גם למשה היתה אישה סודאנית

"כי אשה כושית לקח"

חז"ל אמנם לא אהבו[1] את הקטע הזה של משה עם האישה הכושית שלו, אבל מה לעשות שפשט הכתוב מספר לנו שמשה לקח לעצמו אישה נוספת, חוץ מציפורה, והיא היתה דווקא שחורת עור? משה, כך מסתבר, לקח לו אישה אפריקאית, מאתיופיה, או מסודן, או אולי היא היתה דווקא מאריטרייה?

למען הגילוי הנאות יש לומר שגם ציפורה, למרות שמה הפולני משהו, לא היתה ממש אשכנזיה טובה. היא היתה מבנות יתרו כהן מדיין, ואם ניקח ברצינות את הקשר של הדרוזים ליתרו (נבי שועיב) אז אפשר לומר שציפורה היתה בעצם דרוזית…

והנה לכם דמות של מנהיג עברי למופת: משה, מנהיג העם, נשוי לשתי נשים: אחת דרוזית והשניה סודנית (למה שתים? אישה אחת זה כבר לא מספיק? שואלות הדודות). גם אחותו הגדולה של משה לא ממש אהבה את הטעם שלו בנשים. מה רע לך בבחורה ישראלית חביבה וכשרה? נזפה בו מרים, אבל הוא לא הקשיב.

משה, אני יכול להניח, נשא נשים שהיו קשורות לשורש נשמתו. לא היה נורא אכפת לו אם הן באות מהשבטיים העבריים הנודניקים אותם הוציא ממצרים, אלו שלא הפסיקו להתלונן, או משבטים אחרים. גם לא היה ממש אכפת לו אם היא נסיכה אקזוטית איזו פליטה סודנית שחיפשה מחסה ויש לה נשמה גדולה. משה מצא לו נשים לפי רמת התודעה שלו, ורמת התודעה של משה לא מפרידה אנשים על פי צבעם.

בפרשת השבוע שעבר התורה מספרת שמרים דברה עם אהרן על האח הקטן שלהם, משה, ואיך לא נראה לה כל העניין הזה עם הכושית שלו. בתגובה מגיע אלהים עם ענן כבוד השכינה, נוזף במרים, וכשהענן זז נותרה מרים מצורעת כשלג:

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח… וַיֵּרֶד יְהֹוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם… וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.." (במדבר פרק יב)

לא ראיתי אף מפרש שכותב את מה שאני הולך לכתוב, אבל בכל זאת זה נראה לי כמו הפשט הכי פשוט של הסיפור[2]: בעיני מרים לא מצא חן הצבע השחור של אשתו השניה של משה, היא העדיפה עור לבן, והבורא, שאוהבת את כל הצבעים שבראה, מתעצבנת. כתגובה מרים מקבלת עור ממש לבן – היא הופכת "מצורעת כשלג" וצריכה לקחת זמן של שבעה ימים בריטריט כדי לחזור לעצמה ולחזור אל הקהילה.

בעיני זו אמירה אנטי-גזענית כה ברורה, שלא ברור לי איך היא נעלמה מעיני הפרשנים עד כה. אלהים כמו אומרת בקטע הזה למרים: אה, אז עור לבן זה יפה בעינייך ועור שחור לא? סבבה. בואי נלך על זה… ניתן לך עור לבן – ותראי – זה צרעת! כי הגישה שלך כולה נובעת מתוך צרות עין (צר-ע).

ברור לי למדי שיש כיום כמה אנשים בישראל, הן בממשלה והן בשכונות דרום תל אביב, שאילו היו שם במדבר עם משה היו הופכים מצורעים מיידית. לבנים כשלג על הר הקלימנג'רו.

בואו נסתכל רגע לעומק יותר על סיפורי משה ונשותיו: מוזר מאד שדווקא במקום בו התורה מספרת לנו על כך שמשה לא הסתפק באישה אחת, אלא היה נשוי לשתי נשים (לפחות. מי יודע מה לא סופר שם וצונזר כליל) מוצאים חז"ל את העוגן לומר לנו שמשה היה פרוש מבחינה מינית אפילו מאשתו האחת והיחידה. כך מפרשים חז"ל את הכינוי "כושית". לפי פרשנותם הדחוקה במקצת, שהתקבלה כמובן ללא עוררין בישראל, לא מדובר פה באישה אפריקאית, אלא בציפורה, שמשה פרש ממנה מבחינה מינית: "ומנין היתה יודעת מרים שפירש משה מן האשה?.." (רש"י על במדבר יב, א)

