן רוחצות וטובלות לטהרתן.

האם הגיע הזמן?

נחזור לושתי. הרבי מאיז'ביץ כותב בספרו "מי השלוח" בשם הבעל שם טוב, כי כשאחשורוש רצה שושתי תבוא עירומה למשתה, הבינו היהודים שהיו באותו מעמד כי ושתי איננה רק אדם קונקרטי. ושתי המלכה היא סימבול להתרחשות עמוקה יותר. המלכה היפה מסמלת את השכינה, והם חששו שמא האלהות מבקשת לחשוף את עצמה עתה ללא הלבושים. שמא תתגלה האלהות ללא המצוות, ללא התורה, ללא עבודת קודש. הם הרגישו שעדיין לא הגיע הזמן לכך. העולם איננו מוכן עדיין. "זה העניין של עירומה עדיין לא בא" אמר הבעל שם טוב, וקשר בכך את העירום האנושי והאלהי גם יחד. העירום האלהי מתבטא ב"חיים פשוטים" – כותב מי השלוח. חיים פשוטים – כמה שהביטוי הזה יפה ומיוחד. לחוות את החיים הפשוטים – משמע לחוות את השכינה במערומיה. אין מדובר כאן כבר על השגות קבליות מיסטיות גבוהות – כמו בספר שערי אורה. לא, כאן מדובר על חיים שאין בהם עוד צורך לעטוף את האמת הפשוטה בכיסויים. שאין צורך בלבושי המצוות כדי להתקרב אל השכינה, ואין צורך בכל כך הרבה הגדרות וסייגים כדי להבטיח לנו עולם שבו איש איננו אוכל את בשר רעהו. עולם שבו העירום לא ינוצל לרעה. שבו ושתי תוכל להגיע עירומה למשתה, כי העירום שלה יתפס כעירום צנוע, כדבר טבעי, ופשוט. הבעל שם טוב ידע כיצד לבטא שאיפה רוחנית מבלי להרוס את הכלים של העולם הקיים. הוא ידע כיצד לבטא את השאיפה לאותו עולם של חיים פשוטים, לאותו עולם של עירום אלהי ואנושי, מבלי לומר במפורש שכבר הגיעה השעה לבצע זאת הלכה למעשה.

האם כיום הגיעה השעה לכך? האם העובדה שההתחדשות הרוחנית של שנות השישים, כמו גם זו של שנות התשעים והאלפיים, הביאה בחובה פתיחות רבה יותר לכל האספקטים הטבעיים של גוף האדם – מתזונה ורפואה וריקוד ועד לנודיזם ופתיחות מינית –  האם עובדה זו מצביעה על כך שהדור שלנו טוען באופן בלתי מודע אך קולקטיבי, שהגיע כבר הזמן שושתי תבוא עירומה למשתה כי ממילא היא תפגוש שם את כל הג'מעא ביחד במקלחת?..