אהבה, חופש וקידוש לשבת

אהבה, חופש וקידוש לשבת

מאמר לאתר מהות החיים www.eol.co.il

אוהד אזרחופש ואהבה בתודעהחי. אוקטובר 2009

למרות שכולנו רוצים אהבה וכולנו רוצים חופש, השילוב ביניהם איננו דבר קל או מובן מאליו. בדרך כלל ברגע שאנחנו משיגים אהבה, מיד מצטמצם החופש, ולחילופין – כשיש לנו חופש הוא בא על חשבון עומק האהבה. קשה לנו להעניק אהבה וחופש יחד וקשה לנו גם לקבל אהבה וחופש יחד. למה זה? האין ביכולתנו להיכנס למערכת יחסים של אהבה וגם לשמור, או אפילו להגדיל על ידי כך, את מידת החופש שיש לנו, ואת מידת החופש שאנו מעניקים לאהובינו?

אחד הדברים המיוחדים שקיימים בנוסח הקידוש לשבת, שיהודים אומרים כבר כאלפיים שנה, הוא הקריאה לחיבור של אהבה וחופש, וההכרזה שרק בחיבור הזה נולדת קדושה.

הנה, ככה מתחיל הקידוש: המקדש מחזיק את כוס היין בידו הימנית, כוס היין מלאה על גדותיה, הוא מחזיק אותה מול הלב ואומר: "ברוך אתה ה'… אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו, ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו…" – אהבה ורצון. שבת באה תמיד מאהבה. אבל באהבה אין די – היא צריכה לבוא יחד עם רצון חופשי. ללא כפיה וללא פסיביות. אהבה צריכה לבוא ברצון. אך בכך לא די.

הקידוש ממשיך ואומר שהשבת הזו, שבאה מאהבה ומרצון, היא "זיכרון למעשה בראשית". כלומר היא מזכירה לנו שתמיד ניתן להתחיל לגמרי מחדש, להתחיל מבראשית. כמו שאמר רבי נחמן מברסלב פעמים רבות ש"אסור להיות זקן", במובן של אחד שלא מסוגל להשתנות ולהתחיל בכל פעם ממש מהתחלה. הקידוש מוליך אותנו לחשוב שכשאנחנו באים מאהבה, ומסכימים שכל מה שמתרחש יהיה ברצון חופשי – יותר קל לזכור שבאמת ניתן להתחיל הכל מבראשית.

ואז ממשיך נוסח הקידוש ואומר: "כי הוא יום תחילה למקראי קודש, זכר ליציאת מצריים" – לא רק שזו הדרך להתחיל מהתחלה בחיים, אלא שזו גם הדרך להתקדשות. זו הדרך למי שרוצה להתחיל ולצעוד בדרכי הקדושה –  זוהי "תחילה למקראי קודש". תחילת הקריאה לעצמנו אל הקודש.

פעמים רבות אנשים מתגעגעים לקדושה. יש לנפש האדם מין געגוע פנימי שכזה לחוש קדושה ולהתרפק בתוכה כמו מי שחזרה לחיק אמה. אך היכן מתחילים ללכת בדרך הקדושה? כאשר מגיעים לשבת, למקום של אי-עשיה ומנוחה שמגיעה כמו שאמרנו קודם – בשילוב של אהבה ורצון חופשי – אז מתחילה דרך הקודש.

ודרך הקודש הזו הינה גם "זכר ליציאת מצריים": בשפת הסמלים היהודית "יציאת מצריים" היא כמובן הסמל הגדול של החירות. כל כך הרבה פעמים אנחנו הופכים יחסים של "אהבה" לסוג של מצריים… זה מתחיל כאהבה ואחר כך מייד הופך לשעבוד. כשאיננו משכילים לדעת כיצד לשלב אהבה וחופש יחד, אנחנו יוצרים לעצמנו סוג של מצריים – של מקום צר ומיצר, מקום שבו כנפי הרוח של הלב לא יכולות להיפתח.

לכן מזכיר נוסח הקידוש של שבת כי השילוב המקודש של חופש ואהבה, זה שמאפשר לנו כל פעם להתחיל מבראשית, כלומר להתאהב מחדש, כאילו רק היום הכרנו (למשל), והוא דרך הקודש – נובע מזיכרון החירות.

עמוק בהויה העברית נטועה ההכרה כי אנחנו לא עבדים. כי בני חורין אנחנו. איננו משתעבדים לאיש ואיננו מעונינים לשעבר אף אדם תחת שלטוננו (לא שאנחנו מתנהגים ככה… נהפוך הוא, כציבור אנחנו נוטים להיות דווקא ציבור משעבד למהדרין… אבל זו דרך התורה, שטורחת כל הזמן להזכיר לנו לשחרר עבדים, או כדברי ישעיהו הנביא "שלח רצוצים חופשים").

אם אנחנו בני חורין בעצם הווייתנו הפנימית, אם כך זיכרון יציאת מצריים מזכיר לנו כל הזמן שזה אפשרי – שניתן להיות לגמרי באהבה, ויחד עם זאת לא ליצור מחדש מקום של שיעבוד, לא לבנות את מצריים מחדש בחומות של כבלי האהבה.

כי רק כשאהבה וחופש באים יחד – יש קדושה.

אהבה ללא חופש, או חופש ללא אהבה – אינם מקודשים. הם נובעים ממוגבלויות האגו. נכון, הם מצבים אנושיים מאד, אבל זה לא הופך אותם למקודשים.

רק כשיש אהבה, רצון חופשי וחירות שבאים כולם יחד – אז יש "תחילה למקראי קודש – זכר ליציאת מצריים".

ואכן יום השבת הוא יום של אהבה בתענוגים, כדברי שיר השירים (ז', ז'): "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים". המצווה העברית העתיקה היא לראות את יום השבת כיום של עונג. לא יום של חיובים גדולים, לא יום של אסור ואסור ואסור, אלא יום של עונג, כדברי ישעיהו הנביא: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" (ישעיה נח, יג).

שבת היא הזמנה לחוות יום שבו מפסיקים לרגע את כל הפעולות האנושיות כל כך, של ההישרדות, להן קורא ישעיהו "עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי" – ועולים על תדר אחר – תדר של עונג. והרי המקום שבו אנחנו מנסים לכבול את האהבה ולמנוע ממנה את החופש, הוא מקום שנובע מפחד ומצורך הישרדותי של "לשמר את מה שהשגתי" – האין זה נופל תחת הכותרת של "עשות חפציך ביום קדשי"? לכן כששבת מגיעה אנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו מסוגלים גם לחיות על תדר אחר – לא רק על התדר ההישרדותי (גם הישרדות האגו), אלא גם על התדר של העונג, שמשחרר את האהבה לחיות בחופש, שזוכר שאיננו עבדים ואיננו מעוניינים לשעבד אף אחד, שזוכר את יציאת מצריים ומסכים להתחיל הכל כמו מבראשית, להתאהב מחדש, לראות את העולם מחדש – כ"זיכרון למעשה בראשית".

שבת שלום.

אוהד