האין זה מרתק? משה של התורה נשוי לשתי נשים, ואילו משה של חז"ל "פרש מן האישה". בכלל – מעניין ולפעמים גם עצוב לראות איך דמותו של משה עוותה על ידי המסורת היהודית לצרכיה הדתיים שלה. משה של התורה, למשל, מתנגד נחרצות לקיום ברית המילה. משה לא מל את שני בניו שנולדו לו מציפורה, ולא מל את כל העם היוצא אתו ממצרים. כל ארבעים השנים שהיו תחת חסותו בני ישראל לא מלו את איבר מינם של הזכרים. היה זה יהושוע, לאחר מותו של משה, שמל את העם כולו, וערלותיהם יצרו גבעה קטנה שנקראה "גבעת הערלות": "וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת… כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ" (ספר יהושע פרק ה)

מילת הזכרים היתה מנהג מצרי שמשה התנגד לו

היתה זו ציפורה שמלה את בנה בניגוד לדעתו של משה, במלון בדרכם ממדיין למצרים. משה בתגובה נפרד ממנה ושלח אותה חזרה לבית אביה. בפרשת יתרו, לקראת מתן תורה, חוזר יתרו אל משה ומביא אליו את ציפורה "לאחר שילוחיה". שילוחין במובן המקראי זה מה שאנחנו קוראים כיום גירושין. משה וציפורה התגרשו, אולי בגלל אותו אירוע בו ציפורה מלה את בנם, ומשה לא יכול לסלוח על כך. יתכן שבאמת למרות שציפורה חזרה אל משה, הוא לא ממש היה נלהב לקיים איתה יחסי אישות, ויש צל של אמת במסורת על אודות פרישתו המינית ממנה. אבל – באותו זמן היתה לו אישה אחרת, שאיננו יודעים בדיוק מתי נשא אותה – האישה הכושית.

מסורת חז"ל מנסה לחזק גישה המפרידה בין חומר לגוף, בין אהבת האל ואהבת הבשרים, בין הנבואה והמיניות. אבל קל לראות שהם ממש התפתלו כדי לדרוש אל תוך הפסוקים את מה שלא נאמר בהם. משה המקראי לא פרש מחיי מין, ואולי אפילו להפך. משה המקראי סלד ממנהג המילה, שהיה מנהג מצרי, המטיל מום באיבר המין הזכרי. אבות האומה שהיו נביאים חיו עם מספר נשים ופלגשים, וקל להבין שלא היו בדיוק "פרושים" ובימי המקרא כאשר ראו אדם עירום מתגלגל על העפר באקסטזה ידעו שהוא נביא. לנביאים לא היה שטריימל. כשרוח הנבואה תפסה אותם חזק, לפחות בתחילת דרכם, הם הרגישו צורך עז להתפשט, ככתוב בבירור בספר שמואל.

ככל שהלכה ונוצרה היהדות כדת מתוך המקורות העתיקים של העבריות, היא הלכה והתרחקה מהגוף, מהמיניות, מהטבע, ומהאומות האחרות, שאבותינו נהגו להתחתן אתן. כיום עלינו להבין זאת היטב כדי לרפא את המסורת הרוחנית שלנו מתחלואיה. עוד על כך – כאן


  [1]חז"ל ניסו לדחוק את הכתוב ולומר שהאישה הכושית היא בעצם ציפורה. ולא שהיא היתה באמת כושית, חלילה, אלא רק נמשלה לכושית: "וכי כושית היתה? אלא מה כושי זה גופו משונה מכל הבריות כך צפורה משונה משונה במעשיה הטובים לפי' נקראת כושית" (פרקי דרבי אליעזר, נב). במדרש אחר משבחים כך את יופיה של ציפורה, שנמשלה לכושית: "כושית בגימטריא יפת מראה חשבונו של זה כחשבונו של זה. 'האשה כושית' מגיד שהכל מודים ביופיה, כשם שהכל דוברים בשחרותו של כושי" (מדרש תנחומא צו פרק יג). כמה עצוב הסיום של הדברים "הכל דוברים בשחרותו של כושי". אכן בישראל שנת 2012 נכון הדבר. אבל אני רוצה להדגיש דווקא את תחילתו של המדרש שאומר בעצם ש"בלק איז ביוטיפול" כי אשה כושית = יפת מראה בגימטריה.

[2] היו כמובן גם פרשנים ודרשנים שראו את הדברים כפשוטם, וסיפרו על מסע שערך משה בצעירותו, כאשר ברח מפני פרעה, דרך ארץ כוש, ושם נשא לאישה את הכושית, שהיתה כמובן, איך לא, בת המלך של ארץ כוש. דווקא המקובלים אהבו את הדרשות הללו, וראו באישה הכושית כושית ממש, ויחד עם זה סמל מעולה לארכיטיפ האפל של הנשי (ראו חסד לאברהם, מעין ג, נהר כד. וכן רח"ו, שער הפסוקים, פרשת בהעלותך. ועוד)